מר דיקטטור וגברת מתעלמת

או: איך שהתלונה המוצגת של בני הזוג היא אף פעם לא מה שבאמת צריך לעסוק בו

זוג בסוף שנות השלושים הגיע לטיפול. הבעל היה זה שדחף לפגישה. האישה רצתה פחות. הם נשואים מזה 13 שנה. יש להם בת בת 8 ובן בן 5.

הבעל כועס על האישה שהיא לא מסדרת את הבית. הבעל עובד במשרה וחצי. האישה בחצי משרה. הוא מתאר בית שנמצא במצב של חוסר סדר תמידי. שני הילדים מרטיבים את המיטות בלילה. תמיד ישנן ערימות של כביסה בכל מקום. "אני רוצה לשבת ולעזור לילדה להכין שיעורים, אבל הספות מלאות בערימות של כביסה." הוא מספר ששולחן האוכל תמיד מלא בספרים, עיתונים, צעצועים וכלים. השיש במטבח תמיד מלוכלך. חדר הילדים מלא בצעצועים על הרצפה. והמיטות של הילדים מלאות בבגדים. הילדים הולכים לישון כשהבגדים נשארים בחצי התחתון של המיטה.

האישה, מצידה, טוענת שהבעל קצת מגזים. "זה לא תמיד ככה. זה רק לפעמים ככה". אבל כשהבעל מביא עוד ועוד דוגמאות, היא לא מכחישה. היא רק טוענת שהיא עמוסה מדי. שאין לה מספיק זמן. ושהיא רוצה לבלות עם הילדים גם בעשייה יותר משמעותית, כמו לעזור להם בשיעורים או לספר לקטן סיפור, ולא להיות אמא שרק מנקה ומסדרת כל היום.

אני מתקשה לדעת אם הבעל מגזים עם הציפיות שלו, או שהאישה מפחיתה בגודל הבעיה. "אם היה נכנס לבית שלכם אדם סביר, מהרחוב, מה הוא היה אומר?" אני שואל. הבעל משוכנע, כמובן, שהבית שלהם נמצא במצב הכי קיצוני מכל המשפחות שהם מכירים. האישה דווקא מביאה כדוגמא שתי חברות שלה שפעם, כשהילדים היו קטנים, אמרו לה שהם מתפעלים מכמה הבית נקי ומסודר, למרות שהילדים כל כך קטנים.

הזוג כבר היה 4 שנים בטיפול, אצל מטפלת אחרת. הנושא הזה עלה שוב ושוב בטיפול. דבר לא הועיל, הבעל אומר. "כן, אני מודה שאולי הדרישות שלי היו בעבר קצת קיצוניות. אבל אני עובד על זה. אני חושב שהיום הדרישות שלי הן כבר לא מוגזמות. אני מצפה למשהו נורמאלי. בית מתפקד." הבעל מספר שהחיים עבורו הם מאבק בלתי פוסק. העבודה שלו תובענית. וכשהוא חוזר הביתה הוא רוצה שהבית יהיה המקום הבטוח והשקט עבורו. חוסר הסדר בבית מכניס אותו שוב למתח. הוא אינו מסוגל להירגע כלל כשהבית כל כך מבולגן. לדעתו הוא עוזר הרבה בבית. גם בסידור וניקיון וגם בהתקנה של ארונות, מדפים ומתלים כדי שיהיה קל יותר לסדר.

שאלתי את האישה אם הוא עוזר מספיק. היא אמרה שלא. "הוא כל היום מחוץ לבית. אז איך הוא יוכל לעזור?" היא שואלת. "האם את כועסת עליו שהוא לא ממלא את החלק שלו בבית?" "לא. ברור לי שהוא עובד קשה מאוד ולא יכול לעזור יותר. אבל גם לי קשה מאוד. אני חולה. יש לי פגישות עם רופאים. ואני לא מסוגלת להשתלט על הכל".

אני מכיר בתים כאלה, שחוסר הסדר חוגג בהם ובני המשפחה כמו טובעים בתוך ערימות הכביסה, הצעצועים, הספרים וכלי המטבח. מפתה אותי לעסוק בזה. אני גם מכיר שיטות ודרכים שיעזרו להם. יש עכשיו אפילו סדרה חדשה בטלוויזיה עם כוהנת הסדר היפנית קון מארי. קון מארי מציע להורים לקחת כל חפץ וחפץ בבית, להתבונן בו ולראות אם הוא משמח אותם. אם הוא לא משמח, פשוט להוציא אותו מהבית. אם הוא משמח, למצוא לו מקום ראוי. מגבות, רק בארון המגבות. גרביים, רק במגירת הגרביים ועפרונות, רק במגירה של שולחן הכתיבה. מתחשק לי להציע להם לצפות בתוכנית. אני בטוח שכולם ירגישו טוב יותר אם יצליחו להביא את הבית למצב של סדר.

אבל לא. זה לא באמת יכול להיות העניין. הם הרי כבר 13 שנה ביחד. 4 שנים בטיפול, על אותם נושאים. הם נראים לי זוג אינטליגנטי. מדוע אינם יכולים לפתור בעיה כל כך פשוטה?

אני מסתכל על שפת הגוף של בני הזוג. הבעל מדבר בשקט. הוא מנומס ומאוד בשליטה על עצמו. הוא משתדל שלא להתפרץ. אבל אני רואה את הכעס מבעבע מלמטה. למעשה, ככל שהוא מדבר יותר בשקט, כך הזעם מלמטה נראה חזק יותר. לרגעים נראה לי שהוא ממש שונא את אשתו. "אתה בכלל אוהב אותה? אתה בכלל רוצה להיות איתה?" אני שואל. כן. הוא רוצה להיות איתה. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. שניהם אומרים. ואני מאמין להם. זאת לא הנקודה, אם כן. אז מה כן הנקודה?

אני שם לב שהאישה מחייכת מין חיוך קטן כזה כל הזמן. זה קצת מוזר. הוא כל כך זועם, והיא מחייכת. הפנים שלה די רגועות. למעשה, נראה שמה שהוא אומר, לא ממש נוגע בה. היא לא לוקחת אותו מאוד ברצינות. אולי זה מה שמשגע אותו, שהוא לא מצליח להעביר את המסר. שהוא לא מצליח לחדור אליה…

"כמה לך זה מפריע, שהבית נראה כפי שהוא נראה?" אני שואל את האישה. "זה מפריע לי. הייתי שמחה שהבית היה מסודר" היא אומרת לי, ואני לא ממש מאמין. לא נראה לי שזה מאוד מפריע לה. אולי יש לה רעיון כזה שזה אמור להפריע לה. אבל זה לא באמת מפריע לה.

אני ממשיך להתבונן בה והאטימות שלה הופכת יותר ויותר ממשית. "נראה לי שבמשך ה 13 שנים האחרונות, כשבעלך מעיר לך וכועס עלייך כל כך, את הפכת עם השנים אטומה לגמרי למה שהוא אומר. למדת להתעלם ממנו, וגם למדת להתעלם ממה שקורה בבית."

"אני לא מבינה למה אתה אומר את זה!".

"אני דווקא מצדיק אותך. אני חושב שיש לך בעל דיקטטור. במשך שנים הוא לא מפסיק לכעוס עלייך. אני חושב שהדרך שלך להתמודד עם זה זה לאטום את עצמך. אטמת את עצמך גם לזעם שלו וגם למצב הבית"

"אני לא בטוחה שאתה צודק…"

"אני דווקא חושב שהוא כן צודק." הבעל אומר, ומוסיף "אתה יודע, אם לי, במשך 13 שנה, בת הזוג הייתה כל הזמן מעירה ומעירה, אני הייתי מתפוצץ עליה. אני כבר הייתי דואג לזה שהיא לא תעיר יותר. והיא? אני פשוט לא מבין איך היא יכולה לסבול את כל ההערות שלי…"

"היא יכולה לסבול את ההערות שלך פשוט כיוון שהיא מתעלמת מהן. היא פיתחה מנגנון של התעלמות. גם מהזעם שלך וגם מהסדר בבית."

ואני פונה אליה ושואל "מה את חושבת היה מצב הבית אם הוא היה נעלם מהחיים שלך?" האישה חושבת לרגע. היא לא מייד עונה. אז אני עונה במקומה "אני חושב שאם הוא היה נעלם מהבית, נגיד לשנה, היה לוקח לך בערך שלושה חודשים להוציא אותו מהסיסטם, ואז, אחרי שלושה חודשים בערך, היית מתחילה לשאול את עצמך, איך את עצמך רוצה שהבית יראה. ואני מאמין שהיית רוצה ובוחרת לסדר את הבית הרבה יותר מהיום".

"זה יכול להיות…" היא עונה.

"אני חושב שזה מצוין שאת למדת להתעלם ממנו. זה מצוין כיוון שאם לא היית מתעלמת, וכן היית מסדרת את הבית לפי רצונו, בעצם היית הופכה לפקודה שלו. היחסים ביניכם היו הופכים ליחסים של קצין בצבא והחיילת שמשרתת אותו. את לא רוצה, ובצדק, סוג כזה של יחסים. את לא רוצה להיות הפקידה שלו. אז הדרך שלך להתמודד עם הדיקטטורה הזאת, זה פשוט לשים איזה מחסום כזה על חלק מהראש שלך, ופשוט כאילו לא לראות. גם לא לראות שיש לך דיקטטור בבית, וגם לא לראות עד כמה הבית בבלגן".

"אז אתה בעצם אומר שאני דיקטטור?" הבעל שואל

"כן. אתה משליט טרור. הבית חייב להיות בדרך שלך. לך קשה. אתה מתוח. והיא צריכה לסדר את הבית כדי שאתה לא תהיה מתוח… אני הולך לקרא לכם מעכשיו הדיקטטור והמתעלמת…כי זאת הדינמיקה בינכם"

"אני דווקא מאוד עובד על הכעס שלי. כל פעם שאני מרגיש שהכעס עולה, אני נכנס לחדר. עושה נשימות, ומרגיע את עצמי…"

"כן. זה חלק מהבעיה. אתה יוצא מהחדר ובקול רגוע, בדרכי נועם, אתה אומר לה – למה שלא תשימי את הצלחות במקום אחרי שסיימת איתן – אבל הנועם הזה אינו נועם כלל. מתחתיו אתה גועש"

"כן. זה נכון. אני זועם מתחת. אז מה אתה מציע שאני אעשה?"

"אני מציע שאתה תפסיק לחשוב שאשתך חייבת לך משהו. אני מציע שאתה תפסיק לחשוב שהיא אמורה לסדר את הבית, כדי שאתה תהיה יותר רגוע… אתה לא רגוע? זו המשימה שלך להרגיע את עצמך, לא שלה…"

"אני לא חושב שאני אי פעם אצליח לחשוב כפי שאתה מציע…" הוא אומר בכנות.

ואני מספר לו קצת על הדרך שאני ושולי, אשתי, עשינו. איך אט אט וויתרנו על עוד ועוד דברים שבהם הרגשנו שהשני חייב, או אמור או צריך לעשות משהו למעננו. סיפרתי לו שיש עדיין נושא אחד ששם אני מתקשה לוותר. ובאמת סביבו אנחנו עדיין בקונפליקט. אבל היום אני כבר יודע גם להזכיר לעצמי שאשתי פשוט לא חייבת לי כלום… וכשאני מזכיר לעצמי את זה, אז, ורק אז, המצב משתנה…

ואז אני פונה אל האישה ואומר לה, "מצד אחד אני מאוד מעריך את זה שלמדת להתעלם ככה ממנו ומהבית. זאת הדרך שלך לכבד את עצמך. להישאר את. לא להיות נתונה לדיקטטורה שלו. מצד שני אני גם יודע שעצם ההתעלמות שלך, היא חלק מהריקוד המשותף שלכם. ולמעשה, כל עוד את ממשיכה להתעלם, הוא גם ימשיך להיות דיקטטור. זה הריקוד…"

"אז מה אני יכולה לעשות?"

"את צריכה למרוד בו, אבל בדרך הרבה יותר ישירה. כרגע את מורדת בו דרך התעלמות. את צריכה למרוד בון על ידי כך שתגידי לו באופן הכי ברור והכי ישיר שיש: תסלח לי, אבל אני לא נולדתי בשביל לסדר את המתח שלך. זה התפקיד שלך. ואני מסרבת לעשות אותו יותר…"

"אבל זה נוגד את כל מה שאני מאמינה בו"

"במה את מאמינה?"

"אני מאמינה שאני כן צריכה לדאוג לו. להיות שם עבורו. להרגיע אותו. כמו שהוא צריך להיות שם עבורי"

וכאן אני מסביר להם משהו שעומד בבסיס התפיסה שלי את עולם הזוגיות והטיפול הזוגי. אני מסביר להם שאין כל רע בזה שבני זוג שמים לב אחד לצרכיו של השני, ולפעמים דואגים לאחר. הבעיה היא החייב, והצריך והאמור. הבעיה היא כשאין חופש.

ברגע שהאישה בזוג הזה תשחרר את עצמה מלחשוב שהיא אמורה להרגיע את הבעל שלה, היא תפסיק להיות תגובתית אליו. כרגע התגובתיות שלה אליו מופיעה בשתי צורות. או שהיא מתעלמת ממנו, או שלעיתים היא מרצה אותו. אם היא תשחרר את עצמה, היא תפסיק להגיב אליו גם בריצוי וגם בהתעלמות. ואז, ורק אז, היא תהייה חופשיה. וכשהיא תהייה חופשיה היא תוכל לבחור. קודם כל היא תוכל לבחור כיצד היא רוצה לנהל את הבית. היא תתחיל לראות את הבית. היא תתחיל לראות את כל מה שהיא עד כה התעלמה ממנו.

