טעויות לוגיות – טובת הילד וזכויות הילד

מסופר על הספרן הקפדן(ויקיפדיה)  שעבר בין מדפי ספרייתו וגילה יום אחד קובץ קטלוגים. היו שם קטלוגים נפרדים לשירה, נובלות וביוגרפיות וכו'. הספרן שם לב שחלק מן הקטלוגים כוללים את עצמם וחלק לא. הספרן החליט להכין שני קטלוגים נוספים: רשימה של כל הקטלוגים שכוללים את עצמם, ורשימה של כל הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם. כעת היה עליו לקבוע האם הקטלוג של רשימת הקטלוגים שאינם כוללים את עצמם צריך לכלול את עצמו. אם הוא מצוין בקטלוג הרי שלפי ההגדרה הוא צריך שלא להיות מצוין. אם הוא אינו מצוין הרי שלפי ההגדרה הוא כן צריך להיות מצוין. הספרן מוצא את עצמו במצב שאין לו פתרון.

מבולבלים? מתקשים לעקוב? כן, זה בסדר. אתם לא לבד. זה מה שפרדוקסים מסוג זה עושים לנו.

הסיפור על הספרן הקפדן מתאר את הפרדוקס הקרוי על שמו של ברנרד ראסל. והוא עוסק בסתירות הלוגיות שנוצרות כאשר אנחנו מבלבלים בין קבוצות ובין איברים של קבוצות. יותר נכון, כשאנו מתייחסים לקבוצה עצמה, כאיבר בתוך הקבוצה.

כאשר אנחנו עוסקים בסתירות כאלה בתחום הלוגיקה, הפילוסופיה או המתמטיקה, הבעיה היחידה שעלולה להיווצר עבורנו היא שהמוח שלנו יהפוך לכמה רגעים לספגטי. אבל כאשר סתירות לוגיות כאלה מתקיימות בשדות מעשיים יותר, אנשים עלולים להיפגע. מדינות שלמות עלולות להימחות מעל פני האדמה.

זה מה שקרה בגרמניה בשנת 1933. בזכות הדמוקרטיה (הקבוצה), עלתה לשלטון מפלגה לא דמוקרטית (איבר בקבוצה) וזו הביאה להרס עצום של גרמניה עצמה, של מדינות שלמות בעולם כולו, של עמים ושל אנשים. האיבר השתלט על הקבוצה.

גם היום באירופה מדינות שלמות עלולות לאבד את אופיין הדמוקרטי אם הן יאפשרו לשני סוגים של אוכלוסיות להקים מפלגות ולהיבחר לשלטון: פליטים מוסלמים פנאטיים מצד אחד ולבנים לאומנים מצד שני.

רעיונות ליברלים ודמוקרטיים יפיפיים הופכים לזרע של הכחדתם, כאשר אין היררכיה ברורה בין הקבוצה לאיברים. כאשר הקבוצה מתבלבלת ואינה שומרת על עצמה מפני איברים סוררים.

התמונה הזאת מתרחשת גם בתחום הפסיכותרפיה. רעיונות הומניסטיים, ליברליים, פרוגרסיביים, ופוסט מודרניים, רעיונות יפיפיים, מוסריים ומתקדמים, הופכים את הפסיכותרפיה למסורסת וחסרת יעילות, כאשר תיאורטיקנים, חוקרים ומטפלים הופכים עיוורים לטעויות לוגיות ופרדוקסים במשנתם.

ואני רוצה להתייחס כאן במיוחד אל הגישות ההומניסטיות והפוסט מודרניות. אלה הן הגישות שאני גדלתי עליהן. מהן למדתי רבות ממה שאני כיום יודע. יש לי עדיין הערכה עמוקה לכל מה שקיבלתי מגישות אלה, אבל אני רוצה להציע שאם גישות אלה חפצות חיים והשפעה, הן חייבות עדכון דחוף.

הבה נסרוק כמה רעיונות מרכזיים בגישות אלה. קארל רוג'רס, מאבות הגישה ההומניסטית, לדוגמא, האמין שהתרפיסט צריך "לקבל את המטופל כפי שהוא ולספק לו או לה תמיכה ודאגה, לא משנה מה עובר עליו/ה".

בגישות הפוסט מודרניות מוצע ש"המטופל הוא המומחה" לחייו. אנדרסן וגולישיאן, מחלוצי הגישות הפוסט מודרניות, האמינו שכדי שהמטופל אכן יכיר בכך שהוא המומחה של חייו צריך המטפל לנקוט בגישה של "לא לדעת". "לא לדעת", כתבה אנדרסן, "היא עמדה אתית: אינני יודע יותר טוב מהמטופל כיצד הוא או היא צריכים לחיות את חייהם. אינני רוצה להשתמש במה שאני יודע כדי לכוון את המטופל בכיוון מסוים. אני רוצה לקדם דיאלוג שמתוכו יכולות לנבוע אפשרויות"

וממשיכת דרכן של הגישות ההומניסטיות והפוסט מודרניות, גישת "הדיאלוג הפתוח" נמנעת מתיוגים ומכירה "בזכותו של אדם לקבוע מה יתרחש בחייו, גם בהיותו במצב של משבר פסיכוטי."

האם באמת נרצה לקבל ולספק תמיכה, ללא תנאי, לרוצח סדרתי או לפדופיל? האם מכור לסמים הוא באמת "המומחה לחייו"? ובכלל, מדוע מטופלים מגיעים לטיפול אצל מומחה, אם הם כבר המומחים? והאם באמת נתמוך בהחלטתו של מטופל באמצעו של התקף מאניה, להתגרש מאשתו, כיוון שזו "זכותו של אדם לקבוע מה יתרחש בחייו?"

