מר דיקטטור וגברת מתעלמת

או: איך שהתלונה המוצגת של בני הזוג היא אף פעם לא מה שבאמת צריך לעסוק בו

זוג בסוף שנות השלושים הגיע לטיפול. הבעל היה זה שדחף לפגישה. האישה רצתה פחות. הם נשואים מזה 13 שנה. יש להם בת בת 8 ובן בן 5.

הבעל כועס על האישה שהיא לא מסדרת את הבית. הבעל עובד במשרה וחצי. האישה בחצי משרה. הוא מתאר בית שנמצא במצב של חוסר סדר תמידי. שני הילדים מרטיבים את המיטות בלילה. תמיד ישנן ערימות של כביסה בכל מקום. "אני רוצה לשבת ולעזור לילדה להכין שיעורים, אבל הספות מלאות בערימות של כביסה." הוא מספר ששולחן האוכל תמיד מלא בספרים, עיתונים, צעצועים וכלים. השיש במטבח תמיד מלוכלך. חדר הילדים מלא בצעצועים על הרצפה. והמיטות של הילדים מלאות בבגדים. הילדים הולכים לישון כשהבגדים נשארים בחצי התחתון של המיטה.

האישה, מצידה, טוענת שהבעל קצת מגזים. "זה לא תמיד ככה. זה רק לפעמים ככה". אבל כשהבעל מביא עוד ועוד דוגמאות, היא לא מכחישה. היא רק טוענת שהיא עמוסה מדי. שאין לה מספיק זמן. ושהיא רוצה לבלות עם הילדים גם בעשייה יותר משמעותית, כמו לעזור להם בשיעורים או לספר לקטן סיפור, ולא להיות אמא שרק מנקה ומסדרת כל היום.

אני מתקשה לדעת אם הבעל מגזים עם הציפיות שלו, או שהאישה מפחיתה בגודל הבעיה. "אם היה נכנס לבית שלכם אדם סביר, מהרחוב, מה הוא היה אומר?" אני שואל. הבעל משוכנע, כמובן, שהבית שלהם נמצא במצב הכי קיצוני מכל המשפחות שהם מכירים. האישה דווקא מביאה כדוגמא שתי חברות שלה שפעם, כשהילדים היו קטנים, אמרו לה שהם מתפעלים מכמה הבית נקי ומסודר, למרות שהילדים כל כך קטנים.

הזוג כבר היה 4 שנים בטיפול, אצל מטפלת אחרת. הנושא הזה עלה שוב ושוב בטיפול. דבר לא הועיל, הבעל אומר. "כן, אני מודה שאולי הדרישות שלי היו בעבר קצת קיצוניות. אבל אני עובד על זה. אני חושב שהיום הדרישות שלי הן כבר לא מוגזמות. אני מצפה למשהו נורמאלי. בית מתפקד." הבעל מספר שהחיים עבורו הם מאבק בלתי פוסק. העבודה שלו תובענית. וכשהוא חוזר הביתה הוא רוצה שהבית יהיה המקום הבטוח והשקט עבורו. חוסר הסדר בבית מכניס אותו שוב למתח. הוא אינו מסוגל להירגע כלל כשהבית כל כך מבולגן. לדעתו הוא עוזר הרבה בבית. גם בסידור וניקיון וגם בהתקנה של ארונות, מדפים ומתלים כדי שיהיה קל יותר לסדר.

שאלתי את האישה אם הוא עוזר מספיק. היא אמרה שלא. "הוא כל היום מחוץ לבית. אז איך הוא יוכל לעזור?" היא שואלת. "האם את כועסת עליו שהוא לא ממלא את החלק שלו בבית?" "לא. ברור לי שהוא עובד קשה מאוד ולא יכול לעזור יותר. אבל גם לי קשה מאוד. אני חולה. יש לי פגישות עם רופאים. ואני לא מסוגלת להשתלט על הכל".

אני מכיר בתים כאלה, שחוסר הסדר חוגג בהם ובני המשפחה כמו טובעים בתוך ערימות הכביסה, הצעצועים, הספרים וכלי המטבח. מפתה אותי לעסוק בזה. אני גם מכיר שיטות ודרכים שיעזרו להם. יש עכשיו אפילו סדרה חדשה בטלוויזיה עם כוהנת הסדר היפנית קון מארי. קון מארי מציע להורים לקחת כל חפץ וחפץ בבית, להתבונן בו ולראות אם הוא משמח אותם. אם הוא לא משמח, פשוט להוציא אותו מהבית. אם הוא משמח, למצוא לו מקום ראוי. מגבות, רק בארון המגבות. גרביים, רק במגירת הגרביים ועפרונות, רק במגירה של שולחן הכתיבה. מתחשק לי להציע להם לצפות בתוכנית. אני בטוח שכולם ירגישו טוב יותר אם יצליחו להביא את הבית למצב של סדר.

