דימוי גוף והעברה בין דורית

שירלי הייתה בת ארבע כשהיא ישבה מול אימא שלה וצפתה בה מגלחת את הרגליים. אימא התבוננה בגועל בוורידים הבולטים על הירכיים שלה ואמרה בקול רם "איזה רגליים מכוערות יש לי". שירלי נבהלה מעוצמת ההבעה. המשפט הזה נחרט בזיכרונה.

היום שירלי בת 40 והיא שונאת את הירכיים שלה. זאת הייתה הסיבה בגללה היא הגיעה אלי לטיפול.

יותר ויותר אני נפעם לגלות עד כמה הבעיות הנפשיות שלנו עוברות אלינו ישירות מהורינו, דרך התהליך המדהים של מיפוי המיינד (Mind Mapping) כלומר היכולת המולדת שלנו ליצור במוחנו מפה, תמונה או תיאוריה לגבי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו של האחר. מספר עצום של מחקרים מהשנים האחרונות בודקים את היכולת הזאת שלנו. חלקם נערכים בארץ (פרופ' סימון שמאי צורי מאוניברסיטת חיפה, לדוגמא, היא אחת מהמובילות בתחום). אך הידע שנצבר במחקרים אלו כמעט ולא חודר לתוך הגישות המקובלות בפסיכותרפיה, ובוודאי שאינו משפיע עליהן. וכשהוא כן חודר, ההשפעות של התיאוריות המקובלות (התקשרות, פסיכואנליזה ויחסי אובייקט) מעמעמות או ממש מוחקות את הייחודיות שלו.

קחו לדוגמא את מושג המנטליזציה – מושג ותיאוריה שיש בהם התייחסות, עקומה, לממצאים. "מנטליזציה (כך מוסבר בויקיפדיה) היא יכולת בעלת חשיבות רבה ביצירת ויסות רגשי בהקשר של יחסים בין אישיים… היא מתפתחת מגיל הינקות ומבוססת על התקשרות תקינה וקשר מיטיב בין הדמויות המטפלות לילד. לטענתם (של פונגי ובייטמן – מפתחי הגישה), יכולת זו נפגעת אצל אנשים שחוו טראומה נפשית ופגיעה משמעותית ביחסים בינאישיים בילדות המוקדמת, ולפיכך קושי במנטליזציה עשוי להיות אחד הגורמים להתפתחות הפרעות נפשיות, במיוחד הפרעת אישיות גבולית".

מה לעשות שהמחקר מראה לנו בדיוק את ההפך! לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית ישנה יכולת מנטליזציה מצוינת. לעיתים טובה יותר מאשר לאחרים. למעשה זו היכולת המעולה שלהם, ושל בעלי הפרעות אישיות אחרות, למנטליזציה, או מיפוי המיינד, שלמעשה אחראית לקשיים היחודיים שלהם. המחקר גם מראה בבירור שאנשים שחוו התקשרות בלתי תקינה מפתחים יכולת מיפוי מיינד מצוינת.

הסיבה שהבאתי את המידע הזה לכאן היה כדי להצביע על כך שהבעיות שאנו חווים אינן נובעות מקשיים במיפוי המיינד של האחר. הן נובעות דווקא מכיוון שמיפינו את המיינד של האחר טוב כל כך.

שירלי, לדוגמא, מיפתה מצוין את המיינד של אימא שלה. כל כך טוב היא מיפתה אותו שהמיפוי הזה נחרט במיינד שלה עצמה, תפס לו שם אחיזה ואף צימח גרורות. במשך שנים ארוכות שירלי שנאה את הגוף שלה ותיעבה במיוחד את הרגליים שלה. כשהייתה מורחת קרם גוף, הייתה מורחת אותו עד לבטן. מעולם לא מרחה אותו גם על הרגליים. היא גם נמנעה להסתכל על הרגליים שלה. כאילו חצי הגוף התחתון פשוט לא היה שלה. במובן מסוים היא צדקה. חצי הגוף התחתון שלה היה שייך לאימא שלה.

ביקשתי משירלי להיכנס לתוך האירוע ולהתבונן באימא מגלחת את הרגליים. הזכרי במבט שלה. בעיניים שלה. בגוף שלה. בקול שלה. שירלי עוצמת את העיניים ונזכרת.

עכשיו, כשאת בתוך אימא שלך, תסתכלי על שירלי הבת שלך, מתוך העיניים של אימא. איך אימא מרגישה אלייך? מה היא חושבת עלייך?

היא לא חושבת עלי כלום. היא פשוט עסוקה ברגליים שלה. היא לא ממש שמה לב לכך שאני יושבת שם.

אוקי. עכשיו חזרי בבקשה אל עצמך. את יושבת שם ורואה את אימא שלך עסוקה מאוד ברגליים שלה, וכלל לא רואה אותך. מה זה עושה לך? איך זה גורם לך להרגיש?

זה גורם לי להרגיש קצת עזובה.

תמשיכי…

ואז אני רוצה להתקרב לאימא.

אוקי. ואת יכולה?

לא. היא עסוקה מדי בתוך עצמה.

ואז, מה את עושה?

אני לא יודעת. אני פשוט רוצה להתקרב אליה.

האם יכול להיות שהדרך שלך להתקרב אליה, כשאין דרך אחרת, זה לאמץ את תמונת העולם שלה? את התפיסה שלה על הדברים?

