בחזרה להומאוסטזיס

הומאוסטזיס ראשוני ומשני

היה זה דון ג'קסון שכבר בסוף שנות החמישים יבא את המושג הומאוסטזיס ממדעי הטבע אל הטיפול המערכתי והמשפחתי. מאוחר יותר השתמשו במושג רבים מחלוצי הטיפול המשפחתי האסטרטגי והמבני.
"הגדרה מחדש" ו"פרדוקס" היו טכניקות מובילות שנולדו מתוך ההבנה שמשפחות הן מערכות הומאוסטטיות. ונראה שלפחות "הגדרה מחדש" (ואחותה האיטלקית "קונוטציה חיובית") הפכו לכלים שכמעט כל מטפל משפחתי משתמש בהם בדרך זו או אחרת.
אך מה נותר מההומאוסטזיס? כמה מאיתנו חושבים על משפחות דרך הפריזמה הזאת? עד כמה המושג הזה חי בתוכנו? מניסיוני כמדריך וכמרצה לטיפול משפחתי, כמעט ולא. בקורסים בסיסיים בטיפול משפחתי כולנו לומדים את המושג ואולי אף מתפעלים מכוחו ויופיו, אך מאוחר יותר אנו נוטשים אותו לטובת מושגים אחרים. למעשה נראה שלרעיונות נראטיביים ופוסט מודרניים מצד אחד ולרעיונות פסיכודינמיים מצד שני יש כיום יותר אחיזה בדרכי החשיבה של מטפלים משפחתיים מאשר לרעיונות המערכתיים הבסיסיים.
אני חושב שהגיע הזמן לחזור אל המערכת. לחזור אל ההומאוסטזיס. לדעתי זנחנו את הרעיונות הללו מוקדם מדי. הבנה מעמיקה ומחודשת של המושג הומאוסטזיס ושל דרך הפעולה שלו בתוך משפחות עשויה לרענן את דרכי ההתערבות שלנו ולהפוך אותן ממוקדות ויעילות יותר.
ויקיפדיה מגדירה הומאוסטזיס כך: הומאוסטזה או מצב איזון נקרא גם הומאוסטזיס ובאנגלית: (Homeostasis) הוא תהליך ביולוגי, שבו גוף חי שומר על יציבותו הפנימית כשהוא מתבדל מהסביבה החיצונית באמצעות "קיזוז" השפעות חיצוניות, ובאמצעות שינוי חומרים חיצוניים שמסתפחים אליו. רעיון ההומיאוסטאזיס מרכזי גם בענפי הפסיכולוגיה הקשורים לביולוגיה ולפיזיקה ובאלה הקשורים לתודעה.
אני רוצה לתת כאן דוגמא לתהליך הומאוסטטי המתרחש בתא החי. זהו תהליך בקרת החלבונים בתא, תהליך שעל גילויו קיבלו הפרופסורים אהרון צ'חנובר ואבהרם הרשקו הישראלים ופרופסור אירווין רוז האמריקאי פרס נובל בשנת 2004.
הגילוי שלהם היה פורץ דרך כיוון שהוא מתחיל להסביר לנו תהליכים מרכזיים בחשיבותם בתא הקשורים בין היתר בחיסון וביצירה ובמניעה של סרטן.
אנסה להסביר את המושג בקצרה כדי שמאוחר יותר נוכל להשתמש בדוגמא הזו כדי להסביר תהליכים דומים בתוך המערכת, בתוך התא, המשפחתי: בכל רגע נתון נמצאים בכל תא בגופנו בין 70 ל 90 אלף חלבונים. תנאי טמפרטורה, קרינה ולחץ החלקי של החמצן כמו אלו הקיימים על פני כדור הארץ, קשים לקיום החיים בכלל והתא בפרט. גורמים סביבתיים אלו יוצרים שינויים בחלבונים וגורמים למוטציות, כתוצאה מכך חלבונים "מתקלקלים".