אבל לא. זה לא באמת יכול להיות העניין. הם הרי כבר 13 שנה ביחד. 4 שנים בטיפול, על אותם נושאים. הם נראים לי זוג אינטליגנטי. מדוע אינם יכולים לפתור בעיה כל כך פשוטה?

אני מסתכל על שפת הגוף של בני הזוג. הבעל מדבר בשקט. הוא מנומס ומאוד בשליטה על עצמו. הוא משתדל שלא להתפרץ. אבל אני רואה את הכעס מבעבע מלמטה. למעשה, ככל שהוא מדבר יותר בשקט, כך הזעם מלמטה נראה חזק יותר. לרגעים נראה לי שהוא ממש שונא את אשתו. "אתה בכלל אוהב אותה? אתה בכלל רוצה להיות איתה?" אני שואל. כן. הוא רוצה להיות איתה. הוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו. שניהם אומרים. ואני מאמין להם. זאת לא הנקודה, אם כן. אז מה כן הנקודה?

אני שם לב שהאישה מחייכת מין חיוך קטן כזה כל הזמן. זה קצת מוזר. הוא כל כך זועם, והיא מחייכת. הפנים שלה די רגועות. למעשה, נראה שמה שהוא אומר, לא ממש נוגע בה. היא לא לוקחת אותו מאוד ברצינות. אולי זה מה שמשגע אותו, שהוא לא מצליח להעביר את המסר. שהוא לא מצליח לחדור אליה…

"כמה לך זה מפריע, שהבית נראה כפי שהוא נראה?" אני שואל את האישה. "זה מפריע לי. הייתי שמחה שהבית היה מסודר" היא אומרת לי, ואני לא ממש מאמין. לא נראה לי שזה מאוד מפריע לה. אולי יש לה רעיון כזה שזה אמור להפריע לה. אבל זה לא באמת מפריע לה.

אני ממשיך להתבונן בה והאטימות שלה הופכת יותר ויותר ממשית. "נראה לי שבמשך ה 13 שנים האחרונות, כשבעלך מעיר לך וכועס עלייך כל כך, את הפכת עם השנים אטומה לגמרי למה שהוא אומר. למדת להתעלם ממנו, וגם למדת להתעלם ממה שקורה בבית."

"אני לא מבינה למה אתה אומר את זה!".

"אני דווקא מצדיק אותך. אני חושב שיש לך בעל דיקטטור. במשך שנים הוא לא מפסיק לכעוס עלייך. אני חושב שהדרך שלך להתמודד עם זה זה לאטום את עצמך. אטמת את עצמך גם לזעם שלו וגם למצב הבית"

"אני לא בטוחה שאתה צודק…"

"אני דווקא חושב שהוא כן צודק." הבעל אומר, ומוסיף "אתה יודע, אם לי, במשך 13 שנה, בת הזוג הייתה כל הזמן מעירה ומעירה, אני הייתי מתפוצץ עליה. אני כבר הייתי דואג לזה שהיא לא תעיר יותר. והיא? אני פשוט לא מבין איך היא יכולה לסבול את כל ההערות שלי…"

"היא יכולה לסבול את ההערות שלך פשוט כיוון שהיא מתעלמת מהן. היא פיתחה מנגנון של התעלמות. גם מהזעם שלך וגם מהסדר בבית."

ואני פונה אליה ושואל "מה את חושבת היה מצב הבית אם הוא היה נעלם מהחיים שלך?" האישה חושבת לרגע. היא לא מייד עונה. אז אני עונה במקומה "אני חושב שאם הוא היה נעלם מהבית, נגיד לשנה, היה לוקח לך בערך שלושה חודשים להוציא אותו מהסיסטם, ואז, אחרי שלושה חודשים בערך, היית מתחילה לשאול את עצמך, איך את עצמך רוצה שהבית יראה. ואני מאמין שהיית רוצה ובוחרת לסדר את הבית הרבה יותר מהיום".

"זה יכול להיות…" היא עונה.

"אני חושב שזה מצוין שאת למדת להתעלם ממנו. זה מצוין כיוון שאם לא היית מתעלמת, וכן היית מסדרת את הבית לפי רצונו, בעצם היית הופכה לפקודה שלו. היחסים ביניכם היו הופכים ליחסים של קצין בצבא והחיילת שמשרתת אותו. את לא רוצה, ובצדק, סוג כזה של יחסים. את לא רוצה להיות הפקידה שלו. אז הדרך שלך להתמודד עם הדיקטטורה הזאת, זה פשוט לשים איזה מחסום כזה על חלק מהראש שלך, ופשוט כאילו לא לראות. גם לא לראות שיש לך דיקטטור בבית, וגם לא לראות עד כמה הבית בבלגן".