ויש סיכוי טוב, שכאשר היא תפסיק להתעלם ממה שקורה בבית, היא ככל הנראה גם תרצה, אולי, לסדר אותו טוב יותר. ככל הנראה היא תרצה ללמוד דרכים יעילות יותר (ויש הרבה דרכים כאלה) לעשות סדר בבית. והיא גם תהיה חופשיה לבחור האם ומתי היא רוצה לסייע לבעלה להירגע, ומתי היא משאירה לו את העבודה הזאת…

"אתה מבין שמה שאתה מציע לנו כרגע זאת פשוט מהפכה?" היא שואלת אותי

"כן. אני לגמרי מבין. " אני עונה.

יכול היה להיות מפתה להציע לבני הזוג לעסוק בדרכים לארגן את הבית. אבל היה הרבה יותר יעיל לעסוק בדפוס היחסים ביניהם – הדיקטטור והמתעלמת. המפתח נמצא שם.

טעויות לוגיות – טובת הילד וזכויות הילד

מסופר על הספרן הקפדן(ויקיפדיה)  שעבר בין מדפי ספרייתו וגילה יום אחד קובץ קטלוגים. היו שם קטלוגים נפרדים לשירה, נובלות וביוגרפיות וכו'. הספרן שם לב שחלק מן הקטלוגים כוללים את עצמם וחלק לא. הספרן החליט להכין שני קטלוגים נוספים: רשימה של כל הקטלוגים שכוללים את עצמם, ורשימה של כל הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם. כעת היה עליו לקבוע האם הקטלוג של רשימת הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם צריך לכלול את עצמו. אם הוא מצוין בקטלוג הרי שלפי ההגדרה הוא צריך שלא להיות מצוין. אם הוא אינו מצוין הרי שלפי ההגדרה הוא כן צריך להיות מצוין. הספרן מוצא את עצמו במצב שאין לו פתרון.

מבולבלים? מתקשים לעקוב? כן, זה בסדר. אתם לא לבד. זה מה שפרדוקסים מסוג זה עושים לנו.

הסיפור על הספרן הקפדן מתאר את הפרדוקס הקרוי על שמו של ברנרד ראסל. והוא עוסק בסתירות הלוגיות שנוצרות כאשר אנחנו מבלבלים בין קבוצות ובין איברים של קבוצות. יותר נכון, כשאנו מתייחסים לקבוצה עצמה, כאיבר בתוך הקבוצה.

כאשר אנחנו עוסקים בסתירות כאלה בתחום הלוגיקה, הפילוסופיה או המתמטיקה, הבעיה היחידה שעלולה להיווצר עבורנו היא שהמוח שלנו יהפוך לכמה רגעים לספגטי. אבל כאשר סתירות לוגיות כאלה מתקיימות בשדות מעשיים יותר, אנשים עלולים להיפגע. מדינות שלמות עלולות להימחות מעל פני האדמה.

זה מה שקרה בגרמניה בשנת 1933. בזכות הדמוקרטיה (הקבוצה), עלתה לשלטון מפלגה לא דמוקרטית (איבר בקבוצה) וזו הביאה להרס עצום של גרמניה עצמה, של מדינות שלמות בעולם כולו, של עמים ושל אנשים. האיבר השתלט על הקבוצה.

גם היום באירופה מדינות שלמות עלולות לאבד את אופיין הדמוקרטי אם הן יאפשרו לשני סוגים של אוכלוסיות להקים מפלגות ולהיבחר לשלטון: פליטים מוסלמים פנאטיים מצד אחד ולבנים לאומנים מצד שני.

רעיונות ליברלים ודמוקרטיים יפיפיים הופכים לזרע של הכחדתם, כאשר אין היררכיה ברורה בין הקבוצה לאיברים. כאשר הקבוצה מתבלבלת ואינה שומרת על עצמה מפני איברים סוררים.

התמונה הזאת מתרחשת גם בתחום הפסיכותרפיה. רעיונות הומניסטיים, ליברליים, פרוגרסיביים, ופוסט מודרניים, רעיונות יפיפיים, מוסריים ומתקדמים, הופכים את הפסיכותרפיה למסורסת וחסרת יעילות, כאשר תיאורטיקנים, חוקרים ומטפלים הופכים עיוורים לטעויות לוגיות ופרדוקסים במשנתם.

ואני רוצה להתייחס כאן במיוחד אל הגישות ההומניסטיות והפוסט מודרניות. אלה הן הגישות שאני גדלתי עליהן. מהן למדתי רבות ממה שאני כיום יודע. יש לי עדיין הערכה עמוקה לכל מה שקיבלתי מגישות אלה, אבל אני רוצה להציע שאם גישות אלה חפצות חיים והשפעה, הן חייבות עדכון דחוף.

הבה נסרוק כמה רעיונות מרכזיים בגישות אלה. קארל רוג'רס, מאבות הגישה ההומניסטית, לדוגמא, האמין שהתרפיסט צריך "לקבל את המטופל כפי שהוא ולספק לו או לה תמיכה ודאגה, לא משנה מה עובר עליו/ה".

בגישות הפוסט מודרניות מוצע ש"המטופל הוא המומחה" לחייו. אנדרסן וגולישיאן, מחלוצי הגישות הפוסט מודרניות, האמינו שכדי שהמטופל אכן יכיר בכך שהוא המומחה של חייו צריך המטפל לנקוט בגישה של "לא לדעת". "לא לדעת", כתבה אנדרסן, "היא עמדה אתית: אינני יודע יותר טוב מהמטופל כיצד הוא או היא צריכים לחיות את חייהם. אינני רוצה להשתמש במה שאני יודע כדי לכוון את המטופל בכיוון מסוים. אני רוצה לקדם דיאלוג שמתוכו יכולות לנבוע אפשרויות"

וממשיכת דרכן של הגישות ההומניסטיות והפוסט מודרניות, גישת "הדיאלוג הפתוח" נמנעת מתיוגים ומכירה "בזכותו של אדם לקבוע מה יתרחש בחייו, גם בהיותו במצב של משבר פסיכוטי."

האם באמת נרצה לקבל ולספק תמיכה, ללא תנאי, לרוצח סדרתי או לפדופיל? האם מכור לסמים הוא באמת "המומחה לחייו"? ובכלל, מדוע מטופלים מגיעים לטיפול אצל מומחה, אם הם כבר המומחים? והאם באמת נתמוך בהחלטתו של מטופל באמצעו של התקף מאניה, להתגרש מאשתו, כיוון שזו "זכותו של אדם לקבוע מה יתרחש בחייו?"

הרעיונות ההומניסטים והפוסט מודרניים, מעצם ניסוחם, מזמינים טעויות לוגיות ופרדוקסים. הם מזמינים טעויות לוגיות ופרדוקסים כיוון שאין ברעיונות הללו היררכיה בין אברי הקבוצה לקבוצה עצמה. ואני רוצה להציע שהיררכיה כזאת היא הכרחית, אם איננו רוצים ליצור נזק.

כדי להדגים יותר לעומק את הנזק האפשרי בבלבול ההיררכי הזה, אתן שתי דוגמאות מתוך התחום החביב עלי בשנים האחרונות, ניכור הורי. אך חשוב לי להבהיר שאלו רק דוגמאות. בכל תחום ותחום בפסיכותרפיה, שבו ישנו עיסוק בתפיסות "מתקדמות" קיימת סכנה דומה למה שאני אצביע עליו.

זכויות הילד לעומת טובת הילד:

מטפלים, עובדים סוציאליים, שופטים ועורכי דין, משתמשים ברעיון של "זכויות הילד" כדי לסייע לילדים בניכור הורי להשמיע את קולם ורצונם בבתי המשפט. מגדילים לעשות זאת הם האפוטרופוסים לדין, שממונים על ידי בית המשפט, לייצג את הילד ולשמור על זכויותיו.

מהיכן נולד הרעיון של "זכויות הילד"? הרעיון של זכויות הילד, כפי שהוא מופיע באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, נולד כדי להבטיח שילדים יהיו מוגנים מפני אלימות, השפלה, ניצול, עבדות, פורנוגרפיה וכדומה. כדי להבטיח את אלו, מוצע לילדים גם ליווי משפטי נפרד מהוריהם. שימו לב, המטרה של האמנה היא להבטיח את שלומם וביטחונם של הילדים.

במקרים של ניכור הורי, ילדים מוסתים על ידי אחד מהוריהם כנגד ההורה השני. כאשר האפוטרופוס לדין מקשיב לילד הוא שומע שהילד שונא את אחד ההורים שלו ואינו מעוניין להיפגש איתו. האפוטרופוס, שרואה את עצמו כמי שבא לייצג את "זכויות הילד" נלחם על זכותו של הילד להביע את עמדותיו ורצונו. והוא מנסה להשפיע על בית המשפט להקשיב ולקבל את רצונו של הילד.

שימו לב לפרדוקס. מטרת האמנה לזכויות הילד היא להגן ולשמור על בטחונו ושלמותו הפיזית והנפשית של הילד. בשם המטרה הזאת, בית המשפט מעוניין להקשיב לרצונו של הילד. אבל רצונו של הילד סותר את בטחונו ושלמותו הפיזית והנפשית. אם יקבל על עצמו בית המשפט להקשיב ולקבל את רצונו של הילד, הוא ישלח אותו לבית של הורה מסית, ככל הנראה עם הפרעת אישיות קשה, לתוך יחסים סימביוטיים שלא יאפשרו לילד צמיחה והתפתחות נפשית בריאה.

רואים את הפרדוקס? האפוטרופוסים לדין אינם תופסים את ההיררכיה. הם אינם תופסים שהקשבה לקולו ורצונו של הילד הם רק איברים בתוך הקבוצה של טובתו ושלמותו הפיזית והנפשית של הילד. המטרה הגדולה היא טובתו של הילד. הקשבה לרצונותיו היא רק אחד האמצעים. כאשר אנחנו הופכים את האמצעי למטרה, אנחנו מאבדים את הצפון.

השערת הילד אצל ההורה המנכר לעומת העברת משמורת להורה המנוכר:

עובדים סוציאליים, מטפלים ושופטים רבים מתנגדים בחריפות לפרקטיקה של העברת משמורת להורה מנוכר, במקרים של ניכור הורי חריף, וחוסר שיתוף פעולה של ההורה המנכר עם הטיפול. מדוע הם מתנגדים לכך? כיוון שאסור, לדעתם, למדינה למנוע קשר בין הילד לאחד מהוריו.

שוב, יש כאן ערבוב בין המטרה והאמצעים, בין הקבוצה והאיברים: המטרה שלנו היא לאפשר לילד קשר מיטיב עם שני הוריו. זו המטרה הגדולה. הורה אחד, ההורה שהיה מנוכר, מאפשר את הקשר גם עם ההורה השני. ההורה המנכר לא מאפשר. רצונו ו"זכותו" של ההורה המנכר לקשר עם ילדיו היא איבר סורר בתוך הקבוצה (שמטרתה היא קשר של הילד עם שני הוריו(. אם ניתן להורה המנכר את מבוקשו, נחסל את מטרת העל שלנו.

לתת להורה מנכר להיות בקשר ולהסית ילד כנגד ההורה השני, היא סתירה לוגית דומה לסתירה שמאפשרת למפלגה אנטי דמוקרטית לעלות לשלטון ולחסל את הדמוקרטיה.

אני רוצה להזמין אתכם, מטפלים ולא מטפלים, להתבונן במקומות בחיים האישיים והמקצועיים שלכם שבהם חוויתם כישלון. אני רוצה להציע שייתכן שהכישלון שחוויתם הוא תוצאה של בלבול בין הקבוצה לאיבר. מאוד ייתכן שלא הצלחתם לחשוב באופן מסודר על משהו (שהמוח שלכם הפך לספגטי) כיוון שלא הצלחתם לזהות שאיבר אינו יכול להכיל קבוצה וגם אסור לתת לו לנסות לעשות זאת.

התחלה אפשרית של ניכור הורי, ואיך אולי הצלחתי למנוע אותו

יצאתי עכשיו מפגישה מרגשת עם מטופלת אמיצה, שהייתה מוכנה להתבונן בעצמה. מדובר באם גרושה, נקרא לה נורית, בת 36. יש לה שני ילדים, בת חמש ובן שלוש. נורית התגרשה לפני שלוש שנים מבעלה, לו הייתה נשואה שבע שנים.

הגרוש, כפי שמתארת אותו נורית, הוא סוג של אמן שלא מצליח במיוחד באומנותו. הוא מעשן גראס לעיתים קרובות מדי, ומעולם לא הצליח להחזיק עבודה קבועה. הבחירה להתגרש ממנו התבררה כנכונה. אבל מאז הגירושים נורית חשה על בשרה את קשיי הפרנסה וגידול הילדים לבד, עם מעט מאוד עזרה. הגרוש לוקח את הילדים לביתו, אך נורית טוענת שקשה לסמוך עליו. כיוון שהוא אמן, יש לו הופעות לעיתים דווקא בימים של המשמורת. הוא לא אחראי במיוחד. שוכח להצטייד בדברים עבור הילדים. ולעיתים קרובות הוא מצלצל לגרושתו, בזמן שהילדים אצלו, ומבקש ממנה לעזור לו בלקיחת הילדים אליה, בלהביא לו מד חום, כדור נגד כאבים, או משהו ששכח עבור הגן של הילדים.

אני נפגש עם נורית כבר מספר חודשים. ולמרות שאני יכול להבין את הכעס שלה על הגרוש, אני, כמומחה לניכור הורי, רגיש מאוד לכל סממן של הסתה. ויש כאלה סימנים. אני רואה כיצד נורית מתקשה לשחרר את הילדים ולסמוך על הגרוש. אני רואה כיצד היא יוצרת תלות שלהם בה, ומצב שבו הם מתקשים לסמוך ולהיעזר באביהם. ואני רואה גם כיצד התלות הזו שנורית יוצרת אצל ילדיה, והתלות שלה בהם, נוחה לגרוש, מה שבהחלט מסייע לו לא להתבגר ולקחת אחריות, במקומות שהוא כן יכול.