כן! זה בדיוק כך. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, תמיד ניסיתי לאמץ את נקודת המבט של אימא שלי. אני זוכרת לדוגמא שהלכנו ברחוב ועברה שם אישה. אימא שלי אמרה "איזו אישה יפה" ואני ידעתי שעלי לשנן את ההבנה הזאת. הרגשתי שאני לא יודעת בעצמי להגיד מי יפה ומי לא, והבנתי שאימא שלי כן יודעת ואני צריכה ללמוד ממנה.

נראה שגם את השנאה לירכיים שלך למדת ממנה.

כן, אבל אתה יודע, זה מוזר. כי כשהתבגרתי התווכחתי איתה על כל דבר. לא הסכמתי איתה על כלום. למעשה הדבר שאני הכי התנגדתי לו אצל אימא שלי היה זה שהיא נורא התחשבה בסביבה שלה. שמה "שהשכנים" אמרו, תמיד נתפס אצלה כחשוב יותר מכל דבר אחר. היא שפטה את עצמה לגמרי על פי הסביבה שלה. ואני תמיד התנגדתי לזה. התנגדתי כמעט לכל דעה או רעיון או רגש שהיה לאימא שלי. ועד היום אני מתנגדת לה.

אז עכשיו אני מבין משהו. בוסזורמני נאז' לימד אותנו שאיננו יכולים שלא להיות נאמנים להורים שלנו. אין לנו בחירה שם. הבחירה היחידה שלנו היא האם נהיה נאמנים להם באופן בריא או באופן פתולוגי. נשמע שאת נאמנה לאימא שלך רק באופן הפתולוגי. כלומר רק דרך השנאה שלך לירכיים שלך. וזה אומר לי שאם את רוצה להשתחרר מהנאמנות הלא בריאה הזאת לשנאה העצמית לגוף, את תצטרכי במקביל למצוא משהו חיובי ובריא שבו דווקא תוכלי להיות שמחה להיות נאמנה לאימא שלך. האם יש משהו כזה?

כן. יש. אימא שלי, לדוגמא, יכולה לשטוף פטרוזיליה במשך שעה וממש להיות בתוך זה וליהנות. היא יכולה גם להחליט שהיא אוספת אבנים מחוף הים ומציירת עליהם ולהתמסר לגמרי ליצירה שלה. את זה הייתי שמחה לרשת ממנה.

זה מעניין. נשמע שברגעים הללו אימא שלך לא חושבת בכלל על הסביבה שלה. היא בכלל לא עסוקה אז במה יגידו השכנים.

נכון. היא לגמרי מתמסרת לרגע. לחוויה של הרגע.

אז בואי דמייני שאת מדברת עם אימא שלך ואת משתפת אותה בכמה את אוהבת את היכולת הזאת שלה להתמסר לרגע. וספרי לה שאת התכונה הזאת את רוצה לרשת ממנה.

שירלי מדמיינת את זה ומספרת לי שזה מרגיש לה טוב.

עכשיו אחרי שמצאת דרך להיות נאמנה לאימא שלך באופן שבריא לך, אנחנו מוכנים ל"הסרת הגידול".

אני מבינה עכשיו שבעצם כשאימא שלי שונאת את הגוף שלה, היא מסתכלת על הגוף שלה דרך העיניים של "השכנים". וכשהיא שוטפת פטרוזיליה במשך שעה, היא חווה את עצמה מבפנים, ואז בכלל אין "שכנים".

מעולה. בדיוק. אז הגידול הזה שאת רוצה להסיר מעצמך זו בעצם ההסתכלות על הגוף שלך דרך העיניים של האחר.

כן. זה מה שאני רוצה להסיר.

אז בואי ותתבונני שוב באימא שלך מגלחת את הרגליים שלה. ותראי איך היא בוחנת ושופטת את עצמה דרך העיניים של האחר. דרך העיניים של האחר הירכיים שלה נראות לה מגעילות. ואת, כילדה קטנה, כל כך רצית להתקרב לאימא שלך ומצאת שהדרך להתקרב אליה זה בעצם להזדהות איתה. ובואי תיראי שזו המחשבה של אימא שלך. זו אינה המחשבה שלך. כי את לא באמת רוצה להיות מנוהלת על ידי "מה השכנים אומרים"

אני רואה עכשיו באופן ברור שזאת המחשבה של אימא שלי ולא שלי.

ועכשיו אני רוצה לבקש ממך לחוש ולחוות את הירכיים שלך מבפנים. במקום להסתכל עליהם מבחוץ, לחוות אותם מבפנים. לחוות את הירכיים שלך באותו אופן שבו אימא שלך שוטפת פטרוזיליה. מבפנים. כחוויה. ולא מתוך עיניים חיצוניות.

שירלי לוקחת את הזמן לחוות את זה. זה מרגיש מעולה. היא אומרת לי. זה מוצא חן בעיניה.

 

להסכים לחשוף את ערוותנו שלנו

סיפורו של נח ממשיך. אבל הפעם מהזווית של נח, כלומר, מהזווית של ההורה, עצמו.

