גם אני רציתי בזה

על "אשמתו" של הקורבן

כמות הטוקבקים הביקורתיים בתגובה למאמר האחרון שלי הראתה לי שאני רחוק מלהיות מובן. אינני יודע אם הבעיה היא בכך שרוב האוכלוסייה פשוט אינה בשלה עדיין ללקיחת אחריות מהסוג שאני מציע, או שאני לא הצלחתי להבהיר את דברי. אנסה להסביר את עצמי הפעם באופן קצת אחר. אולי האסימון יפול אצל עוד מספר אנשים.
מעולם לא הותקפתי מינית. הגורל שלי לא זימן לי חוויה כזו. פעם אחת בגיל ארבע עשרה הזמין אותי פדופיל לקיים איתו יחסי מין לאחר שהראה לי סרטים פורנוגרפיים. אני נבהלתי מאוד ודרשתי לצאת מייד מביתו. למזלי העצום אותו פדופיל היה אדם לא אלים. בדרכים כאלה ואחרות הוא ניסה להמשיך ולשכנע אותי להישאר, אך כשראה שאני מתעקש ללכת, וויתר ואיפשר לי לעזוב. המקרה הזה בהחלט נרשם אצלי באופן שלא ישכח. אך הוא לא נחווה עבורי כטראומה.
הטראומות שלי, קטנות הרבה יותר. אולי עבור ילדות שחוו גילוי עריות הן כלל לא יראו כטראומות. ואכן אלו טראומות מינוריות ביותר. אך גם לי, כנראה כמו כל אחד מאיתנו, יש את הפקלאה שלי. את צרור ההתנסויות הקשות, הבלתי נעימות והמטרידות שחוויתי.
על אחת מהן אני רוצה לספר לכם היום. כשהייתי ילד קטן בשכונת מעמד בינוני בחיפה כמה מהילדים בשכונה נהגו להרביץ לי. כמה מהם עשו זאת על בסיס קבוע. אני מעולם לא החזרתי. הייתי פשוט אחד מהילדים האלה שמרביצים להם. לעיתים קרובות העדפתי לשחק עם החתולים בשכונה מאשר לצאת שוב להתמודדות עם גברברי השכונה. לרוב בחרתי גם לשחק עם בנות. הן תמיד היו יותר עדינות. בסופו של דבר גדלתי ולמדתי עבודה סוציאלית. המשכתי להסתדר טוב יותר עם בנות…
את החוויה הזו של להיות ילד שמרביצים לו נשאתי כל חיי. ללא ספק היא השפיע רבות על הדימוי העצמי שלי ועל היחסים שלי עם גברים ונשים.
"הלכתי מכות" לראשונה בחיי בצבא. הייתי אז עובד מטבח. בכל יום היינו נוסעים, אני ועוד חייל, לבסיס מזון, ומביאים ממנו ארגזים של מזון לבסיס שלנו. בכל יום היה החייל האחר מתחמק מתפקידו, בורח מהבסיס ומשאיר לי, החנון, את כל העבודה. עד שיום אחד החלטתי שדי. לתת מכות לא ידעתי. אבל משהו בתוכי הבין שאין דרך אחרת. אז תפסתי את אותו חייל והרבצתי לו. העפתי את הידיים לכל הכיוונים. לא היה לי מושג מה אני עושה. אני בטוח שלצופה מבחוץ המראה בוודאי היה נראה מגוכח. החייל היה מופתע. אני מתאר לעצמי שלא הכאבתי לו במיוחד. אבל המעשה שלי עשה את שלו. באורח פלא הוא התחיל לכבד אותי. מאותו יום והלאה הוא הפסיק לברוח ומילא את תפקידו. אך ההתמודדות הזו עדיין לא שינתה את אחת החוויות המרכזיות של חיי: התחושה שאני חלש ולא קומפטטני מספיק מול גברים.
עיבדתי את החוויה של להיות ילד "מוכה" במסגרות טיפוליות שונות. אך העיבוד לא עזר. חווית החולשה נשארה. היה משהו שעדיין לא הסכמתי לראות. משהו שלא לקחתי עליו אחריות. ורק כשהסכמתי להתבונן באותו דבר השתנתה החוויה שלי מהקצה לקצה.
