חיזוק ערך עצמי בטיפול זוגי מבוסס ראויות ומובחנות

 

הדיאלוג הבא התרחש במסגרת מפגש של טיפול זוגי, בנוכחות הבעל.

 

האישה: הוא אף פעם לא מפרגן לי. אף פעם לא אומר מילה טובה. ואני עושה כל כך הרבה. בגלל שרוב השעות הוא לא בבית, בכלל אין לו מושג כמה הרבה אני עושה

אני: ומדוע את צריכה שיפרגן לך?

האישה: כי אז זה יעודד אותי. ייתן לי מוטיבציה לעשות עוד

אני: וכשהוא לא מפרגן לך ומעריך אותך, אז אין לך מוטיבציה?

האישה: לא, יש לי. אני עושה המון, אבל זה ייתן לי עוד

אני: אז בעצם את אומרת לי שכשהוא לא מעריך אותך, אז יש לך פחות מוטיבציה. וכשהוא כן מעריך אותך, אז יש לך יותר?

האישה: כן

אני: אז בעצם המוטיבציה שלך תלויה בו… אם הוא מעריך אותך, יש לך הרבה מוטיבציה, ואם הוא לא מעריך אותך, אז יש לך פחות

האישה: כן, משהו כזה

אני: אז המפתח למוטיבציה שלך נמצא אצלו. הוא בעצם מנהל את המוטיבציה שלך. יעריך אותך, תהיה לך, לא יעריך, לא תהיה לך

האישה: כן

אני: ואת רוצה שהמפתח יהיה אצלו? לא היית רוצה שהמפתח יהיה אצלך?

האישה: מה זאת אומרת?

אני: שאת תפרגני לעצמך, ותתני לעצמך הערכה

האישה: אבל מה זה שווה? אם הוא לא מפרגן לי, אז בשביל מה יש זוגיות?

אני: אז בעיניך זאת הסיבה לזוגיות? בשביל שהוא ינהל את הערך העצמי שלך?

האישה: אני יודעת. הבעיה שלי זה הערך העצמי. אין לי ערך עצמי. גם אמא שלי אומרת לי את זה

אני: באמת? גם אמא שלך הבחינה בזה?

אישה: כן, יותר בקשר לילדים. הילדים שלי לא מכבדים אותי. הם לא מקשיבים לי. הבת הגדולה שלי עושה מה שהיא רוצה. ואמא שלי אומרת לי שהיא לא מכבדת אותי, כי אני לא מכבדת את עצמי.

אני: נשמע לי שיש לך אמא חכמה

אישה: כן. אמא שלי חכמה

אני: הנקודה היא שזה הולך הפוך ממה שאנחנו חושבים. רוב האנשים חושבים שאם בן הזוג שלהם, או הילדים שלהם, יעריכו אותם, אז הם גם יעריכו את עצמם. אבל האמת היא שזה הולך בדיוק ההפך. כשאת מעריכה ומכבדת את עצמך, אז הבעל והילדים שלך מכבדים ומעריכים אותך

אישה: אבל אם הוא מעריך אותי, אז הוא כאילו נותן לי דוגמא, ואז אני יכולה להעריך את עצמי

אני: מה שאת אומרת נכון לגבי ילדים. אצל ילדים זה באמת ככה. כשההורים שלהם מעריכים אותם, זה עוזר להם להעריך את עצמם, אבל אצל מבוגרים זה עובד הפוך. גם אם בעלך יפרגן לך כל היום וכל הלילה, אבל את לא תעריכי את עצמך, זה לא ישנה לך כלום. זה לא ימלא אצלך כלום

אישה: אבל למה?

אני: כי אצל מבוגרים ההערכה העצמית צריכה לבוא קודם כל מבפנים. ואז, כשאת מעריכה את עצמך, אז לפתע הסביבה שלך מתחילה לכבד ולהעריך אותך. זה עובד בדיוק הפוך ממה שאת חושבת, וממה שרוב האנשים חושבים

האישה: אבל אני לא מעריכה את עצמי. איך פתאום אני אעריך את עצמי? אתה יכול לתת לי טיפים, איך אני יכולה פתאום להעריך את עצמי?