מטופלת בשנות הארבעים לחייה מגיעה לטיפול כדי לעסוק בהתפרצויות הזעם שלה מול הילדים. יש לה שניים, בן 6 ובת 4. כהדגמה לקושי שלה היא מספרת לי את הסיפור הבא: אחרי ערב של ביקור משפחתי מייגע מאוד, כל מה שהמטופלת שלי, נקרא לה שוש, רצתה לעשות זה להתיישב על הכורסא, מול הטלוויזיה, ולנוח. השעה הייתה עשר בלילה, והילדים עוד לא התקלחו. וכאילו לא די בכך, הילדה בת הארבע פתאום הייתה צריכה לשירותים. שוש הרגישה את העצבים מזדחלים במעלה עמוד השדרה. היא הכניסה את הבת לשירותים, חיכתה לה, הוציאה אותה מהשירותים ואז הובילה אותה למקלחת לקלח אותה. את כל זה ניסתה לעשות בלי להתפרץ. אבל את העצבים שלה, הרועמים בשקט, כל הבית הרגיש. הילדה הייתה מבוהלת. היא נגבה אותה במגבת, במהירות ובגסות, והחלה להלביש לה את הפיג'מה. שוש פתחה את דלת המקלחת, כדי לצאת משם, ואז ראתה את בנה בן השש, בורח מהדלת. מסתבר שהוא האזין למתרחש מאחורי הדלת. שוש צעקה לעברו "למה הקשבת לנו?" אבל הוא ברח בבהלה לחדר השני. שוש דלקה בעקבותיו "למה הקשבת לנו?" היא צעקה עליו. הבן שתק. היא תפסה אותו בכתפיים, התבוננה בו במבט רצחני, ניערה אותו וצעקה שוב "למה הקשבת לנו?" "אני לא יודע למה הקשבתי" הוא ענה רועד מפחד ופרץ בבכי.

שוש עזבה אותו לנפשו. הלכה לסלון והתמוטטה בבכי. איך אני מגיעה למצבים כאלה? היא שאלה את עצמה, וגם אותי, בפגישה שלנו.

בפגישה הבאה דיברנו על אבא שלה. שוש סיפרה לי את הסיפור הבא: כשהייתי בערך בת שש, ישבתי על הרצפה בקומת העמודים של הבניין המשותף שלנו. אבא שלי עמד מאחורי ואמר משהו מטופש. בלי להסתובב לעברו אמרתי לו "מטומטם". חשתי כיצד הוא מתקרב אלי מאחור. ואז הוא בעט בי בראש והלך משם, בלי לומר מילה.

ב(Crucible Neurobiological Therapy) CNT  אנו עוסקים בחזרה לטראומה בין אישית ובודקים בה את האופנים שבהם המטופל קרא את המיינד של ההורה שלו. אני מבקש משוש להיכנס למיינד של אבא שלה ולראות מה קרה לו באותם רגעים. שוש מזהה שם רגע שבו אבא שלה חש שהכל מתפוצץ אצלו בפנים, ובאותו רגע הוא פשוט שונא אותה. הוא לא יכול לסבול אותה מול העיניים שלו. היא מזהה שהחוויה שלה, עם ילדיה, מאוד דומה.

אבל מה קורה שם רגע לפני הפיצוץ? אני מנסה לברר. לשוש מאוד קשה להיכנס לשם. אני מבקש ממנה להיכנס לתוך החוויה הגופנית של אבא שלה. היא שונאת את זה. ואני דוחק בה להסכים להישאר שם. מה קורה בחלקיק השנייה לפני ההתפרצות? סוג של בלבול, היא עונה. הוא לא מבין מה קרה. כאילו הקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים.

אני מחזיר אותה לעצמה ברגע שתפסה את הבן שלה "מצותת" לה. מה קרה לך רגע לפני שהתפוצצת עליו. אולי גם בלבול, היא עונה. אני לא יודעת בדיוק. שוש לא רוצה להישאר ברגע הזה. הוא מטריד אותה מאוד. היא לא מבינה מה בדיוק אני רוצה ממנה. ואני מתעקש שהיא תישאר שם ותראה משהו. יותר מכך, אני יודע שהיא בורחת כיוון שהיא כבר ראתה משהו, אבל לא רוצה להישאר ולהתבונן עוד. לא נעים לה לראות את מה שהיא ראתה.

מה יש שם ברגע שלפני שאת מתפרצת? יש שם משהו שקשה לך להיפגש איתו. בגלל זה את מתפרצת. מה יש שם? שוש מטיילת בתוך התודעה שלה. מתבוננת ברגשות, במחשבות ובתחושות הגופניות. ואז אומרת: בושה. חשתי בושה. על מה הבושה, שאלתי. אני לא יודעת. אני חושבת שהרבה פעמים אני מרגישה בושה ואשמה. אני לא יודעת על מה. אלה רגשות שמלווים אותי כל הזמן.

יכול להיות שחשת בושה על זה שהבן שלך הקשיב לך ו"ראה" אותך עצבנית? אולי הוא צותת לדלת כיוון שראה שאת כל כך חסרת שקט, ואולי הוא פחד שאת עלולה לעשות משהו לאחותו? אולי הוא צותת לך כיוון שהוא דאג לאחותו?

אני לא חושבת… אולי… אני לא יודעת. לא נראה לי. אולי הוא הקשיב כי הוא חיכה לי שאצא ואקלח גם אותו….

אבל את הרגשת בושה. נכון?

כן, הרגשתי בושה על עצמי, ואז הרגשתי גם בושה על זה שהוא מוצתת.

אוקי. אבל מה קרה ברגע הראשון? מהו הרגש הראשון שהרגשת?

כנראה בושה.

בושה על מה?

כן, כנראה על זה שהייתי כל כך עצבנית….