מה שלא הסכמתי להתבונן בו היה החלק שלי בעובדה שהילדים בשכונה הרביצו לי. ואתם יודעים מה היה החלק שלי? אתם יודעים באיזה אופן מסתורי תרמתי לכך שהילדים בשכונה ירביצו לי? בדיוק בכך שלא הרבצתי להם בחזרה. העובדה שאני התעקשתי שלא להחזיר להם מכות לא נבעה רק מהקושי שלי להרביץ להם. היא נבעה מעמדה של עליונות מוסרית שאני פיתחתי כלפיהם. כאשר הבנתי שאני לא "שייך", שאני לא ממש כמוהם, פיתחתי לעצמי, כמנגנון הגנה, גישה מתנשאת. אני הייתי שמאלני, מוסרי ועליון עליהם. כך לפחות סיפרתי לעצמי בסתר ליבי. ואת הגישה המתנשאת הזו שלי חשו הילדים. כל מה שהם רצו היה שאצטרף אליהם. כל מה שהם רצו היה שאהיה כמוהם. אחד מהחברה. הם קראו לי להצטרף, אבל אני סירבתי.
כשהסכמתי להחזיר מכות לאותו חייל בצבא, הסכמתי, סוף סוף, להיות אחד מהחברה. הסכמתי להפסיק להיות קדוש מעונה ולהתחיל להיות כאחד האדם. כולנו שונאים קדושים מעונים. אי אפשר לחיות על ידם. והאמת היא שאף אחד אינו באמת קדוש מעונה. זהו רק תפקיד, רק אסטרטגיה. ולא מוצלחת במיוחד, כנראה.
ולגבי המקרה עם הפדופיל? שם החלק שלי ברור לחלוטין: הוא הראה לי סרטים פרונוגרפיים. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות סרטים כאלה. ואני הייתי מרותק. אם הוא לא היה מפריע לי לצפות בהם בשקט עם ההצעות המגונות שלו, בוודאי הייתי ממשיך להגיע לביתו מדי יום לצפות בהם. ואולי מזל שלא התאפשר לי.
חברה ותלמידה שלי סיפרה לי את הסיפור הבא: כשהייתה בת שלוש הוריה יצאו מהבית לבילוי והשאירו אותה ואת אחותה בת החמש לבדן בבית. זו לא הייתה הפעם הראשונה שההורים עשו כך והאחות הגדולה החלה לבכות. היא פחדה מאוד. חברתי דווקא לא הרגישה פחד. האחות הגדולה ביקשה מחברתי לבקש מההורים לחזור. חברתי עשתה זאת. האב נכנס פנימה. הבין שלא קרה שום דבר דרמטי ויצא שוב החוצה. חברתי קראה לו שוב. ושוב. בפעם השלישית הוא השכיב את חברתי על המיטה. שלף את החגורה והחל להכות. את החוויה הזו לא שכחה חברתי עד היום, כשהיא בת 49. ולא רק את המכות היא לא שכחה. גם את הנדר שנדרה אז, באופן לא לגמרי מודע: לא לבקש יותר כלום מאף אחד. במשך שנים רבות פיתחה החברה שלי מנגנוני הישרדות מעולים. היא הפכה לעצמאית. לא זקוקה לאף אחד. לא צריכה טובות.
והנה, בשנים האחרונות חשה חברתי שהעצמאות המוגזמת הזו שלה מחבלת ביחסיה עם בעלה. לעיתים הייתה רוצה להתמסר לו, להתרפק בזרועותיו. לאפשר לו להיות המוביל. אך היא פשוט אינה מסוגלת. ואת חוסר המסוגלות הזו שלה להתמסר, היא כמובן מייחסת לאותה תקרית טראומטית.
גם החברה שלי עיבדה כבר את הטראומה הזו במסגרות שונות. וגם היא חשה שהעיבוד לא הצליח לשנות באופן מהותי את תחושותיה והתנהגותה.
לאחרונה הבינה גם היא שהיה שם משהו, בתקרית הזו, שנסתר מענייה. כן, גם כאן היה זה החלק שלה שהיא עדיין לא הסכימה לראות. ומה היה החלק שלה? הביטחון העצמי והשחצנות שהיא חשה והפגינה. כשאחותה הגדולה בכתה מפחד, היא, הקטנה, הרגישה שהיא מסוגלת להכל. היא תחנך את אבא. אף אחד לא מסוגל לחנך אותו ולשנות את דעתו, אבל היא תעשה זאת. את השחצנות הזו שלה, אבא שלה לא סבל, ועל כך, וכנראה לא על עצם הבקשה, הוא היכה אותה.