הרעיונות ההומניסטים והפוסט מודרניים, מעצם ניסוחם, מזמינים טעויות לוגיות ופרדוקסים. הם מזמינים טעויות לוגיות ופרדוקסים כיוון שאין ברעיונות הללו היררכיה בין אברי הקבוצה לקבוצה עצמה. ואני רוצה להציע שהיררכיה כזאת היא הכרחית, אם איננו רוצים ליצור נזק.

כדי להדגים יותר לעומק את הנזק האפשרי בבלבול ההיררכי הזה, אתן שתי דוגמאות מתוך התחום החביב עלי בשנים האחרונות, ניכור הורי. אך חשוב לי להבהיר שאלו רק דוגמאות. בכל תחום ותחום בפסיכותרפיה, שבו ישנו עיסוק בתפיסות "מתקדמות" קיימת סכנה דומה למה שאני אצביע עליו.

זכויות הילד לעומת טובת הילד:

מטפלים, עובדים סוציאליים, שופטים ועורכי דין, משתמשים ברעיון של "זכויות הילד" כדי לסייע לילדים בניכור הורי להשמיע את קולם ורצונם בבתי המשפט. מגדילים לעשות זאת הם האפוטרופוסים לדין, שממונים על ידי בית המשפט, לייצג את הילד ולשמור על זכויותיו.

מהיכן נולד הרעיון של "זכויות הילד"? הרעיון של זכויות הילד, כפי שהוא מופיע באמנה הבינלאומית לזכויות הילד, נולד כדי להבטיח שילדים יהיו מוגנים מפני אלימות, השפלה, ניצול, עבדות, פורנוגרפיה וכדומה. כדי להבטיח את אלו, מוצע לילדים גם ליווי משפטי נפרד מהוריהם. שימו לב, המטרה של האמנה היא להבטיח את שלומם וביטחונם של הילדים.

במקרים של ניכור הורי, ילדים מוסתים על ידי אחד מהוריהם כנגד ההורה השני. כאשר האפוטרופוס לדין מקשיב לילד הוא שומע שהילד שונא את אחד ההורים שלו ואינו מעוניין להיפגש איתו. האפוטרופוס, שרואה את עצמו כמי שבא לייצג את "זכויות הילד" נלחם על זכותו של הילד להביע את עמדותיו ורצונו. והוא מנסה להשפיע על בית המשפט להקשיב ולקבל את רצונו של הילד.

שימו לב לפרדוקס. מטרת האמנה לזכויות הילד היא להגן ולשמור על בטחונו ושלמותו הפיזית והנפשית של הילד. בשם המטרה הזאת, בית המשפט מעוניין להקשיב לרצונו של הילד. אבל רצונו של הילד סותר את בטחונו ושלמותו הפיזית והנפשית. אם יקבל על עצמו בית המשפט להקשיב ולקבל את רצונו של הילד, הוא ישלח אותו לבית של הורה מסית, ככל הנראה עם הפרעת אישיות קשה, לתוך יחסים סימביוטיים שלא יאפשרו לילד צמיחה והתפתחות נפשית בריאה.

רואים את הפרדוקס? האפוטרופוסים לדין אינם תופסים את ההיררכיה. הם אינם תופסים שהקשבה לקולו ורצונו של הילד הם רק איברים בתוך הקבוצה של טובתו ושלמותו הפיזית והנפשית של הילד. המטרה הגדולה היא טובתו של הילד. הקשבה לרצונותיו היא רק אחד האמצעים. כאשר אנחנו הופכים את האמצעי למטרה, אנחנו מאבדים את הצפון.

השערת הילד אצל ההורה המנכר לעומת העברת משמורת להורה המנוכר:

עובדים סוציאליים, מטפלים ושופטים רבים מתנגדים בחריפות לפרקטיקה של העברת משמורת להורה מנוכר, במקרים של ניכור הורי חריף, וחוסר שיתוף פעולה של ההורה המנכר עם הטיפול. מדוע הם מתנגדים לכך? כיוון שאסור, לדעתם, למדינה למנוע קשר בין הילד לאחד מהוריו.

שוב, יש כאן ערבוב בין המטרה והאמצעים, בין הקבוצה והאיברים: המטרה שלנו היא לאפשר לילד קשר מיטיב עם שני הוריו. זו המטרה הגדולה. הורה אחד, ההורה שהיה מנוכר, מאפשר את הקשר גם עם ההורה השני. ההורה המנכר לא מאפשר. רצונו ו"זכותו" של ההורה המנכר לקשר עם ילדיו היא איבר סורר בתוך הקבוצה (שמטרתה היא קשר של הילד עם שני הוריו(. אם ניתן להורה המנכר את מבוקשו, נחסל את מטרת העל שלנו.

לתת להורה מנכר להיות בקשר ולהסית ילד כנגד ההורה השני, היא סתירה לוגית דומה לסתירה שמאפשרת למפלגה אנטי דמוקרטית לעלות לשלטון ולחסל את הדמוקרטיה.

אני רוצה להזמין אתכם, מטפלים ולא מטפלים, להתבונן במקומות בחיים האישיים והמקצועיים שלכם שבהם חוויתם כישלון. אני רוצה להציע שייתכן שהכישלון שחוויתם הוא תוצאה של בלבול בין הקבוצה לאיבר. מאוד ייתכן שלא הצלחתם לחשוב באופן מסודר על משהו (שהמוח שלכם הפך לספגטי) כיוון שלא הצלחתם לזהות שאיבר אינו יכול להכיל קבוצה וגם אסור לתת לו לנסות לעשות זאת.

תגובות מפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il