התחלה אפשרית של ניכור הורי, ואיך אולי הצלחתי למנוע אותו

יצאתי עכשיו מפגישה מרגשת עם מטופלת אמיצה, שהייתה מוכנה להתבונן בעצמה. מדובר באם גרושה, נקרא לה נורית, בת 36. יש לה שני ילדים, בת חמש ובן שלוש. נורית התגרשה לפני שלוש שנים מבעלה, לו הייתה נשואה שבע שנים.

הגרוש, כפי שמתארת אותו נורית, הוא סוג של אמן שלא מצליח במיוחד באומנותו. הוא מעשן גראס לעיתים קרובות מדי, ומעולם לא הצליח להחזיק עבודה קבועה. הבחירה להתגרש ממנו התבררה כנכונה. אבל מאז הגירושים נורית חשה על בשרה את קשיי הפרנסה וגידול הילדים לבד, עם מעט מאוד עזרה. הגרוש לוקח את הילדים לביתו, אך נורית טוענת שקשה לסמוך עליו. כיוון שהוא אמן, יש לו הופעות לעיתים דווקא בימים של המשמורת. הוא לא אחראי במיוחד. שוכח להצטייד בדברים עבור הילדים. ולעיתים קרובות הוא מצלצל לגרושתו, בזמן שהילדים אצלו, ומבקש ממנה לעזור לו בלקיחת הילדים אליה, בלהביא לו מד חום, כדור נגד כאבים, או משהו ששכח עבור הגן של הילדים.

אני נפגש עם נורית כבר מספר חודשים. ולמרות שאני יכול להבין את הכעס שלה על הגרוש, אני, כמומחה לניכור הורי, רגיש מאוד לכל סממן של הסתה. ויש כאלה סימנים. אני רואה כיצד נורית מתקשה לשחרר את הילדים ולסמוך על הגרוש. אני רואה כיצד היא יוצרת תלות שלהם בה, ומצב שבו הם מתקשים לסמוך ולהיעזר באביהם. ואני רואה גם כיצד התלות הזו שנורית יוצרת אצל ילדיה, והתלות שלה בהם, נוחה לגרוש, מה שבהחלט מסייע לו לא להתבגר ולקחת אחריות, במקומות שהוא כן יכול.

לאחרונה נראה שהגרוש רוצה לקחת תפקיד גדול יותר בחינוך הילדים. הוא מבקש לקחת את הילדים ללילה נוסף בשבוע, אבל נורית בטוחה שהוא עושה את זה רק כיוון שהוא רוצה לשלם לה פחות מזונות… מוכר?

היום נורית ביקשה להתייעץ איתי בנוגע לילדים שלה. הם הפכו מאוד נודניקים בזמן האחרון. הם בוכים הרבה וצועקים הרבה. בזמן האחרון הם כמעט תמיד מבקשים דברים בבכי. וזה עולה לה על העצבים. בנוסף לכך נראה שהגדולה מתפרקת בקלות מכל תסכול.

נורית מרגישה אשמה. אולי מה שקורה להם זה התוצאה של הגירושים? אולי קשה להם שהם לא עם שני ההורים? אולי קשה להם שאין לי סבלנות אליהם? אני עצבנית, היא מספרת לי. אני עובדת קשה, ולפעמים אין לי סבלנות אליהם. אולי הם צועקים לעזרה? אולי הם לא מקבלים את מה שהם צריכים?

ועוד דבר קורה בזמן האחרון, הגדולה התחילה להגיד שהיא לא רוצה ללכת לאבא. היא גם אומרת לנורית שהיא יותר אוהבת אותה מאשר את אבא. מעניין, הגדולה לא אומרת לנורית סתם כך שהיא אוהבת אותה. היא רק אומרת לה את זה בהשוואה לאבא. הקטן מבטא את אהבתו לנורית באופן פשוט, בחיבוקים ואמירות. הגדולה לא. היא רק אומרת שהיא אוהבת אותה יותר מאשר את אבא.

לאחרונה טס האב לחול לשבועיים. הבן התגעגע אליו והביע עצב על נסיעתו. הבת לא. נורית נגשה אל הבת ושאלה אותה אם היא לא מתגעגעת לאבא. הבת אמרה שלא. נורית המשיכה לדחוק בה "את בטח מתגעגעת אליו… כבר הרבה ימים שהוא לא כאן. מותר לך להתגעגע אליו".

"זה מאוד מפריע לי, כמובן, שהיא לא מתגעגעת לאבא" אומרת לי נורית. ואני לא לגמרי משתכנע. אני שואל את עצמי מדוע זה חשוב כל כך לנורית ל"עודד" את הבת להתגעגע.

ועוד דבר. הגדולה הופכת מניפולטיבית יותר ויותר. נורית מתקשה להבחין מתי הבכי של הגדולה אותנטי ומתי היא בוכה כדי לקבל משהו. מדהים את נורית לראות כיצד הגדולה יכולה להיות שקועה בבכי קורע לב למשך דקות ארוכות, ואז פתאום להתעשת ולהגיד לאמא בקול רגיל שהיא רוצה לשתות משהו.

אני מבקש מנורית את הבקשה המוזרה הבאה: דמייני שביתך הגדולה יושבת כאן בכורסא מולך. (אני נותן לה כמה רגעים ממש לראות את זה) ועכשיו בקול רם אימרי לה: תודה לך מתוקה שאת בוחרת בי ואוהבת אותי יותר מאשר את אבא.

אבל אני לא רוצה שהיא תאהב אותי יותר מאשר את אבא, נורית אומרת.

