חרדת נטישה או החשש להיות מובנת מאליה?

בעלה של דינה, יוסי, טס עם חבר למזרח הרחוק לשבועיים. זאת הייתה הפעם הראשונה שהוא טס לחול בלעדיה במשך 30 שנות נישואיהם. בחמשת הימים הראשונים לטיסתו, דינה הייתה מרוצה מעצמה שהיא מסתדרת לבדה ואפילו נהנית מהלבד. ביום השישי הרגישה שהיא מתחילה להתגעגע אל יוסי בעוצמה רבה, וביום השביעי התחילה לכעוס עליו שזנח אותה בארץ. מדוע הסכימה בכלל להישאר כאן לבד ולטפל בכל הדברים ללא עזרתו? איך הוא העז להשאיר אותה להתמודד עם בן העשרה הבעייתי שלהם? ומדוע הוא מעדיף לטייל עם חברו הטוב, ולא איתה?
המחשבות והשאלות הללו הטרידו את מנוחתה. היא כעסה על עצמה שאינה מסוגלת לשחרר אותן. היא הרגישה שהיא בעיקר סובלת מהרגשות השליליים שהתעוררו בה.
כשהגיעו אלי לאחר שבועיים, דינה עדיין הרגישה שהיא כועסת על יוסי על הטיול הכל כך ארוך. אבל היא גם כעסה על עצמה ורצתה שאעזור לה להתפנות מהכעס.
דינה עברה במשך השנים תהליכי מודעות רבים והיא רגילה להתבונן ולחקור את עצמה. כשבעלה היה בחול עלתה בה פתאום תובנה. אולי חרדת הנטישה שלה קשורה לעובדה שבגיל 10 אחיה התינוק, בן ה 3 חודשים, מת מוות עריסה והיא אז הרגישה ננטשת ובודדה.
זה בהחלט חיבור מעניין. אמרתי לה. בקשתי שתספר לנו על מה שקרה אז. דינה, הבכורה בין 7 אחים ואחיות, גדלה במשפחת מצוקה. אביה היה אלים מאוד כלפי האם וכלפי כל הילדים. מכות היו דבר שבשגרה. דינה הייתה ילדה טובה כזאת שתמיד ניסתה לעזור, בניסיון להתחמק מהמכות של אבא.
דינה טיפלה במסירות בכל אחיה הקטנים, אך כשנולד עידן, כשהיא הייתה בת 10, היא הקדישה לו את כל כולה. היא טיפלה בו כאילו הייתה אימא שלו. בסתר ליבה קיוותה, כך אני משער, שהקשר האוהב עם התינוק, יפצה במעט על חוסר האהבה שחשה מהוריה.
כשהתינוק מת, חרב עליה עולמה. ההורים היו עסוקים באבל וברגשות האשמה שלהם, ואף אחד לא שם לב למה שדינה הקטנה עברה. גם דינה חשה אשמה על כך שלא הצליחה לשמור על עידן.
אולי חווית הנטישה הזאת של עידן זה מה שעומד בבסיס חווית הנטישה שהיא חשה היום כאשר בעלה "מעז" לא להיות איתה?
אבל האם מה שעולה לדינה זו באמת חרדת נטישה? האם דינה יותר מבוהלת מהנטישה של יוסי, או יותר כועסת ונעלבת ממנו?
והאם הנטישה שחוותה בילדותה קשורה להיעלמו של אחיה, או יותר ליחס המתנכר של הוריה?
כשדינה מתארת מה הרגישה כאשר יוסי טס לחול, אני שומע שם יותר רגשות של עלבון וקנאה מאשר חרדת נטישה. בעיקר אני שומע את התחושה של "אני מובנת מאליה". שאלתי את דינה איזה רגש יותר חזק, חרדת הנטישה או תחושת "המובנת מאליה". היא אמרה שהתחושה השנייה. ומייד גם נזכרה באירועים מילדותה הקשורים לחוויה הזאת. כשהייתה בת 16, לדוגמא, הוריה טסו לחול בפעם הראשונה. הם טסו כזוג, ועליה הופקד לטפל בכל אחיה ואחיותיה הקטנים במשך שבוע. היא עשתה זאת באהבה. כשההורים חזרו הביתה הם התיישבו לחלק מתנות לילדים. אט אט הם פתחו את המזוודות וחילקו בגדים חדשים ומתנות לכל אחד ואחת מהילדים. דינה חיכתה בסבלנות רבה למתנות בשבילה. אבל המזוודות התרוקנו ודינה לא קיבלה דבר. גם לא תודה או מילה טובה. כלום.
דינה חלקה ארון עם אחותה הקטנה ממנה. למחרת, ובכל יום שאחריו, דינה הייתה פותחת את הארון המשותף כדי לקחת לעצמה בגדים, ורואה את כל הבגדים החדשים שאחותה קיבלה, מקופלים יפה במדפים של אחותה. תחושות הקנאה וההרגשה שמתייחסים אליה כמובנת מאליה נוצרו באירועים רבים מסוג זה. במשפחתה של דינה, לאחות הגדולה היה תפקיד מאוד ברור: משרתת.