לאחרונה נראה שהגרוש רוצה לקחת תפקיד גדול יותר בחינוך הילדים. הוא מבקש לקחת את הילדים ללילה נוסף בשבוע, אבל נורית בטוחה שהוא עושה את זה רק כיוון שהוא רוצה לשלם לה פחות מזונות… מוכר?

היום נורית ביקשה להתייעץ איתי בנוגע לילדים שלה. הם הפכו מאוד נודניקים בזמן האחרון. הם בוכים הרבה וצועקים הרבה. בזמן האחרון הם כמעט תמיד מבקשים דברים בבכי. וזה עולה לה על העצבים. בנוסף לכך נראה שהגדולה מתפרקת בקלות מכל תסכול.

נורית מרגישה אשמה. אולי מה שקורה להם זה התוצאה של הגירושים? אולי קשה להם שהם לא עם שני ההורים? אולי קשה להם שאין לי סבלנות אליהם? אני עצבנית, היא מספרת לי. אני עובדת קשה, ולפעמים אין לי סבלנות אליהם. אולי הם צועקים לעזרה? אולי הם לא מקבלים את מה שהם צריכים?

ועוד דבר קורה בזמן האחרון, הגדולה התחילה להגיד שהיא לא רוצה ללכת לאבא. היא גם אומרת לנורית שהיא יותר אוהבת אותה מאשר את אבא. מעניין, הגדולה לא אומרת לנורית סתם כך שהיא אוהבת אותה. היא רק אומרת לה את זה בהשוואה לאבא. הקטן מבטא את אהבתו לנורית באופן פשוט, בחיבוקים ואמירות. הגדולה לא. היא רק אומרת שהיא אוהבת אותה יותר מאשר את אבא.

לאחרונה טס האב לחול לשבועיים. הבן התגעגע אליו והביע עצב על נסיעתו. הבת לא. נורית נגשה אל הבת ושאלה אותה אם היא לא מתגעגעת לאבא. הבת אמרה שלא. נורית המשיכה לדחוק בה "את בטח מתגעגעת אליו… כבר הרבה ימים שהוא לא כאן. מותר לך להתגעגע אליו".

"זה מאוד מפריע לי, כמובן, שהיא לא מתגעגעת לאבא" אומרת לי נורית. ואני לא לגמרי משתכנע. אני שואל את עצמי מדוע זה חשוב כל כך לנורית ל"עודד" את הבת להתגעגע.

ועוד דבר. הגדולה הופכת מניפולטיבית יותר ויותר. נורית מתקשה להבחין מתי הבכי של הגדולה אותנטי ומתי היא בוכה כדי לקבל משהו. מדהים את נורית לראות כיצד הגדולה יכולה להיות שקועה בבכי קורע לב למשך דקות ארוכות, ואז פתאום להתעשת ולהגיד לאמא בקול רגיל שהיא רוצה לשתות משהו.

אני מבקש מנורית את הבקשה המוזרה הבאה: דמייני שביתך הגדולה יושבת כאן בכורסא מולך. (אני נותן לה כמה רגעים ממש לראות את זה) ועכשיו בקול רם אימרי לה: תודה לך מתוקה שאת בוחרת בי ואוהבת אותי יותר מאשר את אבא.

אבל אני לא רוצה שהיא תאהב אותי יותר מאשר את אבא, נורית אומרת.

כן. אני בטוח שבהגיון שלך את באמת רוצה שביתך תאהב גם את אבא שלה, אבל את יודעת, ילדים אינם מקשיבים למה שאנחנו חושבים ומתכוונים. הם מקשיבים למאוויים הסמויים שלנו. לרגשות שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם.

וכאן אני מוסיף ומסביר לה על שפה מילולית ועל שפת גוף ועל האופן שבו ילדים קולטים אותנו.

נורית מוכנה להקשיב ולהסכים. ואז שואלת שאלה הגיונית: אז מדוע שאגיד את זה בקול רם?

כדי להפוך את מה שלא מודע ליותר מודע. כדי שאת בעצמך תתחברי לחלק שבך שאולי באמת רוצה שביתך תבחר בך ולא באבא.

נורית מסכימה. היא מדמיינת את ביתה מולה, ואז אמרת את המשפט מספר פעמים. לאט. דמעות עולות בעיניה.

אוי, זה כל כך קשה לי להגיד לה את זה. אני לא רוצה שככה זה יהיה.

נכון. אני יודע שאת לא רוצה. אבל כנראה שמשהו בתוכך כן רוצה… תגידי את זה עוד כמה פעמים, לאט, כשאת מדמיינת את ביתך מולך, ותוך כדי כך תני לשאלה הבאה להסתובב בראש שלך: מדוע אני רוצה בכך שהיא תבחר בי?

אני כבר יודעת את התשובה, נורית אומרת מייד.

כן? ספרי לי

אני מבקשת ממנה לתת לי הכרה על כך שאני עובדת כל כך קשה ושכל האחריות היא עלי.

בדיוק. נפלא. אני אומר לה.  כן. זו הנקודה. את מבקשת, באופן לא מודע, מהבת שלך, לתת לך הכרה… ועל מה מגיע לך ההכרה הזאת?

על זה שאני עובדת כך קשה. על זה שאני זאת שמתאמצת. על זה שאין לי על מי לסמוך. שהכל נופל עלי. אף אחד לא מכיר בזה. ואני מבקשת ממנה הכרה.

והיא נותנת לך את ההכרה הזאת… היא קשובה אלייך. קשובה לרצונות שלך. והיא נענית להם.

אוי. אני מרגישה נורא עכשיו. אני מרגישה שבזה אני מקלקלת את הקשר שלה עם אבא שלה.

זה נכון… אבל זו רק נקודה אחת. הנקודה היותר חשובה שאני רוצה שתתבונני בה עכשיו היא שאת מבקשת הכרה מילדה בת חמש. כלומר, זו ילדה בת חמש שנותנת הכרה לאישה בת 36.

תפסיק לרדת עלי, נורית אומרת עם חיוך.

אני רוצה לשאול אותך: מי באמת צריכה להיות זאת שנותנת לך אישור?

אני צריכה לתת לעצמי אישור.

נכון. אבל אני רוצה להגיד לך שאני לא מדבר כאן על לתת לעצמך מחמאות כל הזמן. לא על זה מדובר. כשאדם מתבגר נפשית הוא מתבונן בעצמו ורואה את עצמו כפי שהוא. כשצריך הוא נותן לעצמו מחמאה. וכשצריך הוא אומר לעצמו שכאן הוא לא התנהג כשורה. הוא לא כל הזמן מפרגן לעצמו. ממש לא.

הוא עושה רפלקציה עם עצמו. נורית אומרת. היא מכירה את המושג הזה משדה החינוך שבו היא עובדת.

כן. בדיוק. רפלקציה הגונה וכנה.

אוקי. אבל מה יהיה עכשיו עם הבת שלי? אני לא רוצה לגרום לה לשנוא את אבא שלה.

זהו, שאת לא יכולה לשלוט ביחסים שלה עם אבא שלה. על זה אין לך כל השפעה. מה שיש לך השפעה עליו זה עלייך. האם את משתמשת בבת שלך כדי לתת לעצמך אישורים והכרה או לא.

אם את תדעי בתוכך שאינך צריכה יותר את ההכרה של הבת שלך, או של אמא שלך, או של הגברים בחייך, ותדעי שזאת רק את שיכולה לתת לעצמך הכרה ואישור הוגן ומדויק. אם תדעי שאינך רוצה להיות תלויה יותר באישורים וההכרה מאחרים. ושאת רוצה להיות זאת שנותנת לעצמך משוב הגון. ושרק את יכולה באמת לתת משוב כזה לעצמך, אז תוכלי לשחרר את הבת שלך מהצורך לאשר אותך. וכשהבת שלך תדע שהיא לא צריכה יותר לאשר אותך ולתת לך הכרה, אז היא תהיה משוחררת לקיים עם אבא שלה את היחסים שנכונים ומדויקים לה.

היא תפסיק אז להיות עסוקה בצרכים שלך. ותהיה פנויה להיות עסוקה בצרכים שלה וביחסים שהיא רוצה עם אבא שלה.

דמעות של חרטה ירדו מעיניה של נורית לאורך הפגישה. היא ראתה את הדברים באופן ברור. כפי שלא העזה לראות אותם בעבר. ואני יודע שהיא תתבונן בכך בתקופה הקרובה. אני משוכנע שיהיו שינויים ביחסים שלה עם ביתה. ואני גם משוכנע שבקרוב נורית תספר לי שהבת שלה פחות מניפולטיבית ופחות בכיינית. מדוע? כיוון שילדים מרשים לעצמם להיות מניפולטיביים, רק כאשר היחסים איתם מניפולטיביים. כאשר הורים מתמרנים את ילדיהם, גם הילדים מתמרנים את ההורים.

מי יודע, אולי הצלתי משפחה אחת ממצב של ניכור….

הכחדה מיידית של פחד מדחייה

מוקדש לכל הפנויים והפנויות

 

עולם הפנויים פנויות הוא עולם אכזר. שלל האתרים והאפליקציות לשידוכים וזיווגים לא הצליחו להקהות במאום את החוויה הרגשית, הכל כך מוכרת, של להרגיש דחוי. לדחות ולהידחות אלה חוויות שאף פעם לא נעים להיפגש עימם. בשבועות האחרונים הגיעו אלי, כואבים ודחויים, כמה "שורדי" מפגשים כאלה. לכבודם ולכבוד כל הפנויים והפנויות, המחפשים והמחפשות, אני מקדיש את הפוסט שלפניכם:

יובל(שם בדוי) הוא גבר בשנות החמישים לחייו. הוא גרוש מזה שנתיים. בשנה הראשונה אחרי הגירושין הוא חיפש בעיקר סטוצים. ואותם הוא מצא בשפע. בשנה האחרונה נמאסו עליו הסטוצים, והוא מחפש להכיר מישהי לשם קשר עמוק. הוא נפגש כבר עם עשרות נשים. ברוב המקרים היה זה הוא שהרגיש שאינו רוצה להמשיך. במספר מקרים הייתה זו האישה.

לאחרונה קיים קשר ארוך של מספר חודשים עם אישה גרושה. הוא נפרד ממנה כיוון שהיא קנאה בקשר שלו עם ילדיו. לעיתים, כשהיה מדבר או נפגש עם ילדיו בימים "שלה", היא הייתה נפגעת ונעלבת ומתקשה להכיל את זה. לזה יובל לא היה מוכן.

אבל לא בגלל הקשר הזה הוא הגיע אלי. הוא הגיע אלי בגלל עניין אחר.

"יש לי איזה עניין עם דחייה" הוא מספר לי. "אני לוקח דחייה נורא כבד".

אני מבקש ממנו לתת לי דוגמאות והוא נותן לי שתיים. המקרה הראשון התרחש לאחר מפגש במסעדה עם אישה שמצאה חן בעיני יובל מאוד. המסעדה הייתה מלאה ורועשת. יובל הרגיש שהמפגש פוספס. הוא בקושי הצליח לדבר ולבטא את עצמו. לאחר יומיים האישה כתבה לו מסר "אני כנראה לא ממש פנויה לקשר רציני, או שאולי זה פשוט לא מתאים. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה".

יובל מצא את עצמו נפגע וכועס עד עמקי נשמתו. הוא שלח לך מסר ארסי בחזרה "יופי של סיפור סיפרת כאן, אני אשתמש בו גם עם נשים אחרות". כמה שעות אחרי ששלח את המסר, הוא הבין שהתגובה שלו הייתה מוגזמת והוא שלח התנצלות.

המקרה השני התרחש כמה ימים לפני המפגש שלנו. הפעם עם אישה שיובל כבר נפגש עימה מספר פעמים. גם הפעם יובל מצא את עצמו נלהב. בבוקר שאחרי המפגש יובל שלח לאישה מסר שבו כתב "בוקר טוב" והוסיף אימוג'י מחייך. האישה לא חזרה אליו במשך שעתיים. כשחזרה היא כתבה רק בוקר טוב, בלי אימוג'י. יובל הסתובב נרעש ומבולבל במשך כמה שעות. הוא לא הגיב באימפולסיביות, אבל אי הוודאות באשר לכוונותיה, לא הרפתה ממנו.

"ואתה דוחה נשים, או שאתה מקבל את כולן?"

"כן, בוודאי שאני גם לא רוצה לצאת עם כולן. לדוגמא, אני לא נמשך לנשים שמנות. ואני לא רוצה לצאת איתן" (ליובל יש כרס לא קטנה בעצמו וגם לי יש אחת די מכובדת).

(אני, עם חיוך) "זה מדהים איך אנחנו הגברים, בני החמישים, עם הכרס, מרשים לעצמנו להיות בררנים כל כך לגבי נשים שמנות…"  יובל מחייך.

"אז ספר לי, איך אתה מודיע להן שאתה לא מעוניין?"

"אז פעם הייתי לגמרי מסתבך עם זה. הייתי מגיע למסעדה, רואה שהבחורה שמנה, מתיישב איתה, למרות שכבר ידעתי שזה לא מתאים לי. ומנהל איתה שיחה. נותן לזה צ'אנס. היום אני כבר לא נותן לזה צ'אנס. אם אני רואה שהיא שמנה, אני עושה אחורה פנה, וכותב לה שזה לא מתאים. זהו."

"ואתה חושב שככה אתה לא פוגע בהן?"

"לפחות זה ישיר. זה יותר טוב ככה".

"אז נראה לך שמה שהפריע לך אצל זאת שלא רצתה לראות אותך זה חוסר הישירות שלה? כלומר, אם היא הייתה ישירה ורק אומרת לך שזה לא מתאים, זה היה יותר טוב?"

"אני חושב שכן"

"אז עצם הדחייה לא ממש מפריע לך? רק זה שהיא מכרה לך סיפור…."