אולי זה קצת דומה למה שאבא שלך הרגיש כאשר קראת לו מטומטם… אולי גם הוא, ברגע הראשון, הרגיש בושה.

יכול להיות… היא עונה.

ואז, אני מספר לה את הסיפור על נח. את מבינה, אני אומר לה, נח מתעורר בבוקר וקולט שחם, הבן שלו, ראה אותו מתגולל על האדמה, ערום ושיכור. ואז, מה הוא עשה? העניש את הבן שלו. צעק עליו שהוא יהיה עבד של האחים שלו. בדיוק כפי שאבא שלך עשה כאשר הוא קלט שאת "ראית" אותו. ובדיוק כפי שאת עשית כשאת קלטת שהבן שלך "ראה" אותך.

הורים עושים משהו מביש. הילדים שלהם קולטים אותם. רואים את ערוותם. מתעוררת בושה אצל ההורים, אבל במקום להסכים להיות רגע עם הבושה, לעכל אותה, להסכים להתבונן בעצמם, הם מקללים את הילד, בועטים לו בראש, או תופסים לו את הכתפיים, מטלטלים אותו וצועקים עליו.

זה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא מסכימים להתמודד עם הבושה שלנו, ואנחנו מעבירים אותה הלאה. "קח אותה אתה" אנחנו אומרים לילד שלנו. "אנחנו לא צריכים להתבונן על המעשים שלנו. אתה תיקח". והילד לוקח, ומעביר את הבושה הלאה, לילד שלו. וכן הלאה. מהאדם הראשון, ועד אלינו. ואז לילדנו, לנכדנו, לניננו.

אז מה עושים? שוש שואלת אותי.

מפסיקים להעביר את זה הלאה! האם הגיע לך לשאת את הבושה והכאב של אבא שלך?

לא…

אז למה את חושבת שהבן שלך צריך לשאת את מה שאת לא מוכנה לשאת?

אני מבטיח לך, אם את לא תעצרי את זה, הבן שלך ייקח את זה ויעביר את זה לילד שלו, וכן הלאה.

אבל את יכולה לעצור. עכשיו. אם תחליטי שאת לא מעבירה את זה יותר הלאה. אם תסרבי להעביר את זה הלאה. אם תחליטי שאת מסכימה לשאת את הבושה בעצמך. להיות איתה. להכיל אותה. אם תסכימי להיות מספיק גדולה ולהישאר עם הרגש ועם הידיעה שכל כך לא נעים לך לשאת. את מוכנה?

לחשוף את ערוותם של אבא ואמא

"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו." בראשית פרק ט'.

נח נוטע כרם. הוא שותה יין, משתכר ואחר כך מתגולל על האדמה ערום. בנו חם נכנס במקרה לאוהל ורואה את אביו ערום. על זה הוא מקבל עונש. צאצאיו יהפכו לעבדים. הסיפור התנכ"י מוסר לנו שאם נראה את ערוותו של אבינו, נהפוך לעבדים. אני רוצה להציע שבדיוק ההפך הוא הנכון.

ג', מטופלת שלי מספרת לי איך בילדותה הריח של אבא שלה הגעיל אותה. הוא היה מעשן. ובמשך שנים ג' הרגישה אשמה על כך שהריח של אבא שלה מגעיל אותה. בתוך תוכה היא עשתה ניסיונות לאהוב את הריח של אבא שלה. אך ללא הצלחה. כשהייתה בת 16 החלה לעשן סיגריות בעצמה. יחד עם אביה הם היו יוצאים למרפסת ומעשנים יחד. והריח של אבא הפסיק, סוף סוף, להגעיל אותה.

אבל האם היה זה באמת הריח של הסיגריות של אבא שהגעיל את ג', או אולי משהו אחר? כי אבא של ג' לא היה רק מעשן. הוא גם היה מפלרטט עם כמעט כל אישה שהייתה בסביבה. הוא היה מושיט את ידו, מלטף, תופס את הישבן של נשים, גם כשאשתו, וביתו, היו בסביבה. והמטופלת שלי הרגישה תערובת של זעם ורחמים על אביה. זעם על כך שהוא בוגד ונוטש את אמא. ורחמים על העליבות שלו. ההתנהגות של אבא הייתה מגעילה. אבל להסכים "לראות" את זה, "לראות" את ערוותו של אביה, זה אסור. יותר פשוט לשים את זה על הסיגריות.

ג', בת שבע בערך, עומדת במסדרון ורואה את אבא שלה מנשק את בת הדודה שלה. ג' בטוחה שאבא שלה לא ראה אותה מתבוננת בו. ג' בטוחה, באופן כללי, שאבא שלה לא ראה אותה. נקודה. למעשה התפיסה שאבא שלה לא ראה אותה צובעת את כל הווייתה של ג'. ג' חושבת שהמקור להערכה העצמית הנמוכה שהיא חשה כלפי עצמה, מקורה בזה שאביה לא ראה אותה.

אבל האם באמת אביה לא ראה אותה? האם אביה לא ראה אותה במסדרון? האם הוא באמת לא שם לב לנוכחותה?