רק כאשר הייתה חברתי מוכנה לראות את החלק שלה במה שקרה, את השחצנות שלה, את הכוח שהיה לה על אביה, את העובדה שהיא, באופן מסוים, השפילה אותו, היא החלה לחוש שהיא מפסיקה להיות הקורבן של אביה. רק אז חשה שאינה חייבת לאפשר עוד לטראומה הזו להמשיך לנהל את חייה. רק אז חשה שהיא מסוגלת להתחיל לוותר על השליטה והעצמאות המוגזמים שהפגינה.
האם אני מנסה כאן להצדיק את האלימות של האב? או של הילדים בשכונה שלי? האם ילדים אשמים בהתנהגות של הוריהם? אף פעם לא. אני חוזר ומדגיש: אף פעם לא.
האם יש להם חלק במה שקרה? כן. ורק המוכנות להתבונן בחלק הזה, משחררת.
לפני מספר שנים עבדתי כעובד סוציאלי במרכז לילדים בסיכון. טיפלתי שם בילדה בת עשר שסבלה מניצול מיני מצד אביה. שוחחתי עם אחותה הבכורה (בת החמש עשרה). היא מעולם לא ידעה על ההתעללות המינית שאחותה עברה. לא היה לה מושג. להפך. היא תמיד קינאה באחותה הקטנה וחשבה שהיא מקבלת את היחס הטוב ביותר במשפחה. לכולם האב היה מרביץ, ורק לאחות הקטנה לא. יותר מכך: האב היה מפנק את האחות הקטנה. הוא היה קונה לה מתנות. מחבק אותה. מחזיק אותה על ברכיו. והיא תמיד נראתה המאושרת ביותר בין כל האחים.
"אם רק הייתי יודעת מה היא עוברת, לא הייתי שונאת אותה כל כך", אמרה לי האחות הבכורה עם רגשות אשם קשים.
אז מה תעשה אחות קטנה שרואה שכל האחים שלה מקבלים מכות מאבא שלהם והיא יכולה שלא לקבל מכות, אם רק לא תתלונן ותסכים לשתף פעולה? במה תבחר? במכות וביחס משפיל, או בניצול מיני, מלווה במתנות, בחיבוקים ובפינוקים?
מטופלת אחרת שלי, אישה בשנות הארבעים לחייה, גילתה במהלך טיפול ועיבוד הטראומה שלה שהיא בחרה לשתף פעולה עם הניצול המיני של אביה כיוון שראתה עד כמה הוא סבל מאימה שדחתה אותו. היא, כילדה קטנה, חשה שתפקידה להציל את אביה ולעזור לו. היא ראתה אותו כאומלל והרגישה שעליה למלא את מקומה של אימא במיטה איתו.
ישנן סיבות רבות מדוע ילדות משתפות פעולה עם ההתעללות המינית של אביהן או של מבוגר אחר (ועכשיו אני נכנס במודע לשדה מוקשים): הסיבה העיקרית היא כיוון שהן רוצות להרגיש שייכות ואהובות. כל הילדים רוצים להרגיש שייכים ואהובים. והם יעשו הכל כדי להרגיש כך. ואם מה שנדרש מהם הוא לקיים יחסי מין עם הורה או מבוגר, הם יעשו זאת.
סיבה אחרת היא כיוון שהמיניות של המבוגר מסקרנת אותן. במהלך דמיון מודרך גילתה מטופלת אחרת שלי עד כמה הייתה מרותקת לאיבר המין של אביה של חברתה הטובה. במהלך הכנת שיעורי בית, כששתיהן היו רק בנות תשע, בעת שהחברה הלכה להביא עוגיות מהמטבח, נכנס אביה של החברה לחדר ושלף את איבר מינו. הוא ביקש מהמטופלת שלי ללטף אותו. היא לא הסכימה. אבל הריגוש שחשה היה עצום. רק כשהסכימה להודות בכך בפני עצמה הפסיקה לחוש קורבן והחלה לחוש סוף סוף שיכולה להיות לה שליטה על חייה המיניים.
סיבה אחרת לשיתוף הפעולה היא כיוון שהן, הילדות, יכולות ל"סובב אותו (את האב או הדוד) על האצבע הקטנה" כשהן מוכנות לשכב איתו. ילדות קטנות זוכות ליחס מועדף במשפחתן. הן זוכות לפינוק. הן זוכות לאהבה. הן זוכות לכך שהן הופכות למיוחדות.
ילדות משתפות פעולה עם הורה שאונס אותן, לעיתים, כיוון שאם לא יסכימו, יזרקו אותן מהבית. אולי כפי שקרה לאחותן הגדולה כשהיא סירבה.