"אהמממ… טוב. לא ממש. בעיקר הדחייה עצמה"

"אוקי. אז בוא נדבר על הדחייה. תראה. אפשר לדבר על זה מכמה כיוונים. כיוון אחד זה לחקור מאיפה היא הגיעה. מאמא שלך, מאבא שלך. אולי אם תבין מאיפה הפחד מהדחייה הגיע, תוכל להשתחרר ממנו. כיוון שני זה לעזור לך לאהוב יותר את עצמך ולקבל את עצמך. שני הכיוונים האלה ייקחו די הרבה זמן. יש לי גם כיוון שלישי. הוא הרבה יותר אכזרי. הוא ייקח רק פגישה אחת, אבל רוב הסיכויים שנוכל להכחיד את העניין הזה מיידית. אבל נעים זה לא יהיה. באיזה כיוון אתה מעוניין?"

"נלך על השלישי. אני אשמח לשנות את זה במהירות".

"תראה, בכיוון הראשון אנחנו בודקים מה עשו לך. בכיוון השני אנחנו בודקים מה אתה עושה לעצמך. בכיוון השלישי אנחנו נבדוק מה אתה עושה לאחרים. אוקי?" (ולכם, מטפלים יקרים, רק אומר שהכיוון הראשון לוקח הכי הרבה זמן, הכיוון השני לוקח פחות, והכיוון השלישי הוא כמו קפיצה קוונטית. השינוי עשוי להיות מיידי).

"אוקי"

"אז בוא ונראה… אתה מספר לי כאן שאתה סובל מדחייה. רגש שאינך אוהב, כמובן. ואתה לא רוצה להרגיש אותו"

"נכון"

"אז אתה בעצם מצפה מהאישה שלא לדחות אותך…."

"כן"

"זה נשמע לי קצת שתלטנות, לא?"

"שתלטנות? אני לא מבין למה אתה מתכוון"

"אתה שם את זה עליה, לסדר לך את הרגשות…."

יובל לא מבין. אנשים שעסוקים ברגשות של דחייה, לא תופסים את עצמם כשתלטנים. הם תופסים את עצמם כקורבנות.

"איך קוראים לאישה שאתה יוצא איתה עכשיו?"

"איילת"

"איילת. אוקי, אז איילת מתעוררת בבוקר. אולי היא עסוקה. אולי היא מוטרדת ממשהו, אולי היא עצבנית. אולי היא צריכה לקחת את הילדים לבית ספר. אולי היא רבה עם אימא שלה בדיוק. אבל יובל חושש מדחייה. ויובל צריך שהאישה, שהוא פגש רק לפני מספר ימים, תתפנה כרגע מכל עיסוקיה, ומכל רגשותיה, ותרגיע את רגשות הדחייה של יובל…"

יובל מחייך.

"אני לא חושב שאתה קולט כמה עומס אתה שם על היחסים שלכם, כשאתה מצפה מהם, ממנה, לסדר לך את רגשות הדחייה שאתה סוחב איתך."

יובל מתחיל להבין. אבל עדיין האסימון לא לגמרי נופל.

"בוא ונדמיין את אחת הנשים "השמנות" הללו שנעלמת להן. נגיד שאחת מהן כותבת לך מייל. והיא כותבת ככה: אני רוצה לשתף אותך שאני סבלתי כל חיי מערך עצמי נמוך בעקבות ההשמנה שלי. זה כואב לי שאנשים לא רוצים להיות איתי כי אני שמנה. ואני חושבת שזה התפקיד שלך לסדר לי את זה. אתה היית אמור להמשיך להיפגש איתי, למרות שלא רצית, כי אני פגיעה מאוד, וזה התפקיד שלך להרגיע את הכאב שלי.

מה אתה חושב שהיית חושב על מייל כזה?"

"הייתי חושב שזאת אישה מאוד בעייתית"

"תן לי לתת לך עוד דוגמא. האישה שנפרדת ממנה לא מזמן. מדוע נפרדת ממנה?"

"כי היא נלחמה איתי על הזמנים שלי עם הילדים"

"מה לדעתך היא הרגישה כשאתה בחרת להיות עם הילדים ביום שהוגדר כשלה?"

"היא נעלבה"

"יכול להיות שהיא הרגישה דחויה?"

"כן. בטוח. היא הרגישה דחויה"

"והיא בעצם ציפתה ממך לא להתראות עם הילדים שלך, כדי שהיא לא תרגיש דחויה…נכון?"

"כן. נכון. עכשיו אני מבין"

"אז היא שמה את זה עלייך. היא דרשה ממך לסדר לה את זה"

"כן"

"ואיך אתה הרגשת עם זה?"

"זה עיצבן אותי. לא רציתי את זה"

"בדיוק. לא רצית את זה. כי היא שמה עלייך משהו שלא שייך אלייך. היא ציפתה ממך להרגיע את פחד הדחייה שלך."

"נכון"

"ואתה חווית את זה כמעמסה. כנטל על הקשר"

"בהחלט"

"כי זה מה שזה. כאשר בן זוג אחד מצפה מהשני לסדר לו את החרדות והרגשות, זהו נטל עצום על מערכת היחסים. זה כמו שאתה צריך לעלות על איזה הר, ויש לך שק על הגב. ועכשיו שמים לך עוד שק ענק, שגם אותו אתה צריך לסחוב… נטל כזה על היחסים, עלול לפרק אותם"

"טוב, בסדר. אני מבין אותך. אבל מה אתה רוצה שאני אעשה. אני מרגיש את הדחייה הזאת. זה לוקח שניות. אני לא שולט בזה. זה מציף אותי. אתה חושב שבאותו רגע שאני אהיה מוצף מהרגש הזה, אני אצליח לזכור את כל מה שאמרת? תשכח מזה!"

"אז אתה זוכר שאמרתי לך בתחילת המפגש שזה עומד להיות אכזרי?"

"כן…"

"אז זהו. מה שעד עכשיו היית ממוקד בו זה ברגשות שלך ובמה שעשו לך. אני עכשיו מדבר איתך וחוזר ומדבר איתך, באופן כזה שמאוד לא נעים לך. כי לאף אחד לא נעים לחשוב על עצמו שהוא שתלטן. שהוא כפייתי. שהוא דורש מאחרים את מה שהוא לא דורש מעצמו. לאף אחד לא נעים לראות את זה על עצמו. אני אפילו רוצה להציע שלמרות שלכאורה דחייה זה רגש מאוד לא נעים, אתה, וכל אחד, עדיין מעדיף להרגיש את הדחייה, את מה שלכאורה עשו לך, מאשר להיפגש עם מה שאתה עושה להן….

אז עכשיו, אחרי שאמרתי לך את זה, אני מקווה שהאי הנעימות הזאת לא תצא לך כל כך בקלות מהראש, ובפעם הבאה שיצוץ רגש הדחייה, הוא מייד יתחלף בחוסר הנעימות שלך על השתלטנות והכפייה שלך אותן. זה יכחיד את רגש הדחייה שלך, בשיא המהירות (: וזה מה שביקשת ממני, לא? (:"

"אהמממ…."

"כן. אני רוצה שבמקום שתהיה עסוק במה שעשו לך, תהיה עסוק במה שאתה עושה או מתכוון לעשות לה. ושזה כל כך לא יהיה נעים לך לחשוב על עצמך שאתה עושה דברים כאלה, שאתה פשוט מייד תפסיק"

"ואם אני אפסיק, איך זה יעזור לי לא להרגיש דחוי?"

"או. הגענו לנקודה העיקרית. כל עוד אתה מצפה מהאחר, מהאישה, לסדר לך את הרגשות ואת החרדות, אינך יכול להרגיש באמת טוב עם עצמך. אינך יכול להרגיש ראוי. אינך יכול להרגיש ראוי להיות רצוי, להיות מושך, להיות באמת אהוב. אבל ברגע שאתה מפסיק לצפות מהאישה שלצדך לסדר לך את הרגשות, וברגע שאתה יודע שאינך שם עליה את מה שלא שייך לה, מה לדעתך אז תרגיש?"

"אני לא יודע…"

"האם עצם זה שלא תשליך עליה את מה שלא שלה, ועצם זה שתפסיק לצפות ממנה לסדר לך את הרגשות, האם זה לא יהפוך אותך מיידית לראוי יותר, לבעל ערך יותר?"

"כן. אני יכול לראות את זה…."

כן. זה העניין. הסיבתיות היא הפוכה ממה שאנחנו חושבים. אנחנו חושבים שאנחנו, קודם כל, צריכים להתמלא בערך עצמי דרך אחרים, ואז, אחרי שנתמלא בערך עצמי, נוכל להפסיק לצפות מאחרים למלא אותנו. אבל סדר הדברים הוא הפוך. כשאנחנו בוחרים בעצמנו להפסיק להשליך על אחרים את מה שלא שלהם ולצפות מהם למלא אותנו, זה כשלעצמו ממלא אותנו בערך עצמי ובראויות".

התיאור כאן הוא תקציר מתומצת של פגישה שארכה שעה.

וסוף סוף חם עומד מול אביו נוח, ומעז לראות אותו

ושוב אני חוזר לעוול שנעשה לחם, לכנען בנו ולשאר צאצאי חם, ואני רוצה לנסות לתקן את העוול הזה, על ידי יצירת דיאלוג חדש ופורץ דרך, שבו חם יוציא את עצמו מעבדות לחירות.

הטקטס התנכ"י בתחילה, ומייד אחריו המשך הדיאלוג:

 

וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  כא וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  כב וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  כג וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  כד וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  כה וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו.  כו וַיֹּאמֶר, בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי שֵׁם; וִיהִי כְנַעַן, עֶבֶד לָמוֹ.

ויהי מקץ עשרים שנה וייזכר חם את קללת אביו. ויבוא חם אל אביו ויאמר לו: אבי, וכי מדוע קיללת את בני כנען להיות עבד לאחיו?

ויאמר לו נח אביו, וכי מדוע אתה נזכר בדברים כה ישנים?

ויאמר חם אל אביו, יען כי בפרק ו בספר בראשית כתוב את הדברים האלה: נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה, בְּדֹרֹתָיו: ולא יכולתי שלא לשאול את עצמי, הכיצד זה שאיש צדיק כל כך כמו אבי נח, מעניש את נכדו, את בני היקר, בעונש כל כך כבד, למרות שמי שהתגלגל לו עירום בתוך אוהלו, שיכור, היית אתה, ולא אני ובוודאי שלא כנען. וכל מה שאני עשיתי זה במקרה לראות את ערוותך, ערווה שאתה, בשכרותך, הצגת לראווה בפני כל, בלי שום בושה.

אני לא יודע על מה אתה מדבר, ענה לו נח.

אבא, כשאתה אומר לי שאינך יודע על מה אני מדבר, אתה מתכוון לזה שאתה מעולם לא התגוללת עירום באוהל שיכור, או לכך שמעולם לא הענשת את בני כנען?

זה היה לפני עשרים שנה. איך אתה מצפה ממני בכלל לזכור דבר כזה?

אז אתה לא זוכר שקיללת את בני להיות עבד לאחיו?

אני לא מבין מה זה חשוב עכשיו.

זה לא חשוב שקיללת את הבן שלי כנען להיות עבד לאחיו?

בטח אמרתי את זה בצחוק. אני באמת לא זוכר.

אז אבא, אני רוצה להגיד לך שאני דווקא מאוד זוכר. אני זוכר שהרגשתי מאוד אשם על זה. ואפילו לא בדיוק ידעתי במה אשמתי.

חם, אתה עושה פה עניין גדול מדי מכלום. עדיף שתעזוב את זה.

אבא, אתה קיללת אותו. ועד כמה שהבנתי, כאן בתנ"ך, קללות זה משהו שמתקבע לדורות רבים. כלומר, שבניו, ונכדיו וצאצאיו של כנען, כולם עומדים להיות עבדים לדורי דורות ומופלים לרעה בכל תחום ותחום, עד פחות או יותר אמצע המאה העשרים, לספירת הנוצרים.

חם, אתה מבלבל את המח שלי. תן לי לישון.

אבא, אני לא מתכון לוותר לך. אני רוצה שתתנצל ותבטל את הקללה.

חם, אני לא קיללתי אף אחד, ואם קיללתי, זה היה בצחוק, ואם זה היה ברצינות, אז זה בטח הגיע לך, אבל עכשיו אני כבר לא זוכר כלום

אוקי אבא, אני רואה עכשיו שאתה מנסה להתחמק לגמרי ממה שעשית. ואני גם רואה שאתה לא מוכן לקחת אחריות על זה. אבל אני רוצה להגיד לך שאני ראיתי אותך ואני רואה אותך. ראיתי איך שאז סירבת לקחת אחריות על זה שאתה השתכרת והתגוללת עירום על האדמה, עם מבושייך גלויים לעין כל, ובמקום להתבייש בכך, החלטת לקלל את כנען בני, ולגרום לו להרגיש בושה. ואני גם רואה כיצד היום אתה ממשיך לא לקחת אחריות על מעשייך.

ממה שאתה אומר לי חם, זה נשמע שאני אבא נורא ואיום. הפכת אותי למין מפלצת כזאת.

מה אתה חושב אבא, זה אני שהופך אותך למפלצת או שהמעשה שעשית היה נורא ואיום?

חם, אתה יודע כמה אתה תצער את אמא כשהיא תשמע איך דיברת אלי?

אבא, זה היה מהלך מתוחכם להכניס את אמא עכשיו. דרך זה שתגרום לי להרגיש לא נעים כלפי אמא, אתה רוצה להשתיק אותי?

חם, אתה כנראה לא שמעת על "כבד את אביך ואת אימך"

אבא, אני דווקא חושב שאני מכבד אותך יותר, כשאני מדבר איתך דברי אמת, ולא ממשיך להסתיר.

אני לא יודע על מה אתה כל כך כועס. מה בדיוק אתה רוצה? אתה רוצה שכולם ישנאו אותי? אתה רוצה להמריד את האחים שלך נגדי?

למה שארצה להמריד את האחים שלי נגדך?