רמה מסוימת של חלבונים "מקולקלים" אפשרית עבור התא. אך מרמה מסוימת חלבונים "מקולקלים" אלה מכבידים על התא ונוכחותם עלולה לגרום למחלות שונות. פוליפפטיד מסוים הנקרא יוביקויטין מזהה את נוכחותם של החלבונים "המקולקלים" הללו, הוא נצמד אליהם, משנה במעט את צורתם. שינוי צורה זה מאפשר למבנים אחרים בתא הנקראים פרוטאזומים ל"התלבש" על החלבונים המקולקלים ו"לפרק להם את הצורה" הלכה לממעשה. הפרוטאזומים מפרקים את החלבונים לחומצות האמינו היסודיות. בעזרת אלה בונה התא חלבונים חדשים ו"בריאים".
התא עושה את העבודה הזאת כל הזמן, ללא לאות. מזהה, מפרק ובונה מחדש. וזהו רק אחד מתוך אולי אלפי תהליכים הומאוסטטיים המתקיימים בתוך התא ושומרים על קיומו ויציבותו מול מתקפת של גורמים חיצוניים.
לא תמיד מצליח התא לשמור על הומאוסטזיס. לעיתים הבעיה היא בזיהוי שעלול להיות מוטעה או לא להתרחש כלל. לעיתים הבעיה היא באחד מתוך עשרות השלבים השותפים בתהליך פירוק החלבונים למרכיביהם.
כשתא אינו מצליח לשמור על הומאוסטזיס בריא, הוא "מתפשר" על הומאוסטזיס פחות בריא. כלומר נוצרת בו התארגנות שמשמרת את קיומו של התא, אך בו זמנית גם משמרת את קיומה של הבעיה. ניסיון התא לפתור את הבעיה הופך למעשה לבעיה.
חלוצי הטיפול המשפחתי סיפרו לנו שגם התא המשפחתי הוא מערכת הומאוסטטית. גם בו מתקיימים תהליכים שונים של זיהוי, תגובה ושינוי שייעודם הוא שימור המערכת. והם גם סיפרו לנו על ניסיונות פתרון שהופכים לבעיה.
אביו של ילד בן 8 הפך לחוץ מאוד בכל פעם שהיה צריך להפגש עם אביו, כלומר עם הסבא. הילד חש את הלחץ של אביו ו"לקח" את הלחץ לעצמו. הוא החל לפתח כאבי בטן. האב מייד נרתם לעזור לבנו. ישב ליד מיטתו של הילד, עיסה אותו וליטף את ראשו. האינטראקציה הזו בין האב לבנו הרגיע במעט את כאבי הבטן של הילד וגם את הלחץ של האב. במקום להיות עסוק בלחץ שלו עצמו, היה עכשיו האב עסוק בכאבי הבטן של בנו, מה שגרם לו להרגיש קצת יותר טוב עם עצמו. אבל הילד ששם לב שאביו נרגע כתוצאה מהטיפול בו, החל לפתח עוד ועוד כאבי בטן, כדי "לעזור" לאבא.
אולי ניתן להשוות את החלבונים המקולקלים בתא למצבים רגשיים בתא המשפחתי שבהם ישנו עודף של מתח, כעס, חרדה או רגשות קשים אחרים. מישהו בתוך המשפחה הופך למומחה לזיהוי של המצבים הללו. אולי אותו אחד גם הופך למומחה לפירוקם. אולי יהיה זה מישהו אחר.
אבל השאלה הנשאלת היא, האם התהליך ההומאוסטטי הזה של זיהוי ופירוק המתח על ידי אחד הילדים, או אפילו בן זוג, אכן באמת מפרק את ה"חלבונים המקולקלים" או שזהו תהליך הומאוסטטי שלמעשה משמר את הבעיה הראשונית ומקבע אותה.
עבור מטפל משפחתי זהו זיהוי מאוד חשוב.