אנחנו נכנסים לתוך האירוע. מה זה אומר להיכנס לתוך האירוע? זה אומר להיכנס אליו דרך ההמיספרה הימנית. ישנו הבדל עצום בין הדרך שבה ההמיספרה הימנית מעבדת מידע ובין הדרך שבה ההמיספרה השמאלית עושה זאת. ההמיספרה הימנית שומרת את המידע דרך החושים, המראות, הריחות, המגע, וגם דרך הרגשות הנלווים. ההמיספרה השמאלית מסבירה את האירועים. נותנת להם מילים. אך כאשר החברה והמשפחה שאנו חיים בה מאיימת עלינו שאם נעז לראות את ערוות אבינו נהפוך לעבדים, ההמיספרה השמאלית מעבדת את האירוע, אבל מוחקת מההסבר את כל מה שאסור לראות.

המזל הוא שההמיספרה הימנית לא מוחקת כלום. כל המידע נמצא בתוכה, בלתי מעובד. מה שצריך לעשות זה לגשת אל המידע הבלתי מעובד, להוציא אותו לאור, ולהתבונן בו מחדש, מתוך העיניים של היום. צריך לדחות לזמן מה את ההתערבות של ההמיספרה השמאלית בעיבוד המידע. לתת לו לצאת לאור בצורתו הגולמית והמלאה, ואז, ורק אז, לאפשר להמיספרה השמאלית לעבד שוב את המידע, אבל הפעם, בלי החלקים המחוקים.

זה מה שאנחנו עושים. אני משתמש בהמון שאלות שעוזרות לג' ממש לראות מחדש את אירוע במסדרון. הצבע שעל הקירות, הבגדים של אבא שלה ושל בת הדודה, הקולות מהחדרים הסמוכים, וכן הלאה.

"כמה זמן עמדת והתבוננת באבא שלך מתנשק עם בת הדודה?" אני שואל את ג'. "דקות ארוכות" היא עונה לי. "כמה רחוק עמדת מאבא שלך?" "בערך מטר" היא עונה לי. "האם לאורך כל הזמן הזה, שבו עמדת כל כך קרוב אליו, אבא שלך, אפילו לא לרגע, לא קלט שאת עומדת שם ומסתכלת עליו?" "אולי הוא קלט לרגע, אבל זה לא שינה לו כלום. הוא המשיך להתנשק איתה. לא נראה לי שהיה איכפת לו בכלל שאני מסתכלת".

"אז בואי תסתכלי על הרגע הקטן הזה שאבא שלך מציץ אלייך וקולט שאת מסתכלת. קחי רגע ותראי את הרגע הזה…." "איך אבא שלך נראה? תארי לי את הגוף שלו… תארי את הפנים שלו…. איזה מבט יש לו?"

"עכשיו, אני רוצה לבקש ממך להיכנס בדמיון שלך לתוך אבא שלך, ולהתבונן בילדה שלו, מתבוננת עליו. תסתכלי עלייך, ג' הקטנה, מבעד לעיניים של אבא שלך…. כשאבא שלך קולט שאת מתבוננת בו. מה עובר לו בגוף? מה הוא מרגיש?"

"הוא לא מרגיש כלום. הוא פשוט עסוק בבת הדודה"

"ומה קורה לך, באותו רגע?

"אני נעלמת. כמו שכל חיי נעלמתי"

"אני רוצה לבקש ממך לשוב לתוך החוויה הגופנית של אבא שלך. קחי כמה רגעים. אל תעני לי מייד. אבא שלך קולט שאת, הבת שלו, מתבוננת בו מתנשק עם בת הדודה. אמא בחדר הסמוך. הוא יודע את זה. והוא ממשיך להתנשק, בזמן שהוא יודע שאת מתבוננת בו. מה לדעתך עובר בראש שלו, כשהוא רואה אותך מתבוננת בו. והוא יודע שיש עוד אנשים בבית, שיכולים כל רגע לעבור שם. והוא יודע שאמא שלך, אשתו, הדודה של אותה בת דודה, נמצאת בחדר השני. מה לדעתך עובר לו בראש? מה הוא מרגיש? נסי להיכנס לתוך החוויה שלו."

ועכשיו, אני רוצה לבקש מכם, הקוראים, להיכנס לתוך החוויה של האבא הזה. נסו אתם לדמיין את הסיטואציה. נסו אתם להרגיש את הסיטואציה מבפנים. מה היא מעלה בכם?

זה לא נעים, נכון? מתעוררת הרגשה מאוד לא נעימה. אם ממשיכים להתבונן בסיטואציה הזאת מספיק זמן, התחושה רק הולכת ומחריפה. ומעניין שהמטפל מרגיש את התחושה הלא נעימה הזאת, לפני שהמטופל מעז להרגיש אותה. למטופל לוקח יותר זמן.

כי המטופל מבוהל מלהסתכל. מממש לראות. הרבה יותר קל לחשוב ולהגיד שאבא שלי לא ראה אותי, מאשר להסתכל ולראות שאבא שלי כן ראה אותי. ולהבין מה התחולל בראש ובהרגשה של אבא שלי, כאשר הוא כן ראה אותי. להבין שאבא שלי ראה אותי ובחר להמשיך להתנשק עם בת הדודה שלי, למרות ואולי אפילו דווקא בגלל, שהייתי שם. לעיתים זו ממש זוועה להיפגש עם האמת העירומה.