אני: האמת שכן. אני יכול לתת לך טיפ. הוא ישמע לך מוזר מאוד בהתחלה. אבל מהניסיון שלי, זה אחד הדברים היחידים שבאמת עובדים

האישה: אוקי. אני מוכנה לשמוע

אני: מה שאנשים לא מבינים וגם את לא מבינה, זה שחוסר ערך עצמי קשור באופן הדוק לעובדה שאת מצפה לכבוד והערכה מאחרים. כלומר, כל עוד את מצפה מאחרים להעריך ולכבד אותך, אז אינך יכולה להעריך את עצמך. פשוט ככה. וברגע שאת מפסיקה לצפות מאחרים להעריך ולכבד אותך, אז את מתחילה להעריך את עצמך

האישה: אז מה, אתה רוצה שאני אפסיק לצפות מבעלי להעריך אותי? איך אני יכולה לעשות דבר כזה?

אני: כן. רוב האנשים חושבים שסדר הדברים הוא כזה: קודם כל אנשים אחרים, כמו ההורים שלי, בן הזוג שלי או הילדים שלי, יעריכו ויכבדו אותי. אז, אני אוכל להעריך את עצמי, ורק אחרי שאני אעריך את עצמי, אני אוכל להפסיק לצפות מאחרים להעריך אותי

אישה: נו, וזה לא ככה?

אני: זה ממש לא ככה… זה עובד בדיוק ההפך מזה. כמבוגרת, הדרך היחידה שאת תוכלי עכשיו להתחיל להעריך את עצמך, זה בזה שאת תפטרי את בעלך ואת הילדים מהתפקיד שנתת להם להעריך אותך. נסי לדמיין את זה: דמייני שאת ממש מפטרת את בעלך מהתפקיד להעריך אותך. דמייני שאת חושבת לעצמך משהו כגון: "הבעל שלי לא חייב לי כלום. זה לא התפקיד שלו להעריך אותי. אני מפטרת אותו מהתפקיד. יותר מזה, אני ממש לא רוצה שהוא יהיה בתפקיד הזה יותר, כי אני לא רוצה שהמפתח להערכה העצמית שלי יהיה בידיים שלו. אני רוצה שהמפתח יהיה בידיים שלי. ולכן אני משחררת אותך, בעלי היקר, מהצפייה שתעריך אותי, ואני לוקחת את התפקיד הזה על עצמי. דמייני את זה לרגע. את מצליחה?

אישה: כן

אני: איך זה מרגיש?

אישה: זה מרגיש טוב

אני: אוקי, אז עכשיו דמייני שאת מצליחה לפטר אותו במשך תקופה ארוכה. נגיד כמה חודשים. דמייני שאת פשוט, לאורך חודשים ארוכים, מצליחה לא לצפות ממנו בכלל להעריך או לפרגן לך. אם תצליחי לעשות את זה לאורך כמה חודשים, מה את חושבת שתרגישי?

אישה: אני ארגיש טוב, אני חושבת

אני: ומה יקרה עם ההערכה העצמית שלך? האם תעריכי את עצמך יותר או פחות, אם באמת תצליחי להפסיק לצפות ממנו להעריך אותך?

אישה: אני אעריך את עצמי יותר

אני: כן, בדיוק

אישה: אז זה מה שאתה מציע שאני אעשה?

אני: תשמעי, אני לא חושב שתוך שנייה את תוכלי להפסיק דפוס כזה של ציפייה שיש לך כבר 40 שנה. אבל ככל שתנסי לעשות את זה יותר, וככל שתצליחי יותר, כך תעלה ההערכה העצמית שלך… את יכולה לראות את האפשרות הזאת?

אישה: כן. אני יכולה…

אני: אז מתי את מתחילה?

אישה: מתחילה מה?

אני: לפטר את בעלך מהתפקיד ששמת אותו, לפרגן ולהעריך אותך….

אישה: המממ…. אני חושבת שאני אנסה את זה

אני: כן. תנסי את זה, ותראי איך זה עובד עבורך…

 

תפיסה מערכתית של ערך עצמי:

ההבנה הרגילה שלנו של ערך עצמי תופסת אותו באופן סיבתי: אם ההורים שלך העריכו אותך, קרוב לוודאי שתעריך את עצמך. או לחליפין, גרסה קצת יותר טובה של זה היא: אם עשית דברים בעלי ערך (למדת לנגן על פסנתר, כתבת ספר, הקמת מפעל) אז יהיה לך ערך עצמי.