בשנות השישים והשבעים פרקטיקה מקובלת אצל מטפלים משפחתיים הייתה להשתמש בהגדרה מחדש של הבעיה באופן חיובי. כלומר, הבעייה של אחד הילדים, לדוגמא, תורגמה כניסיון הבריא שלו לעזור להוריו. לעיתים קרובות נעשה גם שימוש בפרדוקס. כלומר, ההורים התבקשו לעודד את הילד להמשיך ו"לייצר" את הבעיה כדי לשמור על הזוגיות שלהם.
הפרטיקה הזאת כמעט ולא נמצאת היום בשימוש בצורתה הטהורה. אני חושב שהסיבה לכך היא התחושה הלא נוחה שהתלוותה לשימוש בטכניקות הללו. מטפלים משפחתיים פשוט החלו לחוש שהם מניפולטיביים מדי כשהם מגדירים מחדש את הבעיה באופן חיובי כל כך. הרי לא הכל באמת כל כך חיובי.
אם נחזור ונבחן את נושא ההומאוסטזיס אני חושב שמה שנגלה הוא שמה שהילד עשה הוא אכן חלק ממנגנון הומאוסטטי מערכתי לשימור המשפחה, אבל זהו מנגנון לא באמת בריא. זהו מנגנון שיחד עם שימור המערכת משמר גם את הבעיה.
הבא נבחון את העניין לעומק.
מהי בדיוק הבעיה? מהם בדיוק אותם חלבונים מקולקלים? ישנה עליה ברמת המתח, הכעס או החרדה במשפחה. והמצב הזה לא נוח למערכת. מידה מסוימת של מתח היא נסבלת עבור המשפחה, ומידה גדולה יותר הופכת בלתי נסבלת ודורשת התערבות. דורשת שמשהו יעשה כדי להפחית את המתח.
אבל מאיפה הגיע המתח הזה?
אני רוצה להציע כאן שהמתח, החרדה או הכעס נבעו מקושי של חברי המערכת להכיל משהו. מהו אותו משהו? המשהו הזה יכול להיות רגש מסוים, כגון כאב או ריק, המשהו הזה יכול להיות הבנה מסוימת על עצמנו, לדוגמא ההבנה שאנחנו חסרי אונים מול אירוע כלשהו (מחלה סופנית או שימוש בסמים של בן משפחה אחר), המשהו הזה יכול להיות חוויה טראומטית כלשהיא או רגשות ומחשבות של אשמה ובושה והמשהו הזה יכול להיות אבל על בן משפחה יקר.
בני המשפחה משתפים פעולה בהתעלמות מאותו דבר שקשה להכילו. נאז' וספרק כתבו על התופעה הזאת בהקשר של אבל. הם קראו לה collusive postponement of mourning, שיתוף פעולה בדחיה של אבל. שיתוף הפעולה הזה מופיע מול מגוון רחב מאוד של רגשות ומצבים קשים לעיכול.
אני רוצה להציע שרבים מהמנגנונים ההומאוסטיים הלא בריאים מתחילים להופיע בעקבות קושי כזה בהכלה.
מה קורה אז? חברי המשפחה של האדם הסובל עושים כל מיני פעולות כדי למנוע ממנו ומעצמם להפגש עם המצב הקשה. הם הופכים לא אוטנטיים. הם מחייכים כשלא מתאים לחייך, מתפרצים אחד על השני כדי להמנע משקט, ממציאים פעילויות לרוב כדי להמנע ממפגש אמיתי וכדומה.
כל אלה הם כבר סוג של מנגנונים הומאוסטטים. אבל הם אינם מנגנונים הומאוסטטיים בריאים שבאמת מצליחים לתקן את הדורש תיקון. להפך. הם רק משמרים אותו.
תהליכים אלה דומים מאוד לתהליכים דומים שמתרחשים בגוף האדם. כאב מסוים בגוף, בגב התחתון לדוגמא, עלול ליצור שרשרת של התנהגויות ותנוחות גופניות המפצות ומונעות מהאדם לחוש את הכאב. רמת הכאב אכן נשמרת נמוכה, אבל הפיצוי הזה גורם לבעיות חדשות ונוספות, בצוואר לדוגמא, וגם הבעיה בגב התחתון למעשה אינה נפתרת, אלא משתמרת כפי שהיא.