כל הילדות שלך טענת שאני מעדיף אותם על פניך. וזה מעולם לא היה נכון. אני אוהב את כל הילדים שלי אותו דבר.

יכול להיות, אבא, שבאמת נח לך לאהוב יותר את מי שלא מעז להתעמת איתך ולומר לך את האמת

טוב, זה כבר יותר מדי, אתה כנראה שונא אותי. ולי אין מה לעשות בקשר לזה.

קודם כל דווקא יש לך מה לעשות. לקחת אחריות, להתנצל, ולבטל את הקללה. אבל אתה לא רוצה בכך. וחוץ מזה, אני באמת לא צריך ממך דבר.

אני מבין עכשיו כמה דברים. הראשון הוא שמעולם לא פגעתי בך. ושבני כנען, בוודאי ובוודאי שלא פגע בך. אני מבין גם שחלק מההרגשה הרעה שלי נובעת מזה ששתקתי כשקיללת את כנען בני. לא אמרתי כלום. ובכך שלא אמרתי כלום, אישרתי את הקללה. אז עכשיו אני בעצמי מסיר את הקללה מבני וצאצאי שלא פגעו מעולם באף אחד. אתם בסדר גמור. אתם אהובים ורצויים. זה המסר שאני מעביר להם.

ולך, רק אסיים ואומר שאני סוף סוף מסתכל לאמת בעיניים, ואני מסתכל גם לך בעיניים. ואני רואה. וזה שאני רואה, זה מה שמוציא אותי מעבדות לחירות.

 

לסיכום: המסר של נוח הוא שעבדות היא התוצאה של ראיית הערווה של הוריך, ראיית חולשותיהם. האמת היא שההפך הוא הנכון. אתה משחרר את עצמך מעבדות רק כאשר אתה מסכים להתבונן ולהתעמת עם ערוות וחולשת הוריך.

 

חיזוק ערך עצמי בטיפול זוגי מבוסס ראויות ומובחנות

 

הדיאלוג הבא התרחש במסגרת מפגש של טיפול זוגי, בנוכחות הבעל.

 

האישה: הוא אף פעם לא מפרגן לי. אף פעם לא אומר מילה טובה. ואני עושה כל כך הרבה. בגלל שרוב השעות הוא לא בבית, בכלל אין לו מושג כמה הרבה אני עושה

אני: ומדוע את צריכה שיפרגן לך?

האישה: כי אז זה יעודד אותי. ייתן לי מוטיבציה לעשות עוד

אני: וכשהוא לא מפרגן לך ומעריך אותך, אז אין לך מוטיבציה?

האישה: לא, יש לי. אני עושה המון, אבל זה ייתן לי עוד

אני: אז בעצם את אומרת לי שכשהוא לא מעריך אותך, אז יש לך פחות מוטיבציה. וכשהוא כן מעריך אותך, אז יש לך יותר?

האישה: כן

אני: אז בעצם המוטיבציה שלך תלויה בו… אם הוא מעריך אותך, יש לך הרבה מוטיבציה, ואם הוא לא מעריך אותך, אז יש לך פחות

האישה: כן, משהו כזה

אני: אז המפתח למוטיבציה שלך נמצא אצלו. הוא בעצם מנהל את המוטיבציה שלך. יעריך אותך, תהיה לך, לא יעריך, לא תהיה לך

האישה: כן

אני: ואת רוצה שהמפתח יהיה אצלו? לא היית רוצה שהמפתח יהיה אצלך?

האישה: מה זאת אומרת?

אני: שאת תפרגני לעצמך, ותתני לעצמך הערכה

האישה: אבל מה זה שווה? אם הוא לא מפרגן לי, אז בשביל מה יש זוגיות?

אני: אז בעיניך זאת הסיבה לזוגיות? בשביל שהוא ינהל את הערך העצמי שלך?

האישה: אני יודעת. הבעיה שלי זה הערך העצמי. אין לי ערך עצמי. גם אמא שלי אומרת לי את זה

אני: באמת? גם אמא שלך הבחינה בזה?

אישה: כן, יותר בקשר לילדים. הילדים שלי לא מכבדים אותי. הם לא מקשיבים לי. הבת הגדולה שלי עושה מה שהיא רוצה. ואמא שלי אומרת לי שהיא לא מכבדת אותי, כי אני לא מכבדת את עצמי.

אני: נשמע לי שיש לך אמא חכמה

אישה: כן. אמא שלי חכמה

אני: הנקודה היא שזה הולך הפוך ממה שאנחנו חושבים. רוב האנשים חושבים שאם בן הזוג שלהם, או הילדים שלהם, יעריכו אותם, אז הם גם יעריכו את עצמם. אבל האמת היא שזה הולך בדיוק ההפך. כשאת מעריכה ומכבדת את עצמך, אז הבעל והילדים שלך מכבדים ומעריכים אותך

אישה: אבל אם הוא מעריך אותי, אז הוא כאילו נותן לי דוגמא, ואז אני יכולה להעריך את עצמי

אני: מה שאת אומרת נכון לגבי ילדים. אצל ילדים זה באמת ככה. כשההורים שלהם מעריכים אותם, זה עוזר להם להעריך את עצמם, אבל אצל מבוגרים זה עובד הפוך. גם אם בעלך יפרגן לך כל היום וכל הלילה, אבל את לא תעריכי את עצמך, זה לא ישנה לך כלום. זה לא ימלא אצלך כלום

אישה: אבל למה?

אני: כי אצל מבוגרים ההערכה העצמית צריכה לבוא קודם כל מבפנים. ואז, כשאת מעריכה את עצמך, אז לפתע הסביבה שלך מתחילה לכבד ולהעריך אותך. זה עובד בדיוק הפוך ממה שאת חושבת, וממה שרוב האנשים חושבים

האישה: אבל אני לא מעריכה את עצמי. איך פתאום אני אעריך את עצמי? אתה יכול לתת לי טיפים, איך אני יכולה פתאום להעריך את עצמי?

אני: האמת שכן. אני יכול לתת לך טיפ. הוא ישמע לך מוזר מאוד בהתחלה. אבל מהניסיון שלי, זה אחד הדברים היחידים שבאמת עובדים

האישה: אוקי. אני מוכנה לשמוע

אני: מה שאנשים לא מבינים וגם את לא מבינה, זה שחוסר ערך עצמי קשור באופן הדוק לעובדה שאת מצפה לכבוד והערכה מאחרים. כלומר, כל עוד את מצפה מאחרים להעריך ולכבד אותך, אז אינך יכולה להעריך את עצמך. פשוט ככה. וברגע שאת מפסיקה לצפות מאחרים להעריך ולכבד אותך, אז את מתחילה להעריך את עצמך

האישה: אז מה, אתה רוצה שאני אפסיק לצפות מבעלי להעריך אותי? איך אני יכולה לעשות דבר כזה?

אני: כן. רוב האנשים חושבים שסדר הדברים הוא כזה: קודם כל אנשים אחרים, כמו ההורים שלי, בן הזוג שלי או הילדים שלי, יעריכו ויכבדו אותי. אז, אני אוכל להעריך את עצמי, ורק אחרי שאני אעריך את עצמי, אני אוכל להפסיק לצפות מאחרים להעריך אותי

אישה: נו, וזה לא ככה?

אני: זה ממש לא ככה… זה עובד בדיוק ההפך מזה. כמבוגרת, הדרך היחידה שאת תוכלי עכשיו להתחיל להעריך את עצמך, זה בזה שאת תפטרי את בעלך ואת הילדים מהתפקיד שנתת להם להעריך אותך. נסי לדמיין את זה: דמייני שאת ממש מפטרת את בעלך מהתפקיד להעריך אותך. דמייני שאת חושבת לעצמך משהו כגון: "הבעל שלי לא חייב לי כלום. זה לא התפקיד שלו להעריך אותי. אני מפטרת אותו מהתפקיד. יותר מזה, אני ממש לא רוצה שהוא יהיה בתפקיד הזה יותר, כי אני לא רוצה שהמפתח להערכה העצמית שלי יהיה בידיים שלו. אני רוצה שהמפתח יהיה בידיים שלי. ולכן אני משחררת אותך, בעלי היקר, מהצפייה שתעריך אותי, ואני לוקחת את התפקיד הזה על עצמי. דמייני את זה לרגע. את מצליחה?

אישה: כן

אני: איך זה מרגיש?

אישה: זה מרגיש טוב

אני: אוקי, אז עכשיו דמייני שאת מצליחה לפטר אותו במשך תקופה ארוכה. נגיד כמה חודשים. דמייני שאת פשוט, לאורך חודשים ארוכים, מצליחה לא לצפות ממנו בכלל להעריך או לפרגן לך. אם תצליחי לעשות את זה לאורך כמה חודשים, מה את חושבת שתרגישי?

אישה: אני ארגיש טוב, אני חושבת

אני: ומה יקרה עם ההערכה העצמית שלך? האם תעריכי את עצמך יותר או פחות, אם באמת תצליחי להפסיק לצפות ממנו להעריך אותך?

אישה: אני אעריך את עצמי יותר

אני: כן, בדיוק

אישה: אז זה מה שאתה מציע שאני אעשה?

אני: תשמעי, אני לא חושב שתוך שנייה את תוכלי להפסיק דפוס כזה של ציפייה שיש לך כבר 40 שנה. אבל ככל שתנסי לעשות את זה יותר, וככל שתצליחי יותר, כך תעלה ההערכה העצמית שלך… את יכולה לראות את האפשרות הזאת?

אישה: כן. אני יכולה…

אני: אז מתי את מתחילה?

אישה: מתחילה מה?

אני: לפטר את בעלך מהתפקיד ששמת אותו, לפרגן ולהעריך אותך….

אישה: המממ…. אני חושבת שאני אנסה את זה

אני: כן. תנסי את זה, ותראי איך זה עובד עבורך…

 

תפיסה מערכתית של ערך עצמי:

ההבנה הרגילה שלנו של ערך עצמי תופסת אותו באופן סיבתי: אם ההורים שלך העריכו אותך, קרוב לוודאי שתעריך את עצמך. או לחליפין, גרסה קצת יותר טובה של זה היא: אם עשית דברים בעלי ערך (למדת לנגן על פסנתר, כתבת ספר, הקמת מפעל) אז יהיה לך ערך עצמי.

ההבנה הזאת היא נכונה, אבל רק חלקית. מה שחסר בה היא ההבנה המערכתית של ערך עצמי. כשאנו מנסים להבין את התופעה של ערך עצמי דרך "השפה המיוחדת של ההבנה המערכתית" אנו מתחילים להתבונן בתופעה בהווה. לא כתוצאה של מה שהתרחש או לא התרחש בעבר, אלא כתוצאה של תהליכים שמתקיימים עכשיו בתוך המערכת המשפחתית.

הבנה מערכתית עוסקת בגורמים המאפשרים או המחבלים כיום בתוצאה כלשהי. כשאנו מתבוננים בתופעה מתוך פרספקטיבה מערכתית הסיבתיות הקווית אינה מספקת. בתוך מערכת כל דבר הוא גם סיבה וגם תוצאה. כדי להבין את קיומה של תופעה כלשהי טוב יותר, עלינו לשחרר את התפיסה הסיבתית ולהבין שהתוצאות של מה שאנו רואים הם גם הסיבות. ובהקשר של ערך עצמי, אנו צריכים להבין שההערכה עצמית נמוכה היא התוצאה (ולא הסיבה) של הציפייה מאחרים להעריך אותנו. אכתוב את זה שוב: הערכה עצמית נמוכה היא התוצאה (ולא הסיבה) של הציפייה מאחרים להעריך אותנו. אנשים עם הערכה עצמית נמוכה תמיד מצפים מאחרים להעריך אותם. ועצם הציפיה הזאת היא היא שמקבעת את הרמה הנמוכה של הערך העצמי שלהם.

ערך עצמי אינו משהו שמתקיים בתוך ווקום. בתוך החלל הפנימי שלנו. ערך עצמי היא תופעה מערכתית. ערך עצמי נמוך משתמר ככל שאנחנו מצפים מהאחר להעריך אותנו. עצם הציפייה והדרישה מאחרים להעריך אותנו יוצרת ומשמרת בתוכנו ערך עצמי נמוך.

ולעומת זאת, הרגע שבו אדם מפסיק לצפות ולדרוש מהאחר להעריך, לכבד ולפרגן לו, זהו רגע שבאמת ראוי להערכה. הוויתור על הציפייה הזאת מהאחר ולקיחת האחריות על עצמנו להעריך את עצמנו, זו פעולה רבת ערך. כשאנו עושים את הפעולה הזאת, מוותרים על הציפייה והדרישה מהאחר להעריך אותנו, איננו יכולים שלא להעריך את עצמנו על זה. ברגע שאנו עושים זאת, אנו מרגישים מיידית ראויים יותר. והערך העצמי שלנו גדל. למעשה, האקט הזה של פיטורי האחר, הוא אחד האקטים הכי "שווים" ו"בעלי ערך" שאנו יכולים להעניק לעצמנו. אחד האקטים שהכי יכולים להצמיח את הערך העצמי שלנו.

מהי מטרת הטיפול ב PTSD?

מהי מטרת הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)? כשאני קורא חומר על הטיפול בהפרעה זו אני מוצא בעיקר התייחסות לסימפטומים של ההפרעה ולצורך להפחיתם, להכחידם ולמניעת הישנותם. אך המטרה הזאת נראית לי מצומצמת מדי ולא מספיק יעילה בהתוויית הדרך לטיפול מדויק בהפרעה. המושג של צמיחה פוסט טראומטית (Post Traumatic Growth) מציג כיוון חדש ומטרה ראויה יותר, כיוון שהוא מדבר במושגים חיוביים (בנייה של משהו ולא רק הכחדת סימפטומים). אבל אני רוצה להציע כאן הצעה נוספת. הצעה שהיא גם חיובית, כלומר עוסקת בבנייה, וגם מדויקת יותר. מדויקת במובן של מתווה דרך ברורה של התקדמות.