ילדות שותקות ולא מספרות על מה שקרה לאף אחד, לא לאימא ולא ליועצת בית הספר, כיוון שהן פוחדות שיוציאו את אביהן מהבית. כיוון שהן פוחדות שהמשפחה תיהרס. כיוון שהן נאמנות לאב ואינן רוצות שייכנס לכלא.
וילדות מסכימות, מתוך אהבה רבה, לשתף פעולה עם ניצול מיני, כיוון שכך הן מצילות את האב מפני הדחייה של האם, או מצילות את האם מפניי האלימות של האב.
מה אני מנסה לומר פה? אינני מנסה להפיל את האשמה על הילדות. בשום פנים ואופן לא. ילדות אינן אשמות בכך שאביהן ניצל אותן מינית או אנס אותן. האשמה על ההתנהגות הזו היא כולה על האב. ואת התוצאות של מעשיו יצטרך לשאת האב.
למעשה, אחת המשימות הראשונות של ילדות, נשים ונערות, בעבודה שלהן על עיבוד הטראומה, היא לשחרר את עצמן מהאשמה ולקיחת האחריות על מעשיו של הפוגע. ריפוי אמיתי מטראומה של ניצול מיני מתאפשרת רק כשהשורדת מסכימה לחזיר לפוגע את אחריותו. רק כשהיא משחררת את עצמה מהאחריות על מעשיו ומבינה, באופן פנימי ועמוק, שרק הוא יוכל לשלם על מה שעשה. גם אם הן מאוד אוהבות אותו, הן לעולם לא יוכלו לשאת את האשמה במקומו.
ועם זאת, לכל אחד מאיתנו ישנו החלק שלו. קטן ככל שיהיה. ורק כשאנחנו מוכנים להתבונן בחלק שלנו, אנחנו יכולים לשחרר את עצמנו סופית מהתוצאות של הטראומה על חיינו.
כן. כך זה עובד. התעסקות באשמתו של האחר פשוט אינה משחררת אותנו. היא משאירה אותנו בעמדה של קורבן. וכל עוד נמשיך להיות עסוקים באחר ובמה שעשה לנו, נמשיך לחוות את עצמנו כקורבנות שלנו. לא נוכל להשתחרר מחווית הקורבנות שלנו. לא נוכל באמת להמשיך בחיינו.
כאשר אנחנו מוכנים להתבונן בחלק שלנו במה שקרה ולהגיד לאבינו שאנס אותנו "גם אני רציתי בזה", אנחנו הופכים את עצמנו באותו הרגע לבני אדם. מקדושים מעונים ועליונים מוסרית אנו הופכים מייד לבני אדם. עם חולשות ותשוקות ודחפים. כמו כולם.
כל עוד איננו מוכנים לראות את החלק שלנו, אנו שמים את עצמנו בעמדה מתנשאת וצדקנית. אנחנו מוציאים את עצמנו מהכלל. אנחנו חשים עליונים. העמדה המתנשאת הזאת מרחיקה אותנו מבני אדם. מרחיקה אותנו מעצמנו.
העמדה המתנשאת הזו מכריחה אותנו להכחיש את הדחפים שלנו. היא מחייבת אותנו להכחיש את המיניות ואת האלימות שלנו עצמנו. ואז, כשאנחנו נכנסים ליחסים עם בני אדם אחרים, איננו מסוגלים באמת להיות עימם, עם כל חלקי הוויתנו.
הסיבה בגללה חלק מהנשים שחוו אונס או התעללות מינית אינן מסוגלות לקיים יחסי מין עם גבר אינה בגלל הטראומה ישירות. היא בגלל שהן עצמן מרגישות מחויבות להמשיך ולהכחיש את המיניות שלהן. את האגרסיביות הבריאה שלהן. את החיות שלהן.
כך שכן. האופן היחידי שבעזרתו אנו יכולים להפסיק להרגיש קורבנות, האופן היחידי שבעזרתו אנו יכולים להפגש ולבטא את עצמנו במלואנו ביחסים, כולל המיניות שלנו, התוקפנות הבריאה שלנו והחיוניות שלנו היא להסכים ולהכיר בכך ש"גם אנחנו רצינו בזה".
אני רוצה להזמין אתכם לנסות ולספר מחדש את סיפור הקורבנות שלכם. קחו מקרה אחד שבו חשתם שמישהו פגע בכם ונסו לספר אותו מחדש כך שאתם מדגישים בסיפור את החלק שלכם במה שקרה. ראו מה קורה.
בהצלחה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]