דוגמא נוספת היא טרשת העורקים. בתוך כלי הדם נוצר זיהוי של שומנים. הגוף שולח לאיזור תאים בולעניים. תפקידם, ההומאוסטטי, של תאים אלו הוא לפרק את השומנים הללו ולאפשר להם להמשיך לזרום עם הדם ולא לסתום את העורקים. לרוב זה עובד. אך לעיתים (כאשר רמת החימצון של השומנים הללו גבוהה מדי) התאים הבולעניים שוקעים בתוך דופן העורק ולמעשה בעצמם הופכים לחסימה.
ניסיון הפתרון הופך לבעיה.
ניסיונות הפתרון הללו דורשים מאמץ גדול מאוד גם במקרה של הגוף וגם במקרה של התא המשפחתי. בני המשפחה משתמשים בכמויות אדירות של אנרגיה כדי לשמר את מנגנוני ההגנה המערכתיים הללו. זה תובע את מחירו.
אישה שעסוקה שנים רבות בלשכח את כאבו הנפשי של בעלה, עלולה להתעייף מאוד מכך. ללא ספק היא תצבור מתח וכעס עליו, גם אם לא תודה בכך.
גבר שתופס את תפקידו בעולם כזה שאמור לשמח את אישתו (תפקיד שהוא אולי כבר למד במשפחת המוצא שלו מול אמא שלו), גם הוא יצבור מתח וכעס לא מבוטא סביב העניין.
בני זוג כאלה יפתחו בוודאי גם חרדה מצטברת אל מול האפשרות שמאמציהם האדירים לשמר את הסטטוס קוו לא יצליחו לעבוד לאורך זמן.
כאן נכנסים הילדים לתמונה. הטרמוסטט שלהם עובד שעות נוספות. גם הם עשויים להיות עסוקים בפיתוח מנגנונים מורכבים כדי לסייע להורים שלא לבוא במגע עם המצב המורכב. בנוסף לכך הם מפתחים אנטנות רגשיות שמפקחות על מצבי המתח, החרדה והכעס שעלולים להתפתח.
כאשר מצבים כאלה מתפתחים הילדים עלולים לפתח סימפטומים. הרטבה, בעיות התנהגות, התקפים פסיכוטיים, דיכאון, כל אלה מתגלים כאמצעים "נפלאים" לפוגג את המתח, החרדה והכעס שהצטברו במשפחה. הם מסיטים את תשומת הלב מהמצב הקשה שנוצר וכולם מרגישים, לפחות לזמן מה, קצת יותר בנוח. הילד הסימפטומטי עוזר למשפחה לדחות עוד קצת את המפגש הבלתי נמנע עם המצב הקשה.
נוכל לראות כאן בבירור שבני המשפחה אכן מפעילים מנגנונים הומאוסטטיים המרגיעים את המערכת. אך אלו מנגנונים שאינם באמת פותרים את הבעיה. אני רוצה לכנות את המנגנונים הללו מנגנונים הומאוסטטיים משניים. או הומאוסטזיס משני.
הומאוסטזיס משני הוא, אם כן, מנגנון שאינו עסוק כבר בפתרון הבעיה המקורית אלא רק במזעור הנזקים ובשמירה על שרידותה של המערכת. והוא עושה זאת תוך כדי שימור ותיחזוק הבעיה או הקושי הראשוני.
אך מה יוכל להוות מנגנון הומאוסטטי ראשוני? מה המקבילה המשפחתית לפירוק יעיל של חלבונים מקולקלים בתא?
הניסיון שלי מראה לי שבמקרים רבים מה שבאמת נדרש כדי לקיים מנגנון הומאוסטטי ראשוני ובריא זהו בעיקר קשב. תשומת לב. שימת התודעה באופן נבון על הקושי ושהות עימו.