"אז אתה בעצם אומר שאני דיקטטור?" הבעל שואל

"כן. אתה משליט טרור. הבית חייב להיות בדרך שלך. לך קשה. אתה מתוח. והיא צריכה לסדר את הבית כדי שאתה לא תהיה מתוח… אני הולך לקרא לכם מעכשיו הדיקטטור והמתעלמת…כי זאת הדינמיקה בינכם"

"אני דווקא מאוד עובד על הכעס שלי. כל פעם שאני מרגיש שהכעס עולה, אני נכנס לחדר. עושה נשימות, ומרגיע את עצמי…"

"כן. זה חלק מהבעיה. אתה יוצא מהחדר ובקול רגוע, בדרכי נועם, אתה אומר לה – למה שלא תשימי את הצלחות במקום אחרי שסיימת איתן – אבל הנועם הזה אינו נועם כלל. מתחתיו אתה גועש"

"כן. זה נכון. אני זועם מתחת. אז מה אתה מציע שאני אעשה?"

"אני מציע שאתה תפסיק לחשוב שאשתך חייבת לך משהו. אני מציע שאתה תפסיק לחשוב שהיא אמורה לסדר את הבית, כדי שאתה תהיה יותר רגוע… אתה לא רגוע? זו המשימה שלך להרגיע את עצמך, לא שלה…"

"אני לא חושב שאני אי פעם אצליח לחשוב כפי שאתה מציע…" הוא אומר בכנות.

ואני מספר לו קצת על הדרך שאני ושולי, אשתי, עשינו. איך אט אט וויתרנו על עוד ועוד דברים שבהם הרגשנו שהשני חייב, או אמור או צריך לעשות משהו למעננו. סיפרתי לו שיש עדיין נושא אחד ששם אני מתקשה לוותר. ובאמת סביבו אנחנו עדיין בקונפליקט. אבל היום אני כבר יודע גם להזכיר לעצמי שאשתי פשוט לא חייבת לי כלום… וכשאני מזכיר לעצמי את זה, אז, ורק אז, המצב משתנה…

ואז אני פונה אל האישה ואומר לה, "מצד אחד אני מאוד מעריך את זה שלמדת להתעלם ככה ממנו ומהבית. זאת הדרך שלך לכבד את עצמך. להישאר את. לא להיות נתונה לדיקטטורה שלו. מצד שני אני גם יודע שעצם ההתעלמות שלך, היא חלק מהריקוד המשותף שלכם. ולמעשה, כל עוד את ממשיכה להתעלם, הוא גם ימשיך להיות דיקטטור. זה הריקוד…"

"אז מה אני יכולה לעשות?"

"את צריכה למרוד בו, אבל בדרך הרבה יותר ישירה. כרגע את מורדת בו דרך התעלמות. את צריכה למרוד בון על ידי כך שתגידי לו באופן הכי ברור והכי ישיר שיש: תסלח לי, אבל אני לא נולדתי בשביל לסדר את המתח שלך. זה התפקיד שלך. ואני מסרבת לעשות אותו יותר…"

"אבל זה נוגד את כל מה שאני מאמינה בו"

"במה את מאמינה?"

"אני מאמינה שאני כן צריכה לדאוג לו. להיות שם עבורו. להרגיע אותו. כמו שהוא צריך להיות שם עבורי"

וכאן אני מסביר להם משהו שעומד בבסיס התפיסה שלי את עולם הזוגיות והטיפול הזוגי. אני מסביר להם שאין כל רע בזה שבני זוג שמים לב אחד לצרכיו של השני, ולפעמים דואגים לאחר. הבעיה היא החייב, והצריך והאמור. הבעיה היא כשאין חופש.

ברגע שהאישה בזוג הזה תשחרר את עצמה מלחשוב שהיא אמורה להרגיע את הבעל שלה, היא תפסיק להיות תגובתית אליו. כרגע התגובתיות שלה אליו מופיעה בשתי צורות. או שהיא מתעלמת ממנו, או שלעיתים היא מרצה אותו. אם היא תשחרר את עצמה, היא תפסיק להגיב אליו גם בריצוי וגם בהתעלמות. ואז, ורק אז, היא תהייה חופשיה. וכשהיא תהייה חופשיה היא תוכל לבחור. קודם כל היא תוכל לבחור כיצד היא רוצה לנהל את הבית. היא תתחיל לראות את הבית. היא תתחיל לראות את כל מה שהיא עד כה התעלמה ממנו.

ויש סיכוי טוב, שכאשר היא תפסיק להתעלם ממה שקורה בבית, היא ככל הנראה גם תרצה, אולי, לסדר אותו טוב יותר. ככל הנראה היא תרצה ללמוד דרכים יעילות יותר (ויש הרבה דרכים כאלה) לעשות סדר בבית. והיא גם תהיה חופשיה לבחור האם ומתי היא רוצה לסייע לבעלה להירגע, ומתי היא משאירה לו את העבודה הזאת…

"אתה מבין שמה שאתה מציע לנו כרגע זאת פשוט מהפכה?" היא שואלת אותי

"כן. אני לגמרי מבין. " אני עונה.

יכול היה להיות מפתה להציע לבני הזוג לעסוק בדרכים לארגן את הבית. אבל היה הרבה יותר יעיל לעסוק בדפוס היחסים ביניהם – הדיקטטור והמתעלמת. המפתח נמצא שם.

תגובות מפייסבוק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il