"לא יהיה כלום – כי אין כלום" (בינימין נתניהו)

על ההשפעה ההרסנית של תיאורית ההתקשרות על השיח הטיפולי כיום

בשלושים השנים האחרונות התרחשה מהפכה סמויה בתחום הפסיכותרפיה, ותיאוריית ההתקשרות (אטצ'מנט) הפכה לתפיסה המובילה בפסיכותרפיה של מבוגרים. למרות שזה אולי מרגיש ככה, זה בכלל לא תמיד היה ככה. כשתיאורית ההתקשרות נוצרה, בין שנות החמישים והשמונים של המאה הקודמת היא עסקה, ראשית, בתינוקות, בחשיבות ובנזקים של יחסים בטוחים ולא בטוחים עם הדמויות המטפלות ושנית, היא לא הייתה תיאוריה מרכזית. וויניקוט, לדוגמא, תיעב אותה. בעיניו היא הייתה הופכית לחשיבה המעמיקה של הפסיכואנליזה בכלל ושל תיאורית יחסי האובייקט בפרט. מאמצע שנות השמונים החלו תיאורטיקנים כחזן ושרייבר לחקור דפוסי התקשרות אצל מבוגרים ויותר ויותר מטפלים החלו להאמין שקשייהם הרגשיים של מבוגרים מקורם בחסכים ובדפוסי התקשרות מוקדמים (בניגוד לתפיסה שמקורם בפנטזיות ינקות). תיאוריית יחסי האובייקט ותיאוריית ההתקשרות הפכו למקשה אחת שההשפעה שלה היא כל כך רחבה שכיום אין זה משנה אם אתה פסיכואנליטיקן, מטפל קוגניטיבי, הומניסטי או משפחתי, אתה, קרוב לוודאי, מאמין לחלוטין בעקרונות היסוד שלה.

ועקרון היסוד המרכזי ביותר של תיאורית ההתקשרות – יחסי אובייקט, במופעה העכשווי, אומר שמי שאנחנו כיום זה התוצר של מה שלא התרחש בילדותנו. המצוקות שלנו, החרדות שלנו, הדיכאון שלנו, הקשיים החברתיים שלנו, הקשיים שלנו באינטימיות הם התוצאה של החסכים, של מה שלא קיבלנו, מהדמויות המטפלות בינקותנו. תיאוריית ההתקשרות – יחסי אובייקט, במופעה העכשווי פועלת על פי היפותזת ה"אין". הדברים שלא התרחשו, ועל פי התיאוריה היו אמורים להתרחש, הם אבני הבנייה העיקריים של מי שאנחנו כיום.

ואני רוצה להציע שתפיסת עולם המושתתת על "אין" היא לא פחות מהרסנית. ובפרפרזה על דבריו של ראש ממשלתנו "אם לא היה כלום, אין כלום".

נתחיל בחלום: מטופלת שלי, בשנות העשרים המאוחרות לחייה חלמה חלום. בחלומה היא ראתה את עצמה שוכבת במיטתה, בתנוחת כפיות, עם בן זוגה מאחוריה, מחבק אותה. היא מריחה עשן של סיגריות ומבינה שחסן, השיפוצניק, מעשן בבית שלהם. היא מבקשת מחסן להפסיק לעשן. אבל הוא לא מקשיב לה. הוא מתקרב אליה עם הסיגריה הבוערת. היא מנסה לזוז, אבל בן הזוג שלה, שרואה את כל זה, ממשיך לחבק אותה ולא מאפשר לה לזוז. חסן, ממשיך להתקרב ולבסוף מכבה את הסיגריה הבוערת על היד שלה.

בחלום, ולאחריו, היא זועמת על בן הזוג שלה שלא ראה את המצוקה שלה ולא איפשר לה לזוז. התחושה הזאת שלא רואים אותה מאוד מוכרת לה. להרגשתה, זהו סיפור חייה.

אותי, כמטפל, מעניינת העובדה שהמטופלת שלי עסוקה בזה שבן הזוג שלה לא רואה אותה, בשעה שמה שהיא עוברת שם זה הרבה יותר גרוע מלא לראות אותה. חסן מכבה עליה סיגריה, ובן הזוג שלה, בחלום, למעשה מתעלל בה ולא מאפשר לה לזוז.

זהו טיפול זוגי, ואנחנו מחברים את החלום לשני דברים, שבחוויה שלה, מתרחשים במציאות. הראשון הוא שאבא שלה לא רואה אותה, והשני הוא שבן הזוג שלה לא רואה אותה. כבר מגיל העשרה אבא שלה החל לגעת בה באופן שמרגיש לה פולשני. הוא מחבק אותה ומלטף אותה באופן שלא נעים לה, ולמרות שהיא הבהירה את עצמה והסבירה לו שהמגע שלו ארוך מדי ולא נעים לה, הוא מתעלם וממשיך. לא מדובר כאן במגע מיני, היא מסבירה. פשוט במגע מתמשך מדי ולא נעים. בן זוגה, כך מסתבר, פועל בצורה דומה. הוא, בצחוק, נוגע בה וממשמש אותה, גם כשאינה רוצה בכך, וכשהיא מביעה את חוסר שביעות רצונה, הוא צוחק ומגביר את המגע הפולשני.