כלומר, מה שנוכחתי לדעת הוא שרוב בני האדם אינם מאמינים ביכולת שלהם לשהות עם קושי. והם גם אינם מאמינים ביכולת הטבעית והבריאה שלהם לאפשר לקושי להפתר בעצמו, מעצם השהות עימו.
כשאנו נתקלים בקושי רובנו מאמינים שהוא הולך להשאר שם לעד. איננו זוכרים שדברים משתנים. איננו זוכרים שרגשות עולים ויורדים. איננו זוכרים שאינפורמציה נוספת מגיעה ודברים נראים פתאום אחרת. איננו סומכים על האינטיליגנציה שלנו, של הגוף שלנו ושל היקום להתמיר את המצב.
וכשאיננו סומכים על האינטיליגנציה הזאת אנחנו, מתוך חרדה, מתחילים לפעול. לעשות משהו כדי לתקן. וניסיונות התיקון הללו רק מקבעים את הבעיה באופן שמעתה יהיה קשה עוד יותר באמת לפתור אותה.
בדיוק כמו עם כאבי גב. אם לא היינו נבהלים מכאב הגב שלנו, הגוף שלנו, בעצמו, היה מתמתח ומרפה את עצמו באופן שהיה משחרר בסופו של דבר את הכאב. אך אנחנו, שחיים במשרדים, לא מאפשרים לגוף לעשות את הפעולה הטבעית שלו. במקום זאת אנחנו מתכווצים מול הכאב. בונים סביב הכאב מנגוננים שריריים שמכהים את הכאב. מפצים עליו דרך הסטה של הצוואר שלנו למקום אחר. כל אלו לכאורה מקילים עלינו, אך למעשה רק הופכים את הבעיה לכרונית.
מאוחר יותר, כשנלך אולי לפיזיותרפיסט, ונתבקש להפעיל את השריר, הכאב יהיה עז בהרבה.
מה שאני רוצה להציע כאן הוא שמנגנון ההומאוסטזיס הראשוני, הבריא, זה שבאמת מתקן תהליכים לא בריאים, פועל בצורה הטובה ביותר כשלא מפריעים לו. פשוט כך. כלומר, אני מציע שהמנגנון הזה פועל כשלעצמו. מה שאנחנו צריכים לעשות זה לסמוך עליו. לאפשר לו לפעול. ובעיקר לא להפריע לו.
איך עושים את זה?
על ידי הפניית תשומת הלב למקום הכואב ושהות עימו ללא כל ניסיון לשנות. אנחנו צריכים לעצור את הנטייה הרגילה שלנו לנסות ולתקן. ממש להתאפק מכך. גם כבני אדם וגם כמטפלים.
מטפל שיעבוד עם ההבנות הללו יצביע בפני המשפחה על מנגנוני הפיצוי הלא בריאים שהם מפעילים ויעזור לבני המשפחה לשחרר את עצמם ואחד את השני מהתפקידים שהם לקחו במנגנונים אלו. ("אני משחרר אותך, ביתי היקרה, מהניסיונות היפים שלך להציל אותי מאמא בכל פעם שאנו רבים. אני מבטיח לך שאני ואמא נדע להסתדר טוב בעצמנו" יאמר האב לביתו. " אני משחררת אותך, בני היקר, מלנסות ולהעסיק אותי ולמנוע ממני להפגש עם הכאב שלי, דרך ההתנהגות המרדנית שלך. אני מרגישה מוכנה ובשלה להפגש עם הכאב שלי. תודה לך שניסית. ועכשיו אתה מוזמן להמשיך בחייך שלך" תאמר האם לבנה).
אחר כך הוא יסייע להם וילמד אותם את האומנות העדינה של שהות עם מצבים ורגשות קשים ומורכבים.
על הטכניקה של האומנות העדינה הזאת, בהמשך. בינתיים רק אוסיף שטכניקות של נשימה ומדיטציה מהמסורות הבודהיסטיות, כמו גם פוקוסינג, emdr והצפה הדרגתית, הן כולם טכניקות שמלמדות ומאמנות מטופלים ביכולת הזאת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]