ואז נשאלת השאלה "בשביל מה?". בשביל מה זה טוב? האם ובמה זה מועיל למטופלים? והתשובה לשאלה הזאת היא שהאיום של התנ"ך שנהפוך לעבדים אם נראה את ערוותם של הורינו, הוא שקר. ההפך הוא הנכון. כל עוד איננו מוכנים להתבונן בערוותם של הורינו, אנחנו עבדים. כאשר אנחנו מעזים להתבונן בהם כפי שהם היו, להתבונן גם בגועל נפש שהם לפעמים עשו, אנחנו הופכים משוחררים. אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. חירות רגשית ומחשבתית. וההערכה העצמית שלנו, כאשר אנחנו מעזים לראות, עולה פלאים, ואנחנו מפסיקים להיעלם. אנחנו מתחילים להיות נוכחים.

"לא יהיה כלום – כי אין כלום" (בינימין נתניהו)

על ההשפעה ההרסנית של תיאורית ההתקשרות על השיח הטיפולי כיום

בשלושים השנים האחרונות התרחשה מהפכה סמויה בתחום הפסיכותרפיה, ותיאוריית ההתקשרות (אטצ'מנט) הפכה לתפיסה המובילה בפסיכותרפיה של מבוגרים. למרות שזה אולי מרגיש ככה, זה בכלל לא תמיד היה ככה. כשתיאורית ההתקשרות נוצרה, בין שנות החמישים והשמונים של המאה הקודמת היא עסקה, ראשית, בתינוקות, בחשיבות ובנזקים של יחסים בטוחים ולא בטוחים עם הדמויות המטפלות ושנית, היא לא הייתה תיאוריה מרכזית. וויניקוט, לדוגמא, תיעב אותה. בעיניו היא הייתה הופכית לחשיבה המעמיקה של הפסיכואנליזה בכלל ושל תיאורית יחסי האובייקט בפרט. מאמצע שנות השמונים החלו תיאורטיקנים כחזן ושרייבר לחקור דפוסי התקשרות אצל מבוגרים ויותר ויותר מטפלים החלו להאמין שקשייהם הרגשיים של מבוגרים מקורם בחסכים ובדפוסי התקשרות מוקדמים (בניגוד לתפיסה שמקורם בפנטזיות ינקות). תיאוריית יחסי האובייקט ותיאוריית ההתקשרות הפכו למקשה אחת שההשפעה שלה היא כל כך רחבה שכיום אין זה משנה אם אתה פסיכואנליטיקן, מטפל קוגניטיבי, הומניסטי או משפחתי, אתה, קרוב לוודאי, מאמין לחלוטין בעקרונות היסוד שלה.

ועקרון היסוד המרכזי ביותר של תיאורית ההתקשרות – יחסי אובייקט, במופעה העכשווי, אומר שמי שאנחנו כיום זה התוצר של מה שלא התרחש בילדותנו. המצוקות שלנו, החרדות שלנו, הדיכאון שלנו, הקשיים החברתיים שלנו, הקשיים שלנו באינטימיות הם התוצאה של החסכים, של מה שלא קיבלנו, מהדמויות המטפלות בינקותנו. תיאוריית ההתקשרות – יחסי אובייקט, במופעה העכשווי פועלת על פי היפותזת ה"אין". הדברים שלא התרחשו, ועל פי התיאוריה היו אמורים להתרחש, הם אבני הבנייה העיקריים של מי שאנחנו כיום.

ואני רוצה להציע שתפיסת עולם המושתתת על "אין" היא לא פחות מהרסנית. ובפרפרזה על דבריו של ראש ממשלתנו "אם לא היה כלום, אין כלום".

נתחיל בחלום: מטופלת שלי, בשנות העשרים המאוחרות לחייה חלמה חלום. בחלומה היא ראתה את עצמה שוכבת במיטתה, בתנוחת כפיות, עם בן זוגה מאחוריה, מחבק אותה. היא מריחה עשן של סיגריות ומבינה שחסן, השיפוצניק, מעשן בבית שלהם. היא מבקשת מחסן להפסיק לעשן. אבל הוא לא מקשיב לה. הוא מתקרב אליה עם הסיגריה הבוערת. היא מנסה לזוז, אבל בן הזוג שלה, שרואה את כל זה, ממשיך לחבק אותה ולא מאפשר לה לזוז. חסן, ממשיך להתקרב ולבסוף מכבה את הסיגריה הבוערת על היד שלה.

בחלום, ולאחריו, היא זועמת על בן הזוג שלה שלא ראה את המצוקה שלה ולא איפשר לה לזוז. התחושה הזאת שלא רואים אותה מאוד מוכרת לה. להרגשתה, זהו סיפור חייה.

אותי, כמטפל, מעניינת העובדה שהמטופלת שלי עסוקה בזה שבן הזוג שלה לא רואה אותה, בשעה שמה שהיא עוברת שם זה הרבה יותר גרוע מלא לראות אותה. חסן מכבה עליה סיגריה, ובן הזוג שלה, בחלום, למעשה מתעלל בה ולא מאפשר לה לזוז.

זהו טיפול זוגי, ואנחנו מחברים את החלום לשני דברים, שבחוויה שלה, מתרחשים במציאות. הראשון הוא שאבא שלה לא רואה אותה, והשני הוא שבן הזוג שלה לא רואה אותה. כבר מגיל העשרה אבא שלה החל לגעת בה באופן שמרגיש לה פולשני. הוא מחבק אותה ומלטף אותה באופן שלא נעים לה, ולמרות שהיא הבהירה את עצמה והסבירה לו שהמגע שלו ארוך מדי ולא נעים לה, הוא מתעלם וממשיך. לא מדובר כאן במגע מיני, היא מסבירה. פשוט במגע מתמשך מדי ולא נעים. בן זוגה, כך מסתבר, פועל בצורה דומה. הוא, בצחוק, נוגע בה וממשמש אותה, גם כשאינה רוצה בכך, וכשהיא מביעה את חוסר שביעות רצונה, הוא צוחק ומגביר את המגע הפולשני.