וההצעה שלי היא כזו: הבחנתי שאנשים ממשיכים לחוות סימפטומים פוסט טראומטיים כל עוד הם עדיין חוששים מהאפשרות שבעתיד, אם יפגשו עם אירוע דומה לזה שיצר את הטראומה, הם לא ידעו לטפל בו טוב יותר. או במילים אחרות, ברגע שאדם יודע באופן פנימי שאם הוא יתקל בעתיד באירוע דומה לזה שיצר את הטראומה, הוא ידע לטפל בו בצורה בריאה, מחזקת, איתנה ויעילה, הסימפטומים הפוסט טראומטיים ייעלמו וניתן יהיה לומר שאותו אדם אינו סובל מפוסט טראומה יותר. למעשה, לא רק שהסימפטומים שלו ייעלמו, אלא שרמת התפקוד שלו באופן כללי תהפוך טובה יותר, הוא יהיה חי יותר, בהיר יותר בחשיבה, ממוקד יותר ומסוגל לחוות רגשות רבים יותר באופן מלא.

מטרת הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית היא, אם כן, להביא את המטופל לחוויה פנימית של יכולת לעמוד מול אירוע דומה בעתיד באופן יעיל ומחזק.

מה שאני מציע כאן אולי מעורר מעט חרדה. האם באמת אדם צריך לדעת להתמודד ביעילות עם המצבים המופרעים שיצרו את הטראומה? ואני רוצה להציע שכן. זה בדיוק מה שצריך לקרות כדי להביא לריפוי מלא של הטראומה וגם לאפשרות של צמיחה פוסט טראומטית.

אני אתייחס בפוסט הזה בעיקר לטראומות בין אישיות (כלומר לא אתייחס כאן לטראומות על רקע מלחמות, אסונות או תאונות, למרות שגם שם הרעיון הוא דומה, אך דורש התאמה). בטראומה בין אישית אני מתכוון בעיקר לאותן טראומות שהתרחשו עם אנשים קרובים שניצלו, השתמשו ופגעו בנו. אני מתייחס בעיקר לטראומות של אונס, התעללות מינית, התעללות נפשית ופיזית, התאכזרות וכדומה. ובעיקר לכאלו שהתרחשו בתוך המשפחה או עם אנשים קרובים.

לשם הדגמה אני אקח את סיפורה של יעל שלכל אורך ילדותה אביה היה מכה אותה באכזריות בזמן שאימא ואחותה היו צופות במעשה. הפעם הראשונה שיעל זוכרת שאביה היכה אותה, התרחשה בגיל חמש, מייד עם סיום מסיבת יום ההולדת שלה.

השבוע שלפני יום ההולדת היה מתוח מאוד. אמא של יעל אמרה לה: אם את רוצה שאנשים יבואו ליום ההולדת שלך, את תצטרכי להזמין אותם בעצמך. אני מזכיר לכם, יעל הייתה בת חמש. יעל התקשרה לבני המשפחה והזמינה אותם למסיבת יום ההולדת שחלה בשבת. את סבא וסבתא מצד האבא היא "שכחה" להזמין. מדוע היא שכחה להזמין אותם? בדיעבד יעל מבינה שהיא "קראה" את המיינד של אבא ואמא שלה והבינה שהם לא באמת רצו להזמין אותם.

ביום שישי בצהריים אבא ניגש אל יעל ושאל אותה: הזמנת את סבא וסבתא? יעל ענתה שלא. אבא הרים את הקול וצעק עליה: למה לא? את חייבת להזמין אותם! אבל לא עכשיו! עכשיו זה צהריים והם ישנים. תתקשרי אחר הצהריים. בשעה ארבע יעל התקשרה לסבתא והזמינה אותם למסיבה. סבתא ענתה: למה את מזמינה אותנו רק עכשיו? זה יום שישי. אנחנו לא נוכל לקנות לך מתנה. אנחנו נבוא, אבל לא נביא לך מתנה! אמרה בנזיפה.

המתח הורגש באוויר והוא החריף ככל שזמן המסיבה התקרב והוא הפך לבלתי נסבל בזמן המסיבה עצמה. לקראת הערב האורחים החלו לעזוב. ויעל ניגשה לכל אחד ואחד מהם וביקשה מהם להישאר. היא ידעה שכאשר הם ילכו אבא ואימא יכעסו עליה. היא לא ידעה בדיוק על מה מגיע לה הכעס הזה, אבל היא הרגישה כבר את הבאות. אך האורחים, לבסוף, עזבו ואבא ואמא באמת החלו לצעוק על יעל שהיא ביישה אותם בפני האורחים. יעל התיישבה על הרצפה על יד המיטה שלה, כשראשה מונח על המיטה, והחלה לבכות. אבא בעט בה בעת שישבה שם. אמא ואחותה הקטנה עמדו בפתח הדלת והתבוננו בשקט במעשה.

אחרי שהמכות הסתיימו (להזכירכם, ביום ההולדת של יעל) אימא של יעל לקחה אותה לסיבוב עם הרכב. אמא עצרה את המכונית ליד פנימייה ידועה באזור. פנימייה אליה שלחו ילדים מבתים "הרוסים". "אם תמשיכי להתנהג ככה, בסוף תגיע לשם" אמא אמרה לה. והם חזרו הביתה.

המקרה הזה הוא רק אחד מעשרות מקרים, שהתרחשו עד שיעל התגייסה לצבא, שבהם אבא היכה את יעל באכזריות. ותמיד היו אלה אימה ואחותה שעמדו בפתח הדלת והתבוננו בשקט בנעשה.

יעל כיום בשנות ה 40 לחייה. יש לה בת ובן ולעיתים קרובות היא מרגישה שהיא הייתה רוצה לחנוק את הבת שלה. היא מתפרצת עליה בחוסר אונים. היא מעולם לא הרביצה לביתה, אבל הרגשות שמתעוררים בה מול ילדתה נחווים אצלה כנוראיים. הילדה, בת ה 8, אלימה, שתלטנית ולעיתים קרובות מתעללת באחיה הצעיר. יעל כבר יכולה לנחש שהרגשות שמתעוררים בה מול ביתה קשורים לטראומות שחוותה כילדה בעצמה, אך הבנה זו אינה משנה עדיין דבר.

נחזור למטרה שהצגתי בתחילת הפוסט. מה זה בדיוק אומר שיעל תוכל לדעת שהיא תתמודד ביעילות עם מקרה דומה, אם יחול בעתיד? הרי ברור לכל שאבא של יעל לא יכה אותה יותר. ובכלל הסיכוי שמישהו יכה פיזית את יעל בגילה הוא קלוש ביותר. עם מה בדיוק יעל צריכה ללמוד להתמודד טוב יותר?

הדבר שיעל צריכה ללמוד לתת לו מענה טוב יותר אינו המכות הפיזיות שהיא קיבלה מאבא אלא המצב הנפשי והמסרים הנפשיים שאבא ואמא העבירו לה אז ובמקרים דומים.  כפי שאני בטוח שאתם יכולים להרגיש בעצמכם, הטראומה כאן נוצרה לא רק בגלל המכות. היא נוצרה הרבה יותר בגלל הרגשות של כל הנוגעים בדבר. רגשות מבלבלים ביותר. רגשות, גישות ומחשבות שנשארו בלתי מעובדים ובלתי מובנים במוחה של יעל.

הרבה שאלות נותרו בלתי מפוענחות במוחה של יעל לגבי אירועים טראומטיים אלה. והשאלה שנותרה הכי מבלבלת עבור יעל היתה: מדוע אמא שלי תמיד עמדה על יד הדלת וצפתה באבא מכה אותי? מדוע היא לא עזרה לי? מדוע לא הגנה עלי?

והתשובה שיעל תמיד נתנה לעצמה הייתה שאמא פחדה מאבא, ולכן לא העזה להעיר לו או לבקר אותו.

אני עובד עם טראומה בדרך שפיתח דויד סנרש שנקראת ((Crucible neurobiological therapy. הדרך הזו דומה, במובנים מסוימים, לטכניקת החשיפה ההדרגתית של עדנה פואה, אך כאן חוץ מחשיפה הדרגתית לטראומה נוסף מרכיב ייחודי וחשוב. המטופל מתבקש להתבונן בפנים ובשפת הגוף של כל מי שהיה שותף לאירועים ו"לקרא" את המיינד שלהם. כלומר, להיכנס לתוכם ולראות מה הם הרגישו, חשבו, רצו והתכוונו באותו אירוע.

הכניסה הזאת לתוך המיינד של האחר חושפת מידע שלא היה נגיש עד לאותו רגע. והחשיפה למידע הזה משנה לחלוטין את תמונת האירוע. יותר מכך, היא משנה את התמונה שיש למטופל על הקרובים לו. ובאופן כללי היא משנה את הזיכרון האוטוביוגרפי של המטופל. הופכת אותו לעשיר הרבה יותר ומובן הרבה יותר. אירועים חסרי פשר מקבלים פתאום מובן חדש (לרוב אפל יותר ונעים הרבה פחות) וההבנה הזו גורמת למוחו של המטופל לתפקד טוב יותר ולמטופל להרגיש מסוגל יותר.

ביקשתי מיעל להתבונן בפנים ובשפת הגוף של הוריה בעת האירוע. הרבה מאוד תובנות חדשות עלו במוחה לגבי אבא, לגבי אמא וגם לגבי מעורבותם של סבא וסבתא. בגלל קוצר היריעה אתמקד כאן רק בתובנה משמעותית אחת שעלתה בהקשר של אמא. מה אמא מרגישה, כשהיא עומדת ליד הדלת וצופה באבא מכה אותך? שאלתי את יעל.

אני חושבת שאמא פוחדת מאבא. יעל ענתה. מהר מדי.

אני רוצה לבקש ממך להתבונן שוב בפנים ובגוף של אמא. הרשי לעצמך להתבונן בפנים של אמא שלך כאילו מעולם לא התבוננת בהם לפני כן, ונסי לחוש, להרגיש, את מה שעובר בתוכה. הפעם נסי שלא לענות לי מתוך מה שאת כבר יודעת. המשיכי להתבונן בשקט עד שמשהו חדש יעלה.

יעל מתבוננת בשקט בפנים של אמא. אני מבקש ממנה להשתהות שם. לא למהר להסיק מסקנות. מה אמא מרגישה? אני שואל שוב.

סוג של ריגוש…. יעל עונה לי. המכות הללו מלהיבות אותה. הן עושות לה טוב.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיעל העזה להתבונן לתוך הרגשות הללו של אמא.

עד לאותו רגע יעל ניסתה לשמור על אמא כאדם הטוב בין הוריה. האכזריות הייתה שמורה רק לאבא. אבל עכשיו, כשיעל מעיזה לשהות שם, היא מגלה פיסת אמת שהיא מעולם לא ראתה לפני כן.

זו רק הייתה הראשונה מתוך שרשרת של תובנות חדשות שיעל החלה להבין לגבי אביה ואימא. אך התובנות, הן רק תחילת הדרך.

השלב הבא הוא להראות להורה שאנחנו רואים אותו. ביקשתי מיעל לדמיין שיחה עם אמא שלה שבה היא אומרת לאימה באופן שקט וברור שהיא יודעת שהיא נהנתה מהמכות הללו.

כל עוד יעל אינה מצליחה להתבונן באמת כפי שהיא ולראות, להתעמת ולראות, את הכוונות, הרגשות והמחשבות של אמא שלה, לאימא של יעל יש עדיין "כוח כישוף" על יעל. ו"כוח הכישוף" הזה הוא מה שמשמר את הסימפטומים הפוסט טראומטיים.

כלומר, הסימפטומים הפוסט טראומטיים קשורים ישירות ל"עיוורון". הם מאפשרים את העיוורון והם התוצאה של העיוורון. הסימפטומים הפוסט טראומטיים (במקרה של יעל הם מתבטאים בעיקר ביחסים שלה עם ביתה ובעיוורון שלה למה שמתעורר בתוכה ביחסים אלה. אך אצל אחרים הסימפטומים הפוסט טראומטיים לובשים צורות אחרות כגון: סיוטי לילה, קשיים בשינה, פלאשבקים, קושי להתרכז וכדומה…) הם למעשה צורות של קושי לתפקד.

ומטרת הטיפול היא לעזור לאדם לתפקד. לאפשר למח של האדם לחזור לתפקוד מלא. כאשר יעל תהיה מסוגלת לראות באופן ברור את מה שנעשה לה, התפקוד שלה יתרומם מיידית.

אבל הבעיה היא כזו: יעל (וכל אדם הסובל מ PTSD, על רקע יחסים בין אישיים) לא לגמרי רוצה לראות את אימא כפי שהיא. היא לא באמת רוצה לקלקל לעצמה את הדימוי היותר חיובי שהיה לה בנוגע לאימה. לחשוב שאמא לא התערבה כיוון שהיא פחדה מאבא זו מחשבה הרבה יותר מנחמת מאשר לתפוס שאימא נהנתה מלצפות בה סובלת.

ויותר מכך. אם יעל תעז להתעמת עם אימה ולומר לה שהיא רואה אותה, אימה (האימא שהתרגשה מלראות אותה סובלת) לא תקבל את התובנה הזאת בשמחה והכלה. אימה, קרוב לוודאי, תשתלח ביעל, תרמוז שהיא ירדה מהפסים, השתגעה, שהיא הוזה, ושהדברים הללו מעולם לא התרחשו. כל עוד יעל נמצאת תחת "הכישוף" של אמא, ישנו סיכוי גדול שיעל תטה להאמין לאימא שהיא אכן ירדה מהפסים. כלומר, התוצאה של השיחה הזאת עלולה להיות גרועה ביותר.

ויעל, כיוון שהיא תמיד "קראה" את המיינד של אימא שלה, קראה והתעלמה, יודעת בתוכה בדיוק לאן השיחה עלולה ללכת. ובדיוק מזה היא רוצה להימנע. ובדיוק מזה היא גם נמנעה לאורך כל השנים.