בטיפול מבוסס ראויות אנו אומרים שאדם מבוגר מרגיש לא ראוי בגלל שתי סיבות: 1. בגלל שהתנהגו אליו בצורה לא אתית ולא ראויה, והוא עדיין לא "רואה" את זה באופן ברור מספיק, עדיין לא מבין שזה לא הגיע לו, עדיין לא מבין שהגיע לו טוב יותר, ועדיין לא התחיל לסרב לקבל התנהגות כזאת כיום ו 2. כיוון שהוא עצמו מתנהג באופן לא ראוי ולא אתי כלפי אחרים.
אנו אומרים שכאשר אדם מתנהג באופן לא אתי כלפי אחרים כיום, זה כשלעצמו משמר את תחושת חוסר הראויות שלו מהילדות, ולא מאפשר לה להרפא.
באיזה אופן דינה מתנהגת בצורה שאינה אתית? בכך שהיא משליכה על בעלה משהו שאינו שייך אליו. בכך שהיא "משגעת" אותו בבקשות בלתי אפשרויות שייתן לה תשומת לב, בכך שהיא אינה מכבדת את הצרכים והרצונות שלו ודורשת ממנו להכפיף את רצונותיו לאלה שלה.
האם בעלה של דינה תמיד מתנהג אליה באופן אתי? האם הוא אכן תמיד רואה אותה? האם גם הוא לא נוטה להתייחס אליה כאל "מובנת מאליה"?
כן. לעיתים. הרבה פחות ממה שדינה מרגישה. אבל נראה שדינה בהחלט הצליחה להכניס את יוסי לתוך הנראטיב הקורבני שלה, והוא לעיתים ממלא שם תפקיד. אך מעניין לראות שדווקא במקומות שיוסי עושה זאת, דינה לא מעירה לו ולא מתקוממת. דינה מתקוממת במקומות הלא נכונים. בטיסה שלו לחול לדוגמא.
זה משהו שמאפיין נפגעי טראומה רבים. הם הופכים סופר רגישים לעוולות או לאלימות, כאשר אלה מינוריים מאוד ולא משמעותיים, והם מתעלמים לגמרי כאשר פוגעים בהם ממש.
כמטפל בגישה מבוססת ראויות, אני רוצה להתייחס לכל האספקטים הללו.
אני שואל את דינה האם זה הוגן כלפי יוסי שהיא מצפה ממנו למלא עבורה חור בנשמה שהוא לא יצר? חור ללא תחתית. האם זה הוגן כלפי יוסי שהיא תמיד באה אליו בתלונות ותמיד דורשת ממנו להיות שם בשבילה, כאשר היא עצמה לא נמצאת שם בשבילה?
במקביל אני יוצא גם לטפל בבסיס תחושת הקורבנות של דינה.
אני מבקש מדינה להיזכר בפרטי פרטים באירוע המתנות בגיל 16. אני מבקש ממנה לראות את הפנים ואת שפת הגוף של דינה כשהיא יושבת שם ומחכה למתנות שלא מגיעות. ואז, אחרי שדינה רואה זאת בבירור, אני מבקש ממנה להכנס לתוך התמונה כדינה המבוגרת. אני מציע ש" אף אחד לא רואה אותך שם. רק דינה הצעירה. ואת מתיישבת לידה. נסי לראות מה את רוצה להגיד לה".
"אני קודם כל מחבקת אותה". "מעולה! זה בדיוק מה שהיא צריכה ממך" אני אומר.
"ואז אני אומרת לה שזה לא מגיע לה מה שקורה שם. אני אומרת לה שזה שההורים שלה מתנהגים אליה בצורה הזאת אומר משהו עליהם. לא עליה. אומר עליהם שהם אנשים אכזריים. שיש להם הפרעות נפשיות. ושכל אלה לא מעידים דבר עליה. אני אומרת לה שדווקא מגיעות לה כל המתנות של כל הילדים. ומגיעות לה מחמאות. ומגיעה לה תודה עצומה".
אני יושב שם בטיפול מבסוט לאללה. מה שדינה אמרה לילדה דינה זה אלה בדיוק המילים שצריך להשתמש בהם. ודינה הגדולה אמרה אותם מתוך עצמה, ללא עזרה ממני.
אני מבקש מדינה לדמיין איך דינה הצעירה מקשיבה למילים הללו ונושמת אותן פנימה. אני רואה איך דינה הגדולה נושמת כמה נשימות עמוקות ומפנימה בעצמה את המסרים.
כשדינה מסיימת, היא מלאת התרגשות. היא מחבקת אותי בעוצמה.
אני יודע שזאת ההתחלה. שמכאן יתחילו לקרות שני שינויים משמעותיים: 1. דינה תחוש ראויה מתוך עצמה, ותפסיק לצפות ולדרוש מבעלה שימלא עבורה את הצורך הזה. ו 2. דינה תתחיל לזהות מתי באמת בעלה מתייחס אליה כמובנת מאליה ובפשטות תסרב להיות במקום הזה.

תגובות מפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il