המטופלת שלי מרגישה שהיא בלתי נראית. זו חווית החיים שלה. היא חשה בלתי נראית מספר פעמים ביום, כמעט בכל יום, במסגרות שונות.

אבל האם הבעיה של המטופלת שלי היא אכן שהיא לא נראית? אני חושב שהיא דווקא נראית, גם על ידי אביה וגם על ידי בן זוגה. שניהם רואים אותה ושניהם, למרות שהם רואים אותה, ממשיכים לגעת בה באופן פולשני וחודרני. "הלוואי שהבעיה שלך הייתה שלא רואים אותך", אני אומר לה. "הבעיה שלך היא הרבה יותר גרועה. אבא שלך ובן הזוג שלך רואים היטב שאת סובלת מהמגע שלהם, ולמרות שהם רואים את זה היטב, הם בוחרים להמשיך ולגעת בך באופן שלא נעים לך. כשאת מגדירה את הבעיה כ"לא רואים אותי", את מקטינה את הבעיה. אם רק לא היו רואים אותך, היית נמצאת במצב הרבה יותר טוב…".

אני מבקש מהמטופלת שלי לדמיין שתי אפשרויות של פנייה לאבא שלה. בראשונה היא צריכה לפנות אליו ולהגיד לו "אבא, אתה לא ראית אותי. אתה לא רואה אותי. אני שואלת אותך, מדוע אינך מוכן לראות אותי? מדוע אינך מכבד את הבקשה שלי?" ובשנייה להגיד לו "אבא, אני רואה אותך. ואני יודעת שאתה רואה אותי. ואתה כבר שנים רואה שהמגע שלך לא טוב לי ואתה בוחר במכוון להתעלם מזה. אז רק שתדע, אני לא מתעלמת מזה יותר".

ואני רוצה לבקש מכם, הקוראים לדמיין את עצמכם כמטופלת שלי, פונה לאבא שלה, בשתי הצורות, ואני רוצה לבקש מכם לשים לב לתחושה שמתעוררת בכם בכל צורה של פנייה.

אם עשיתם את מה שביקשתי, אני בטוח שהבחנתם בהבדל העצום ששתי צורות הפנייה האלה יוצרות בחוויה שלנו. צורת הפנייה השנייה יוצרת, באופן מיידי, עמוד שדרה עבור המטופלת. המטופלת הופכת נוכחת. היא שם. היא רואה. היא רואה את עצמה והיא רואה את האחר. יש לה ממשות. היא קיימת.

צורת הפנייה הראשונה רק מחזקת יותר ויותר את חוסר הממשות של המטופלת. את חוסר הנוכחות שלה ואת חוסר הנראות שלה. היא לא נראית. היא מבקשת שיראו אותה. היא נשארת תלויה באחר. אם ירצה, יראה אותה, ואם לא ירצה, לא יראה. היא בחסדיו. וכל עוד היא תלויה בחסדיו, החוויה שלה של חוסר נראות, של חסך, רק הולכת ומחריפה.

ועכשיו, אני פונה אל המטפלים ביניכם: כל עוד אתם ממשיכים להחזיק בעצמכם בהיפותזת ה"אין" בהיפותזה שטוענת שמצוקותיו של המטופל שלכם, מקורן בחסכים שהוא חווה, אתם, במו ידיכם, משאירים את המטופל שלכם קורבן, תלותי, חסר נוכחות, חסר ערך ובלתי נראה. פשוט כך. כל עוד אתם מזדהים עם התפיסה של המטופל, או אולי אף שותלים בחשיבתו של המטופל, שלא ראו אותו, לא העריכו אותו, לא אהבו אותו, לא שמו לב אליו, לא נתנו לו חום, אתם בזה יוצרים אצלו חור. אתם יוצרים אצלו חסך. אתם תומכים בהפיכתו לתלוי בבן או בת הזוג שלו, בהוריו, ובכם.

כשהמטופלת שלי התחילה להפסיק לחשוב על החוויה שלה כחוויה של חוסר נראות, והחלה להסכים לראות את החוויה שלה דווקא כנראות: "אבא שלי ראה אותי ובחר להמשיך לנגוע בי במגע פולשני. בן הזוג שלי רואה אותי וממשיך לגעת בי באופן פולשני", היא חוותה את השינוי הזה כלא פחות ממהפכה.

אכן כך. זאת מהפכה. מהפכה תפיסתית. ויש למהפכה הזאת השפעה מיידית על גם על הסביבה. בן הזוג של המטופלת חש את הנוכחות שלה ואת הרצינות שלה באופן מיידי. הוא חש מיידית את העוצמה שלה. ואם עד לא מזמן, הוא היה יכול להרשות לעצמו להתעלם מהבקשה שלה, עכשיו הוא לא היה יכול להמשיך לעשות את זה יותר.

דורות של מטפלים לומדים וגדלים על גישה מוטעית שמביאה הרבה יותר נזק ממה שהיא מועילה. ראשית, היא אינה נכונה לוגית. כי חסך, או דבר שלא היה, אינו יכול להשפיע. רק מה שהיה, רק מה שהתרחש, יש לו השפעה. ושנית, הגישה הזאת הרסנית כיוון שהיא מעודדת תלות, חוסר נוכחות וקורבנות.