כך שיעל לא רק תצטרך להראות לאמא שהיא רואה אותה, היא תצטרך גם להישאר שקטה ונחושה ומחוברת לעצמה, לאורך כל התהליך. היא תצטרך לעמוד מול כמויות אדירות של מניפולציות שאימה, ככל הנראה, תעשה לה, כדי לבלבל אותה ולמשוך את השטיח מתחתיה. היא תצטרך להישאר על השטיח, עם רגליים איתנות, עם מבט ישיר ועם ראש נקי. היא תצטרך לגדל לעצמה עמוד שדרה חדש. ועמוד השדרה הזה הוא בדיוק מה שיהפוך את החרדה הפוסט טראומטית לצמיחה פוסט טראומטית.

 

 

דימוי גוף והעברה בין דורית

שירלי הייתה בת ארבע כשהיא ישבה מול אימא שלה וצפתה בה מגלחת את הרגליים. אימא התבוננה בגועל בוורידים הבולטים על הירכיים שלה ואמרה בקול רם "איזה רגליים מכוערות יש לי". שירלי נבהלה מעוצמת ההבעה. המשפט הזה נחרט בזיכרונה.

היום שירלי בת 40 והיא שונאת את הירכיים שלה. זאת הייתה הסיבה בגללה היא הגיעה אלי לטיפול.

יותר ויותר אני נפעם לגלות עד כמה הבעיות הנפשיות שלנו עוברות אלינו ישירות מהורינו, דרך התהליך המדהים של מיפוי המיינד (Mind Mapping) כלומר היכולת המולדת שלנו ליצור במוחנו מפה, תמונה או תיאוריה לגבי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו של האחר. מספר עצום של מחקרים מהשנים האחרונות בודקים את היכולת הזאת שלנו. חלקם נערכים בארץ (פרופ' סימון שמאי צורי מאוניברסיטת חיפה, לדוגמא, היא אחת מהמובילות בתחום). אך הידע שנצבר במחקרים אלו כמעט ולא חודר לתוך הגישות המקובלות בפסיכותרפיה, ובוודאי שאינו משפיע עליהן. וכשהוא כן חודר, ההשפעות של התיאוריות המקובלות (התקשרות, פסיכואנליזה ויחסי אובייקט) מעמעמות או ממש מוחקות את הייחודיות שלו.

קחו לדוגמא את מושג המנטליזציה – מושג ותיאוריה שיש בהם התייחסות, עקומה, לממצאים. "מנטליזציה (כך מוסבר בויקיפדיה) היא יכולת בעלת חשיבות רבה ביצירת ויסות רגשי בהקשר של יחסים בין אישיים… היא מתפתחת מגיל הינקות ומבוססת על התקשרות תקינה וקשר מיטיב בין הדמויות המטפלות לילד. לטענתם (של פונגי ובייטמן – מפתחי הגישה), יכולת זו נפגעת אצל אנשים שחוו טראומה נפשית ופגיעה משמעותית ביחסים בינאישיים בילדות המוקדמת, ולפיכך קושי במנטליזציה עשוי להיות אחד הגורמים להתפתחות הפרעות נפשיות, במיוחד הפרעת אישיות גבולית".

מה לעשות שהמחקר מראה לנו בדיוק את ההפך! לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית ישנה יכולת מנטליזציה מצוינת. לעיתים טובה יותר מאשר לאחרים. למעשה זו היכולת המעולה שלהם, ושל בעלי הפרעות אישיות אחרות, למנטליזציה, או מיפוי המיינד, שלמעשה אחראית לקשיים היחודיים שלהם. המחקר גם מראה בבירור שאנשים שחוו התקשרות בלתי תקינה מפתחים יכולת מיפוי מיינד מצוינת.

הסיבה שהבאתי את המידע הזה לכאן היה כדי להצביע על כך שהבעיות שאנו חווים אינן נובעות מקשיים במיפוי המיינד של האחר. הן נובעות דווקא מכיוון שמיפינו את המיינד של האחר טוב כל כך.

שירלי, לדוגמא, מיפתה מצוין את המיינד של אימא שלה. כל כך טוב היא מיפתה אותו שהמיפוי הזה נחרט במיינד שלה עצמה, תפס לו שם אחיזה ואף צימח גרורות. במשך שנים ארוכות שירלי שנאה את הגוף שלה ותיעבה במיוחד את הרגליים שלה. כשהייתה מורחת קרם גוף, הייתה מורחת אותו עד לבטן. מעולם לא מרחה אותו גם על הרגליים. היא גם נמנעה להסתכל על הרגליים שלה. כאילו חצי הגוף התחתון פשוט לא היה שלה. במובן מסוים היא צדקה. חצי הגוף התחתון שלה היה שייך לאימא שלה.

ביקשתי משירלי להיכנס לתוך האירוע ולהתבונן באימא מגלחת את הרגליים. הזכרי במבט שלה. בעיניים שלה. בגוף שלה. בקול שלה. שירלי עוצמת את העיניים ונזכרת.

עכשיו, כשאת בתוך אימא שלך, תסתכלי על שירלי הבת שלך, מתוך העיניים של אימא. איך אימא מרגישה אלייך? מה היא חושבת עלייך?

היא לא חושבת עלי כלום. היא פשוט עסוקה ברגליים שלה. היא לא ממש שמה לב לכך שאני יושבת שם.

אוקי. עכשיו חזרי בבקשה אל עצמך. את יושבת שם ורואה את אימא שלך עסוקה מאוד ברגליים שלה, וכלל לא רואה אותך. מה זה עושה לך? איך זה גורם לך להרגיש?

זה גורם לי להרגיש קצת עזובה.

תמשיכי…

ואז אני רוצה להתקרב לאימא.

אוקי. ואת יכולה?

לא. היא עסוקה מדי בתוך עצמה.

ואז, מה את עושה?

אני לא יודעת. אני פשוט רוצה להתקרב אליה.

האם יכול להיות שהדרך שלך להתקרב אליה, כשאין דרך אחרת, זה לאמץ את תמונת העולם שלה? את התפיסה שלה על הדברים?

כן! זה בדיוק כך. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, תמיד ניסיתי לאמץ את נקודת המבט של אימא שלי. אני זוכרת לדוגמא שהלכנו ברחוב ועברה שם אישה. אימא שלי אמרה "איזו אישה יפה" ואני ידעתי שעלי לשנן את ההבנה הזאת. הרגשתי שאני לא יודעת בעצמי להגיד מי יפה ומי לא, והבנתי שאימא שלי כן יודעת ואני צריכה ללמוד ממנה.

נראה שגם את השנאה לירכיים שלך למדת ממנה.

כן, אבל אתה יודע, זה מוזר. כי כשהתבגרתי התווכחתי איתה על כל דבר. לא הסכמתי איתה על כלום. למעשה הדבר שאני הכי התנגדתי לו אצל אימא שלי היה זה שהיא נורא התחשבה בסביבה שלה. שמה "שהשכנים" אמרו, תמיד נתפס אצלה כחשוב יותר מכל דבר אחר. היא שפטה את עצמה לגמרי על פי הסביבה שלה. ואני תמיד התנגדתי לזה. התנגדתי כמעט לכל דעה או רעיון או רגש שהיה לאימא שלי. ועד היום אני מתנגדת לה.

אז עכשיו אני מבין משהו. בוסזורמני נאז' לימד אותנו שאיננו יכולים שלא להיות נאמנים להורים שלנו. אין לנו בחירה שם. הבחירה היחידה שלנו היא האם נהיה נאמנים להם באופן בריא או באופן פתולוגי. נשמע שאת נאמנה לאימא שלך רק באופן הפתולוגי. כלומר רק דרך השנאה שלך לירכיים שלך. וזה אומר לי שאם את רוצה להשתחרר מהנאמנות הלא בריאה הזאת לשנאה העצמית לגוף, את תצטרכי במקביל למצוא משהו חיובי ובריא שבו דווקא תוכלי להיות שמחה להיות נאמנה לאימא שלך. האם יש משהו כזה?

כן. יש. אימא שלי, לדוגמא, יכולה לשטוף פטרוזיליה במשך שעה וממש להיות בתוך זה וליהנות. היא יכולה גם להחליט שהיא אוספת אבנים מחוף הים ומציירת עליהם ולהתמסר לגמרי ליצירה שלה. את זה הייתי שמחה לרשת ממנה.

זה מעניין. נשמע שברגעים הללו אימא שלך לא חושבת בכלל על הסביבה שלה. היא בכלל לא עסוקה אז במה יגידו השכנים.

נכון. היא לגמרי מתמסרת לרגע. לחוויה של הרגע.

אז בואי דמייני שאת מדברת עם אימא שלך ואת משתפת אותה בכמה את אוהבת את היכולת הזאת שלה להתמסר לרגע. וספרי לה שאת התכונה הזאת את רוצה לרשת ממנה.

שירלי מדמיינת את זה ומספרת לי שזה מרגיש לה טוב.

עכשיו אחרי שמצאת דרך להיות נאמנה לאימא שלך באופן שבריא לך, אנחנו מוכנים ל"הסרת הגידול".

אני מבינה עכשיו שבעצם כשאימא שלי שונאת את הגוף שלה, היא מסתכלת על הגוף שלה דרך העיניים של "השכנים". וכשהיא שוטפת פטרוזיליה במשך שעה, היא חווה את עצמה מבפנים, ואז בכלל אין "שכנים".

מעולה. בדיוק. אז הגידול הזה שאת רוצה להסיר מעצמך זו בעצם ההסתכלות על הגוף שלך דרך העיניים של האחר.

כן. זה מה שאני רוצה להסיר.

אז בואי ותתבונני שוב באימא שלך מגלחת את הרגליים שלה. ותראי איך היא בוחנת ושופטת את עצמה דרך העיניים של האחר. דרך העיניים של האחר הירכיים שלה נראות לה מגעילות. ואת, כילדה קטנה, כל כך רצית להתקרב לאימא שלך ומצאת שהדרך להתקרב אליה זה בעצם להזדהות איתה. ובואי תיראי שזו המחשבה של אימא שלך. זו אינה המחשבה שלך. כי את לא באמת רוצה להיות מנוהלת על ידי "מה השכנים אומרים"

אני רואה עכשיו באופן ברור שזאת המחשבה של אימא שלי ולא שלי.

ועכשיו אני רוצה לבקש ממך לחוש ולחוות את הירכיים שלך מבפנים. במקום להסתכל עליהם מבחוץ, לחוות אותם מבפנים. לחוות את הירכיים שלך באותו אופן שבו אימא שלך שוטפת פטרוזיליה. מבפנים. כחוויה. ולא מתוך עיניים חיצוניות.

שירלי לוקחת את הזמן לחוות את זה. זה מרגיש מעולה. היא אומרת לי. זה מוצא חן בעיניה.

 

להסכים לחשוף את ערוותנו שלנו

סיפורו של נח ממשיך. אבל הפעם מהזווית של נח, כלומר, מהזווית של ההורה, עצמו.

מטופלת בשנות הארבעים לחייה מגיעה לטיפול כדי לעסוק בהתפרצויות הזעם שלה מול הילדים. יש לה שניים, בן 6 ובת 4. כהדגמה לקושי שלה היא מספרת לי את הסיפור הבא: אחרי ערב של ביקור משפחתי מייגע מאוד, כל מה שהמטופלת שלי, נקרא לה שוש, רצתה לעשות זה להתיישב על הכורסא, מול הטלוויזיה, ולנוח. השעה הייתה עשר בלילה, והילדים עוד לא התקלחו. וכאילו לא די בכך, הילדה בת הארבע פתאום הייתה צריכה לשירותים. שוש הרגישה את העצבים מזדחלים במעלה עמוד השדרה. היא הכניסה את הבת לשירותים, חיכתה לה, הוציאה אותה מהשירותים ואז הובילה אותה למקלחת לקלח אותה. את כל זה ניסתה לעשות בלי להתפרץ. אבל את העצבים שלה, הרועמים בשקט, כל הבית הרגיש. הילדה הייתה מבוהלת. היא נגבה אותה במגבת, במהירות ובגסות, והחלה להלביש לה את הפיג'מה. שוש פתחה את דלת המקלחת, כדי לצאת משם, ואז ראתה את בנה בן השש, בורח מהדלת. מסתבר שהוא האזין למתרחש מאחורי הדלת. שוש צעקה לעברו "למה הקשבת לנו?" אבל הוא ברח בבהלה לחדר השני. שוש דלקה בעקבותיו "למה הקשבת לנו?" היא צעקה עליו. הבן שתק. היא תפסה אותו בכתפיים, התבוננה בו במבט רצחני, ניערה אותו וצעקה שוב "למה הקשבת לנו?" "אני לא יודע למה הקשבתי" הוא ענה רועד מפחד ופרץ בבכי.

שוש עזבה אותו לנפשו. הלכה לסלון והתמוטטה בבכי. איך אני מגיעה למצבים כאלה? היא שאלה את עצמה, וגם אותי, בפגישה שלנו.

בפגישה הבאה דיברנו על אבא שלה. שוש סיפרה לי את הסיפור הבא: כשהייתי בערך בת שש, ישבתי על הרצפה בקומת העמודים של הבניין המשותף שלנו. אבא שלי עמד מאחורי ואמר משהו מטופש. בלי להסתובב לעברו אמרתי לו "מטומטם". חשתי כיצד הוא מתקרב אלי מאחור. ואז הוא בעט בי בראש והלך משם, בלי לומר מילה.

ב(Crucible Neurobiological Therapy) CNT  אנו עוסקים בחזרה לטראומה בין אישית ובודקים בה את האופנים שבהם המטופל קרא את המיינד של ההורה שלו. אני מבקש משוש להיכנס למיינד של אבא שלה ולראות מה קרה לו באותם רגעים. שוש מזהה שם רגע שבו אבא שלה חש שהכל מתפוצץ אצלו בפנים, ובאותו רגע הוא פשוט שונא אותה. הוא לא יכול לסבול אותה מול העיניים שלו. היא מזהה שהחוויה שלה, עם ילדיה, מאוד דומה.