כן. אני בטוח שבהגיון שלך את באמת רוצה שביתך תאהב גם את אבא שלה, אבל את יודעת, ילדים אינם מקשיבים למה שאנחנו חושבים ומתכוונים. הם מקשיבים למאוויים הסמויים שלנו. לרגשות שאנחנו לא תמיד מודעים אליהם.

וכאן אני מוסיף ומסביר לה על שפה מילולית ועל שפת גוף ועל האופן שבו ילדים קולטים אותנו.

נורית מוכנה להקשיב ולהסכים. ואז שואלת שאלה הגיונית: אז מדוע שאגיד את זה בקול רם?

כדי להפוך את מה שלא מודע ליותר מודע. כדי שאת בעצמך תתחברי לחלק שבך שאולי באמת רוצה שביתך תבחר בך ולא באבא.

נורית מסכימה. היא מדמיינת את ביתה מולה, ואז אמרת את המשפט מספר פעמים. לאט. דמעות עולות בעיניה.

אוי, זה כל כך קשה לי להגיד לה את זה. אני לא רוצה שככה זה יהיה.

נכון. אני יודע שאת לא רוצה. אבל כנראה שמשהו בתוכך כן רוצה… תגידי את זה עוד כמה פעמים, לאט, כשאת מדמיינת את ביתך מולך, ותוך כדי כך תני לשאלה הבאה להסתובב בראש שלך: מדוע אני רוצה בכך שהיא תבחר בי?

אני כבר יודעת את התשובה, נורית אומרת מייד.

כן? ספרי לי

אני מבקשת ממנה לתת לי הכרה על כך שאני עובדת כל כך קשה ושכל האחריות היא עלי.

בדיוק. נפלא. אני אומר לה.  כן. זו הנקודה. את מבקשת, באופן לא מודע, מהבת שלך, לתת לך הכרה… ועל מה מגיע לך ההכרה הזאת?

על זה שאני עובדת כך קשה. על זה שאני זאת שמתאמצת. על זה שאין לי על מי לסמוך. שהכל נופל עלי. אף אחד לא מכיר בזה. ואני מבקשת ממנה הכרה.

והיא נותנת לך את ההכרה הזאת… היא קשובה אלייך. קשובה לרצונות שלך. והיא נענית להם.

אוי. אני מרגישה נורא עכשיו. אני מרגישה שבזה אני מקלקלת את הקשר שלה עם אבא שלה.

זה נכון… אבל זו רק נקודה אחת. הנקודה היותר חשובה שאני רוצה שתתבונני בה עכשיו היא שאת מבקשת הכרה מילדה בת חמש. כלומר, זו ילדה בת חמש שנותנת הכרה לאישה בת 36.

תפסיק לרדת עלי, נורית אומרת עם חיוך.

אני רוצה לשאול אותך: מי באמת צריכה להיות זאת שנותנת לך אישור?

אני צריכה לתת לעצמי אישור.

נכון. אבל אני רוצה להגיד לך שאני לא מדבר כאן על לתת לעצמך מחמאות כל הזמן. לא על זה מדובר. כשאדם מתבגר נפשית הוא מתבונן בעצמו ורואה את עצמו כפי שהוא. כשצריך הוא נותן לעצמו מחמאה. וכשצריך הוא אומר לעצמו שכאן הוא לא התנהג כשורה. הוא לא כל הזמן מפרגן לעצמו. ממש לא.

הוא עושה רפלקציה עם עצמו. נורית אומרת. היא מכירה את המושג הזה משדה החינוך שבו היא עובדת.

כן. בדיוק. רפלקציה הגונה וכנה.

אוקי. אבל מה יהיה עכשיו עם הבת שלי? אני לא רוצה לגרום לה לשנוא את אבא שלה.

זהו, שאת לא יכולה לשלוט ביחסים שלה עם אבא שלה. על זה אין לך כל השפעה. מה שיש לך השפעה עליו זה עלייך. האם את משתמשת בבת שלך כדי לתת לעצמך אישורים והכרה או לא.

אם את תדעי בתוכך שאינך צריכה יותר את ההכרה של הבת שלך, או של אמא שלך, או של הגברים בחייך, ותדעי שזאת רק את שיכולה לתת לעצמך הכרה ואישור הוגן ומדויק. אם תדעי שאינך רוצה להיות תלויה יותר באישורים וההכרה מאחרים. ושאת רוצה להיות זאת שנותנת לעצמך משוב הגון. ושרק את יכולה באמת לתת משוב כזה לעצמך, אז תוכלי לשחרר את הבת שלך מהצורך לאשר אותך. וכשהבת שלך תדע שהיא לא צריכה יותר לאשר אותך ולתת לך הכרה, אז היא תהיה משוחררת לקיים עם אבא שלה את היחסים שנכונים ומדויקים לה.

היא תפסיק אז להיות עסוקה בצרכים שלך. ותהיה פנויה להיות עסוקה בצרכים שלה וביחסים שהיא רוצה עם אבא שלה.

דמעות של חרטה ירדו מעיניה של נורית לאורך הפגישה. היא ראתה את הדברים באופן ברור. כפי שלא העזה לראות אותם בעבר. ואני יודע שהיא תתבונן בכך בתקופה הקרובה. אני משוכנע שיהיו שינויים ביחסים שלה עם ביתה. ואני גם משוכנע שבקרוב נורית תספר לי שהבת שלה פחות מניפולטיבית ופחות בכיינית. מדוע? כיוון שילדים מרשים לעצמם להיות מניפולטיביים, רק כאשר היחסים איתם מניפולטיביים. כאשר הורים מתמרנים את ילדיהם, גם הילדים מתמרנים את ההורים.

מי יודע, אולי הצלתי משפחה אחת ממצב של ניכור….

תגובות מפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il