להתראות בבלוג הבא

מיפוי מיינד טראומטי

מהו מיפוי מיינד טראומטי

ומה קורה במפגש בין המוח של תוקפן למוח של קורבן

דמיינו את התמונה הבאה: שתי בנות, בנות 8 ו 9 גרות עם אבא שלהן לבדן, אחרי שאמא מתה ממנת יתר. אביו של האבא, הסבא של הילדות, ושני האחים שלו, הדודים של הבנות, גרים בדירה בקרבת מקום. מדי סופ"ש אבא לוקח את הבנות שלו לביקור אצל הסבא והדודים. על השולחן מונחים מגזינים של פורנוגרפיה. הילדות, בתמימות, לוקחות את אחד המגזינים ומתחילות לעלעל בו. הדודים יושבים משועשעים. הם דוחפים מרפקים אחד לצלעות השני ומתפוצצים מצחוק. הדודים והסבא מסתכלים גם על אבא ובמבטם דוחקים בו להשתתף בחגיגה. אבא קצת נבוך. הוא לא מצטרף מייד. אבל בסופו של דבר, גם הוא מחניק צחוק עם אחיו ואביו.

על מה הצחוק? אתם מוזמנים לנסות לענות בעצמכם.

עכשיו, חישבו על הבנות. הן יושבות שם. מעלעלות במגזין עם תמונות עירום בוטות. הן קולטות את הצחקוקים מסביב לשולחן. הן קולטות שסבא שלהן והדודים שלהן מאוד משועשעים מזה שהן מסתכלות בתמונות עירום שאינן מתאימות, באופן ברור לחלוטין, לגילן. והן גם קולטות שאבא שלהן צוחק גם הוא. אבא שלהן מביא אותן למקום שבו מגזינים כאלה מונחים באופן גלוי על השולחן בסלון. אבא שלהן אינו מזיז את המגזינים מהשולחן. אבא שלהן מצטרף, בתחילה במבוכה, ואחר כך בלעדיה, לצחוקים על יד השולחן.

מה עובר לילדות הללו בראש? מה נחרט בחשיבה שלהן? אילו מסקנות הילדות הללו יסיקו על גברים, על נשים, על מיניות, על אבא שלהן, על ביטחון? ומה יקרה לבנות הללו בקשר שלהן עם גברים בעתיד?

ד"ר דויד סנרש הוא המפתח של גישה טיפולית עדכנית בשם CNT. כלומר Crucible Neurobiological Therapy. מי שמכיר אותי יודע שאני עוכב אחר עבודתו בעקביות בשנים האחרונות. בעיני הוא המטפל והתיאורטיקן המשמעותי ופורץ הדרך החשוב ביותר שפועל כיום. לפני שבועיים שולי אשתי ואנוכי היינו אצלו בהשתלמות בת שישה ימים בהלמשטדט שבגרמניה.

ולגבי הסיפור מלמעלה, סנרש טוען שחוויה כגון זו, ועוד מספר סוגים של חוויות, יוצרים מצב שהוא מכנה "מוח ספגטי". המוח, או המיינד, של הילדות הקטנות הללו פשוט אינו יכול באמת להבין ולעשות סדר במה שהוא קולט. מה שחברי המשפחה של הילדות הללו עושים זו התנהגות שהיא "מגעילה" באופן מוסרי. באופן טבעי התנהגות כזו צריכה להפעיל מנגנון במוח, שמתחיל להיחקר, שנקרא "תגובת גועל". זוהי תגובה בריאה אל מול מעשים מגעילים. תגובה שהמקור שלה הוא בגועל פיזי מפני אוכל רקוב או ריח של אדם מת, לדוגמא. תפקידה ההישרדותי הוא להרחיק אותנו מהדבר המגעיל. תגובה הישרדותית זו התפתחה במהלך האבולוציה, וכיום היא גורמת לנו להירתע גם מהתנהגויות שהן מגעילות באופן מוסרי.

אך מה יקרה לתגובת הגועל של הילדות הללו? כדי לאפשר לבנות הללו לחיות "בשלום" עם אבא שלהן, תגובת הגועל הבריאה של הבנות תצטרך להשתנות או אולי להיכחד לחלוטין. כלומר, כדי לשרוד בחברת אביהן, המטפל היחיד שלהן, יצטרכו הבנות לעוות את תפיסת המציאות שלהן. כלומר להפסיק לחשוב באופן בהיר. לעיוות חשיבה כזה יהיו תוצאות חריפות ומשמעותיות על הבריאות הנפשית של הילדות ועל היכולת שלהן לקיים קשרים עם אנשים, עם עצמן ועם גברים. יותר מכך, לעיוות חשיבה כזה תהיה השפעה גם על הפיזיולוגיה של המוח עצמו. המוח עצמו ישתנה כתוצאה מעיוותי חשיבה שחוזרים על עצמם לאורך תקופה ארוכה.

האם ניתן לטפל בעיוותי חשיבה אלה? איך ניתן לזהות אותם בטיפול? מה ההשפעות שלהן על חיי המטופלים שלנו ועל חיינו? עד כמה התופעה הזאת נפוצה?

אלה חלק מהשאלות שאתייחס אליהם בבלוג הזה.

 

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il