אבל מה קורה שם רגע לפני הפיצוץ? אני מנסה לברר. לשוש מאוד קשה להיכנס לשם. אני מבקש ממנה להיכנס לתוך החוויה הגופנית של אבא שלה. היא שונאת את זה. ואני דוחק בה להסכים להישאר שם. מה קורה בחלקיק השנייה לפני ההתפרצות? סוג של בלבול, היא עונה. הוא לא מבין מה קרה. כאילו הקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים.

אני מחזיר אותה לעצמה ברגע שתפסה את הבן שלה "מצותת" לה. מה קרה לך רגע לפני שהתפוצצת עליו. אולי גם בלבול, היא עונה. אני לא יודעת בדיוק. שוש לא רוצה להישאר ברגע הזה. הוא מטריד אותה מאוד. היא לא מבינה מה בדיוק אני רוצה ממנה. ואני מתעקש שהיא תישאר שם ותראה משהו. יותר מכך, אני יודע שהיא בורחת כיוון שהיא כבר ראתה משהו, אבל לא רוצה להישאר ולהתבונן עוד. לא נעים לה לראות את מה שהיא ראתה.

מה יש שם ברגע שלפני שאת מתפרצת? יש שם משהו שקשה לך להיפגש איתו. בגלל זה את מתפרצת. מה יש שם? שוש מטיילת בתוך התודעה שלה. מתבוננת ברגשות, במחשבות ובתחושות הגופניות. ואז אומרת: בושה. חשתי בושה. על מה הבושה, שאלתי. אני לא יודעת. אני חושבת שהרבה פעמים אני מרגישה בושה ואשמה. אני לא יודעת על מה. אלה רגשות שמלווים אותי כל הזמן.

יכול להיות שחשת בושה על זה שהבן שלך הקשיב לך ו"ראה" אותך עצבנית? אולי הוא צותת לדלת כיוון שראה שאת כל כך חסרת שקט, ואולי הוא פחד שאת עלולה לעשות משהו לאחותו? אולי הוא צותת לך כיוון שהוא דאג לאחותו?

אני לא חושבת… אולי… אני לא יודעת. לא נראה לי. אולי הוא הקשיב כי הוא חיכה לי שאצא ואקלח גם אותו….

אבל את הרגשת בושה. נכון?

כן, הרגשתי בושה על עצמי, ואז הרגשתי גם בושה על זה שהוא מוצתת.

אוקי. אבל מה קרה ברגע הראשון? מהו הרגש הראשון שהרגשת?

כנראה בושה.

בושה על מה?

כן, כנראה על זה שהייתי כל כך עצבנית….

אולי זה קצת דומה למה שאבא שלך הרגיש כאשר קראת לו מטומטם… אולי גם הוא, ברגע הראשון, הרגיש בושה.

יכול להיות… היא עונה.

ואז, אני מספר לה את הסיפור על נח. את מבינה, אני אומר לה, נח מתעורר בבוקר וקולט שחם, הבן שלו, ראה אותו מתגולל על האדמה, ערום ושיכור. ואז, מה הוא עשה? העניש את הבן שלו. צעק עליו שהוא יהיה עבד של האחים שלו. בדיוק כפי שאבא שלך עשה כאשר הוא קלט שאת "ראית" אותו. ובדיוק כפי שאת עשית כשאת קלטת שהבן שלך "ראה" אותך.

הורים עושים משהו מביש. הילדים שלהם קולטים אותם. רואים את ערוותם. מתעוררת בושה אצל ההורים, אבל במקום להסכים להיות רגע עם הבושה, לעכל אותה, להסכים להתבונן בעצמם, הם מקללים את הילד, בועטים לו בראש, או תופסים לו את הכתפיים, מטלטלים אותו וצועקים עליו.

זה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא מסכימים להתמודד עם הבושה שלנו, ואנחנו מעבירים אותה הלאה. "קח אותה אתה" אנחנו אומרים לילד שלנו. "אנחנו לא צריכים להתבונן על המעשים שלנו. אתה תיקח". והילד לוקח, ומעביר את הבושה הלאה, לילד שלו. וכן הלאה. מהאדם הראשון, ועד אלינו. ואז לילדנו, לנכדנו, לניננו.

אז מה עושים? שוש שואלת אותי.

מפסיקים להעביר את זה הלאה! האם הגיע לך לשאת את הבושה והכאב של אבא שלך?

לא…

אז למה את חושבת שהבן שלך צריך לשאת את מה שאת לא מוכנה לשאת?

אני מבטיח לך, אם את לא תעצרי את זה, הבן שלך ייקח את זה ויעביר את זה לילד שלו, וכן הלאה.

אבל את יכולה לעצור. עכשיו. אם תחליטי שאת לא מעבירה את זה יותר הלאה. אם תסרבי להעביר את זה הלאה. אם תחליטי שאת מסכימה לשאת את הבושה בעצמך. להיות איתה. להכיל אותה. אם תסכימי להיות מספיק גדולה ולהישאר עם הרגש ועם הידיעה שכל כך לא נעים לך לשאת. את מוכנה?

לחשוף את ערוותם של אבא ואמא

"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו." בראשית פרק ט'.

נח נוטע כרם. הוא שותה יין, משתכר ואחר כך מתגולל על האדמה ערום. בנו חם נכנס במקרה לאוהל ורואה את אביו ערום. על זה הוא מקבל עונש. צאצאיו יהפכו לעבדים. הסיפור התנכ"י מוסר לנו שאם נראה את ערוותו של אבינו, נהפוך לעבדים. אני רוצה להציע שבדיוק ההפך הוא הנכון.

ג', מטופלת שלי מספרת לי איך בילדותה הריח של אבא שלה הגעיל אותה. הוא היה מעשן. ובמשך שנים ג' הרגישה אשמה על כך שהריח של אבא שלה מגעיל אותה. בתוך תוכה היא עשתה ניסיונות לאהוב את הריח של אבא שלה. אך ללא הצלחה. כשהייתה בת 16 החלה לעשן סיגריות בעצמה. יחד עם אביה הם היו יוצאים למרפסת ומעשנים יחד. והריח של אבא הפסיק, סוף סוף, להגעיל אותה.

אבל האם היה זה באמת הריח של הסיגריות של אבא שהגעיל את ג', או אולי משהו אחר? כי אבא של ג' לא היה רק מעשן. הוא גם היה מפלרטט עם כמעט כל אישה שהייתה בסביבה. הוא היה מושיט את ידו, מלטף, תופס את הישבן של נשים, גם כשאשתו, וביתו, היו בסביבה. והמטופלת שלי הרגישה תערובת של זעם ורחמים על אביה. זעם על כך שהוא בוגד ונוטש את אמא. ורחמים על העליבות שלו. ההתנהגות של אבא הייתה מגעילה. אבל להסכים "לראות" את זה, "לראות" את ערוותו של אביה, זה אסור. יותר פשוט לשים את זה על הסיגריות.

ג', בת שבע בערך, עומדת במסדרון ורואה את אבא שלה מנשק את בת הדודה שלה. ג' בטוחה שאבא שלה לא ראה אותה מתבוננת בו. ג' בטוחה, באופן כללי, שאבא שלה לא ראה אותה. נקודה. למעשה התפיסה שאבא שלה לא ראה אותה צובעת את כל הווייתה של ג'. ג' חושבת שהמקור להערכה העצמית הנמוכה שהיא חשה כלפי עצמה, מקורה בזה שאביה לא ראה אותה.

אבל האם באמת אביה לא ראה אותה? האם אביה לא ראה אותה במסדרון? האם הוא באמת לא שם לב לנוכחותה?

אנחנו נכנסים לתוך האירוע. מה זה אומר להיכנס לתוך האירוע? זה אומר להיכנס אליו דרך ההמיספרה הימנית. ישנו הבדל עצום בין הדרך שבה ההמיספרה הימנית מעבדת מידע ובין הדרך שבה ההמיספרה השמאלית עושה זאת. ההמיספרה הימנית שומרת את המידע דרך החושים, המראות, הריחות, המגע, וגם דרך הרגשות הנלווים. ההמיספרה השמאלית מסבירה את האירועים. נותנת להם מילים. אך כאשר החברה והמשפחה שאנו חיים בה מאיימת עלינו שאם נעז לראות את ערוות אבינו נהפוך לעבדים, ההמיספרה השמאלית מעבדת את האירוע, אבל מוחקת מההסבר את כל מה שאסור לראות.

המזל הוא שההמיספרה הימנית לא מוחקת כלום. כל המידע נמצא בתוכה, בלתי מעובד. מה שצריך לעשות זה לגשת אל המידע הבלתי מעובד, להוציא אותו לאור, ולהתבונן בו מחדש, מתוך העיניים של היום. צריך לדחות לזמן מה את ההתערבות של ההמיספרה השמאלית בעיבוד המידע. לתת לו לצאת לאור בצורתו הגולמית והמלאה, ואז, ורק אז, לאפשר להמיספרה השמאלית לעבד שוב את המידע, אבל הפעם, בלי החלקים המחוקים.

זה מה שאנחנו עושים. אני משתמש בהמון שאלות שעוזרות לג' ממש לראות מחדש את אירוע במסדרון. הצבע שעל הקירות, הבגדים של אבא שלה ושל בת הדודה, הקולות מהחדרים הסמוכים, וכן הלאה.

"כמה זמן עמדת והתבוננת באבא שלך מתנשק עם בת הדודה?" אני שואל את ג'. "דקות ארוכות" היא עונה לי. "כמה רחוק עמדת מאבא שלך?" "בערך מטר" היא עונה לי. "האם לאורך כל הזמן הזה, שבו עמדת כל כך קרוב אליו, אבא שלך, אפילו לא לרגע, לא קלט שאת עומדת שם ומסתכלת עליו?" "אולי הוא קלט לרגע, אבל זה לא שינה לו כלום. הוא המשיך להתנשק איתה. לא נראה לי שהיה איכפת לו בכלל שאני מסתכלת".

"אז בואי תסתכלי על הרגע הקטן הזה שאבא שלך מציץ אלייך וקולט שאת מסתכלת. קחי רגע ותראי את הרגע הזה…." "איך אבא שלך נראה? תארי לי את הגוף שלו… תארי את הפנים שלו…. איזה מבט יש לו?"

"עכשיו, אני רוצה לבקש ממך להיכנס בדמיון שלך לתוך אבא שלך, ולהתבונן בילדה שלו, מתבוננת עליו. תסתכלי עלייך, ג' הקטנה, מבעד לעיניים של אבא שלך…. כשאבא שלך קולט שאת מתבוננת בו. מה עובר לו בגוף? מה הוא מרגיש?"

"הוא לא מרגיש כלום. הוא פשוט עסוק בבת הדודה"

"ומה קורה לך, באותו רגע?

"אני נעלמת. כמו שכל חיי נעלמתי"

"אני רוצה לבקש ממך לשוב לתוך החוויה הגופנית של אבא שלך. קחי כמה רגעים. אל תעני לי מייד. אבא שלך קולט שאת, הבת שלו, מתבוננת בו מתנשק עם בת הדודה. אמא בחדר הסמוך. הוא יודע את זה. והוא ממשיך להתנשק, בזמן שהוא יודע שאת מתבוננת בו. מה לדעתך עובר בראש שלו, כשהוא רואה אותך מתבוננת בו. והוא יודע שיש עוד אנשים בבית, שיכולים כל רגע לעבור שם. והוא יודע שאמא שלך, אשתו, הדודה של אותה בת דודה, נמצאת בחדר השני. מה לדעתך עובר לו בראש? מה הוא מרגיש? נסי להיכנס לתוך החוויה שלו."

ועכשיו, אני רוצה לבקש מכם, הקוראים, להיכנס לתוך החוויה של האבא הזה. נסו אתם לדמיין את הסיטואציה. נסו אתם להרגיש את הסיטואציה מבפנים. מה היא מעלה בכם?

זה לא נעים, נכון? מתעוררת הרגשה מאוד לא נעימה. אם ממשיכים להתבונן בסיטואציה הזאת מספיק זמן, התחושה רק הולכת ומחריפה. ומעניין שהמטפל מרגיש את התחושה הלא נעימה הזאת, לפני שהמטופל מעז להרגיש אותה. למטופל לוקח יותר זמן.

כי המטופל מבוהל מלהסתכל. מממש לראות. הרבה יותר קל לחשוב ולהגיד שאבא שלי לא ראה אותי, מאשר להסתכל ולראות שאבא שלי כן ראה אותי. ולהבין מה התחולל בראש ובהרגשה של אבא שלי, כאשר הוא כן ראה אותי. להבין שאבא שלי ראה אותי ובחר להמשיך להתנשק עם בת הדודה שלי, למרות ואולי אפילו דווקא בגלל, שהייתי שם. לעיתים זו ממש זוועה להיפגש עם האמת העירומה.

ואז נשאלת השאלה "בשביל מה?". בשביל מה זה טוב? האם ובמה זה מועיל למטופלים? והתשובה לשאלה הזאת היא שהאיום של התנ"ך שנהפוך לעבדים אם נראה את ערוותם של הורינו, הוא שקר. ההפך הוא הנכון. כל עוד איננו מוכנים להתבונן בערוותם של הורינו, אנחנו עבדים. כאשר אנחנו מעזים להתבונן בהם כפי שהם היו, להתבונן גם בגועל נפש שהם לפעמים עשו, אנחנו הופכים משוחררים. אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. חירות רגשית ומחשבתית. וההערכה העצמית שלנו, כאשר אנחנו מעזים לראות, עולה פלאים, ואנחנו מפסיקים להיעלם. אנחנו מתחילים להיות נוכחים.

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il