המטופלת שלי מרגישה שהיא בלתי נראית. זו חווית החיים שלה. היא חשה בלתי נראית מספר פעמים ביום, כמעט בכל יום, במסגרות שונות.

אבל האם הבעיה של המטופלת שלי היא אכן שהיא לא נראית? אני חושב שהיא דווקא נראית, גם על ידי אביה וגם על ידי בן זוגה. שניהם רואים אותה ושניהם, למרות שהם רואים אותה, ממשיכים לגעת בה באופן פולשני וחודרני. "הלוואי שהבעיה שלך הייתה שלא רואים אותך", אני אומר לה. "הבעיה שלך היא הרבה יותר גרועה. אבא שלך ובן הזוג שלך רואים היטב שאת סובלת מהמגע שלהם, ולמרות שהם רואים את זה היטב, הם בוחרים להמשיך ולגעת בך באופן שלא נעים לך. כשאת מגדירה את הבעיה כ"לא רואים אותי", את מקטינה את הבעיה. אם רק לא היו רואים אותך, היית נמצאת במצב הרבה יותר טוב…".

אני מבקש מהמטופלת שלי לדמיין שתי אפשרויות של פנייה לאבא שלה. בראשונה היא צריכה לפנות אליו ולהגיד לו "אבא, אתה לא ראית אותי. אתה לא רואה אותי. אני שואלת אותך, מדוע אינך מוכן לראות אותי? מדוע אינך מכבד את הבקשה שלי?" ובשנייה להגיד לו "אבא, אני רואה אותך. ואני יודעת שאתה רואה אותי. ואתה כבר שנים רואה שהמגע שלך לא טוב לי ואתה בוחר במכוון להתעלם מזה. אז רק שתדע, אני לא מתעלמת מזה יותר".

ואני רוצה לבקש מכם, הקוראים לדמיין את עצמכם כמטופלת שלי, פונה לאבא שלה, בשתי הצורות, ואני רוצה לבקש מכם לשים לב לתחושה שמתעוררת בכם בכל צורה של פנייה.

אם עשיתם את מה שביקשתי, אני בטוח שהבחנתם בהבדל העצום ששתי צורות הפנייה האלה יוצרות בחוויה שלנו. צורת הפנייה השנייה יוצרת, באופן מיידי, עמוד שדרה עבור המטופלת. המטופלת הופכת נוכחת. היא שם. היא רואה. היא רואה את עצמה והיא רואה את האחר. יש לה ממשות. היא קיימת.

צורת הפנייה הראשונה רק מחזקת יותר ויותר את חוסר הממשות של המטופלת. את חוסר הנוכחות שלה ואת חוסר הנראות שלה. היא לא נראית. היא מבקשת שיראו אותה. היא נשארת תלויה באחר. אם ירצה, יראה אותה, ואם לא ירצה, לא יראה. היא בחסדיו. וכל עוד היא תלויה בחסדיו, החוויה שלה של חוסר נראות, של חסך, רק הולכת ומחריפה.

ועכשיו, אני פונה אל המטפלים ביניכם: כל עוד אתם ממשיכים להחזיק בעצמכם בהיפותזת ה"אין" בהיפותזה שטוענת שמצוקותיו של המטופל שלכם, מקורן בחסכים שהוא חווה, אתם, במו ידיכם, משאירים את המטופל שלכם קורבן, תלותי, חסר נוכחות, חסר ערך ובלתי נראה. פשוט כך. כל עוד אתם מזדהים עם התפיסה של המטופל, או אולי אף שותלים בחשיבתו של המטופל, שלא ראו אותו, לא העריכו אותו, לא אהבו אותו, לא שמו לב אליו, לא נתנו לו חום, אתם בזה יוצרים אצלו חור. אתם יוצרים אצלו חסך. אתם תומכים בהפיכתו לתלוי בבן או בת הזוג שלו, בהוריו, ובכם.

כשהמטופלת שלי התחילה להפסיק לחשוב על החוויה שלה כחוויה של חוסר נראות, והחלה להסכים לראות את החוויה שלה דווקא כנראות: "אבא שלי ראה אותי ובחר להמשיך לנגוע בי במגע פולשני. בן הזוג שלי רואה אותי וממשיך לגעת בי באופן פולשני", היא חוותה את השינוי הזה כלא פחות ממהפכה.

אכן כך. זאת מהפכה. מהפכה תפיסתית. ויש למהפכה הזאת השפעה מיידית על גם על הסביבה. בן הזוג של המטופלת חש את הנוכחות שלה ואת הרצינות שלה באופן מיידי. הוא חש מיידית את העוצמה שלה. ואם עד לא מזמן, הוא היה יכול להרשות לעצמו להתעלם מהבקשה שלה, עכשיו הוא לא היה יכול להמשיך לעשות את זה יותר.

דורות של מטפלים לומדים וגדלים על גישה מוטעית שמביאה הרבה יותר נזק ממה שהיא מועילה. ראשית, היא אינה נכונה לוגית. כי חסך, או דבר שלא היה, אינו יכול להשפיע. רק מה שהיה, רק מה שהתרחש, יש לו השפעה. ושנית, הגישה הזאת הרסנית כיוון שהיא מעודדת תלות, חוסר נוכחות וקורבנות.

להתראות בבלוג הבא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]