ההבנה הזאת היא נכונה, אבל רק חלקית. מה שחסר בה היא ההבנה המערכתית של ערך עצמי. כשאנו מנסים להבין את התופעה של ערך עצמי דרך "השפה המיוחדת של ההבנה המערכתית" אנו מתחילים להתבונן בתופעה בהווה. לא כתוצאה של מה שהתרחש או לא התרחש בעבר, אלא כתוצאה של תהליכים שמתקיימים עכשיו בתוך המערכת המשפחתית.

הבנה מערכתית עוסקת בגורמים המאפשרים או המחבלים כיום בתוצאה כלשהי. כשאנו מתבוננים בתופעה מתוך פרספקטיבה מערכתית הסיבתיות הקווית אינה מספקת. בתוך מערכת כל דבר הוא גם סיבה וגם תוצאה. כדי להבין את קיומה של תופעה כלשהי טוב יותר, עלינו לשחרר את התפיסה הסיבתית ולהבין שהתוצאות של מה שאנו רואים הם גם הסיבות. ובהקשר של ערך עצמי, אנו צריכים להבין שההערכה עצמית נמוכה היא התוצאה (ולא הסיבה) של הציפייה מאחרים להעריך אותנו. אכתוב את זה שוב: הערכה עצמית נמוכה היא התוצאה (ולא הסיבה) של הציפייה מאחרים להעריך אותנו. אנשים עם הערכה עצמית נמוכה תמיד מצפים מאחרים להעריך אותם. ועצם הציפיה הזאת היא היא שמקבעת את הרמה הנמוכה של הערך העצמי שלהם.

ערך עצמי אינו משהו שמתקיים בתוך ווקום. בתוך החלל הפנימי שלנו. ערך עצמי היא תופעה מערכתית. ערך עצמי נמוך משתמר ככל שאנחנו מצפים מהאחר להעריך אותנו. עצם הציפייה והדרישה מאחרים להעריך אותנו יוצרת ומשמרת בתוכנו ערך עצמי נמוך.

ולעומת זאת, הרגע שבו אדם מפסיק לצפות ולדרוש מהאחר להעריך, לכבד ולפרגן לו, זהו רגע שבאמת ראוי להערכה. הוויתור על הציפייה הזאת מהאחר ולקיחת האחריות על עצמנו להעריך את עצמנו, זו פעולה רבת ערך. כשאנו עושים את הפעולה הזאת, מוותרים על הציפייה והדרישה מהאחר להעריך אותנו, איננו יכולים שלא להעריך את עצמנו על זה. ברגע שאנו עושים זאת, אנו מרגישים מיידית ראויים יותר. והערך העצמי שלנו גדל. למעשה, האקט הזה של פיטורי האחר, הוא אחד האקטים הכי "שווים" ו"בעלי ערך" שאנו יכולים להעניק לעצמנו. אחד האקטים שהכי יכולים להצמיח את הערך העצמי שלנו.

2 תגובות על "חיזוק ערך עצמי בטיפול זוגי מבוסס ראויות ומובחנות"

  • רעות הגיב:

    מאמר מעולה ומדויק. תודה רבה.

  • תמר הגיב:

    יש כאן הסבר הגיוני חזק מאוד שמאפשר להעלות את הערך העצמי בצורה באמת פשוטה.
    רציתי לשאול, אם אני אכן "מפטרת" את בעלי מהצורך לפרגן לי. ומפרגנת לעצמי. לא מצפה ממנו שהוא יפרגן לי ולא מרגישה תלות בכך. אך יחד עם זאת נהנית מהפרגון אם מגיע, ולפעמים מבקשת אותו. לדוגמא, הכנתי ארוחה ואנחנו יושבים ואוכלים ואני שמחה שהאוכל טעים ושנינו נהנים ממנו. ואז מבקשת ממנו שיחמיא לי על הארוחה והוא עושה זאת בשמחה. האם זה מסתדר? או אני עדיין כבולה בתת מודע לפרגון שלו?

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]