לשנות את העבר זה לא מדע בדיוני

האם העבר שלנו ניתן לשינוי?
האם אפשר ל"שתול" זכרונות טובים יותר במאגר הזכרונות שלנו ובכך ליצור חווית חיים טובה יותר?

מיכל סחבה איתה זכרון מעיק. כשהייתה בת שנתיים נולדה אחותה הקטנה, ואימה, שעד לאותו רגע הייתה הנפלאה באימהות, הפכה פתאום לא נגישה, עצבנית, חסרת סבלנות ועסוקה רק בתינוקת החדשה.
שבועיים לאחר לידת אחותה חלתה מיכל במחלה קשה ואושפזה בבית חולים. במשך שבוע ישב אבא לידה בבית החולים וטיפל בה, בעוד אמא נמצאת בבית ומניקה.
אמא הגיע לביקור אבל מיכל סירבה לראות אותה. אמא ניסתה להגיע פעם ועוד אחת לביקורים נוספים, אבל מיכל עמדה בסירובה. אמא התיאשה ולא הגיעה יותר.
מיכל הרגישה שהיא מאבדת את אימה. מאותו רגע היא וויתרה עליה ואבא הפך לדמות הדומיננטית.
כשהייתה בת עשרה הפסיקה לקרוא לאמה אמא והחלה לקרוא לה בשמה הפרטי. 40 שנה אחר כך מיכל ממשיכה לקרוא לאמה בשמה הפרטי, ועדיין מרגישה שאין לה אימא.
הזכרון הזה, וכמה נוספים הקשורים ליחסים עם אמא החלו להציף את מיכל לאחרונה, ולכן הגיעה לטיפול.
השאלה שצריכה להעסיק מטפל במקרה כזה, והעסיקה אותי, היא "מה משאיר את הזכרון הזה מקובע כל כך בחשיבתה של מיכל, ומה יוכל לעזור לה לשחרר אותו?"
גישת הלימוד ב"מגד – בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת" היא אינטגרטיבית. התלמידים מקבלים הכשרה בארגז כלים עשיר מאוד של טכניקות המגיעות מעולמות תוכן וגישות שונות ומגוונות. אנחנו מעודדים את התלמידים לחשיבה רחבה, כזו שיכולה לעשות אינטגרציה בין גישות שונות, לחבר טכניקה אחת עם השנייה ובמיוחד ללמוד להיות קשוב למטופל הספציפי ולהתאים את הטכניקה והגישה לרגע הנוכחי.
גישה כזו מוותרת על וודאות ועל ידיעה ברורה של לאן הטיפול צריך ללכת. למעשה המפגש עצמו מלמד את המטפל לאן לנוע ולעיתים קרובות גם המטופל וגם המטפל מופתעים מהתוצאות.
גם במפגש הזה איפשרתי למפגש להפתיע אותי. והוא אכן הוביל אותי למקום שכלל לא תכננתי.
את החלק הראשון של המפגש הטיפולי אתאר בקצרה:
ביקשתי ממיכל לשבת על מושב אחר ולהיות מיכל הקטנה, בת השנתיים, ממש טיפה לפני ואחרי שאחותה נולדה. שוחחתי עימה. מיכל הקטנה בכתה, כעסה ופחדה.
למדתי ממנה על הפחד שאמא נעלמה מהחיים ועל הכעס העצום.
כששוחחתי עם מיכל הקטנה בתקופת בית החולים היא רצתה לצעוק על אימא: "טיפשה! מפגרת! מטומטמת!" אבל אני דווקא ביקשתי ממנה להגיד לאימא: "אל תעזבי אותי. אל תוותרי עלי. גם אם אני כועסת ואומרת לך לא לבוא, בבקשה אל תוותרי עלי. בבקשה תתעקשי עלי"
זה היה חדש עבור מיכל.
חשבתי שכדי לעזור למיכל להשתחרר מהזכרון כדאי יהיה שהפרספקטיבה שלה על האירוע תתרחב. ביקשתי ממיכל לשבת על מושב אחר ושחק את אמא שלה. למעשה אין זה בדיוק משחק, אלא שיחה שלי, המטפל, עם קולה של האימה המופנמת בתוך מיכל. זו טכניקה מהמשפחה של "דיאלוג קולות" ו "המערכת המשפחתית הפנימית", שתי טכניקות שאנו אוהבים ומלמדים בבית הספר.
וכך, כשמיכל מתחברת לאמה שבתוכה, ראיינתי אותה. ושם גיליתי אימא חלשה, חסרת ביטחון, שנעלבה ונפגעה ממיכל שלא רצתה לראות אותה יותר.
"הגעתי לבית החולים מספר פעמים" אמרה אמה המפנמת של מיכל, "והיא לא רצתה לראות אותי. ניסיתי לבוא שוב, והיא המשיכה לסרב. בסוף התייאשתי".
"האם נפגעת ממיכל?" שאלתי.
"כן, הרגשתי שאני לא רצויה. בעלי אמר לי "זה בטח יעבור לה עוד מעט", אבל זה לא ממש עבר".
"את יכולה לדמיין את עצמך", שאלתי את האימא המופנמת, "אומרת לבת שלך: אני כאן בשבילך תמיד. גם אם את כועסת, גם אם את לא רוצה שאגיע. אני לא מוותרת עלייך. אני כאן בשבילך".
"זה מוזר לי" אימא המופנמת ענתה. "אף פעם לא חשבתי על זה בצורה הזאת"
"אז בואי דמייני את זה. דמייני שאת מסתכלת על מיכל ישר בעניים ואומרת לה את זה." אמרתי.
"מה קורה לך? איך זה מרגיש לך? ומה קורה למיכל?" שאלתי
"אני נרגעת. אני מרגישה טוב יותר. ומיכל גם היא נרגעת. שתינו מרגישות עכשיו יותר טוב". אימא ענתה.
חזרתי למיכל.
"האישיות של אימא שלך לא הייתה מסוגלת אז לעשות את מה שביקשתי ממנה. היא לא הייתה מסוגלת לראות את הפחד שלך מאחורי הכעס. היא הגיבה לכעס ונבהלה ממנו. היא לא יכלה לראות את הצורך העמוק שלך. אבל לאמא שלך יש "אני גבוה". לכל אחד יש. לעיתים האדם עצמו אינו מכיר כלל את "האני הגבוה" שלו. אבל הוא קיים שם תמיד.
ו"האני הגבוה הזה מסוגל לראות את מיכל מבעד לכעס. לראות את הפחד שלה. לראות ולתת מענה לצורך האמיתי של מיכל"
אז בואי", פניתי למיכל הקטנה, "וראי את אמא שלך פועלת מתוך ה"אני הגבוה" שלה. רואה אותך, אומרת לך "אני לא מוותרת עלייך. גם אם את כועסת ומסרבת לראות אותי, אני נשארת כאן. אני כאן איתך.
כאן ישנו אלמנט של תיקון. לא רק שאני מדבר עם הדמויות על מה שקרה ועל מה שהרגישו, אני גם מציע התנהגויות חדשות וגישה חדשה. את הרעיון הזה שאפשר לתקן לקחתי מגישות כמו "קונסטלציות משפחתיות" ו"המסע" שגם אותן לומדים התלמידים בבית הספר שלנו.
איך זה מרגיש?" שאלתי את מיכל.
דמעות של הקלה החלו לזרום מעיניה.
"אני רואה אותנו מתחבקות" מיכל אמרה.
"פתאום עכשיו, בבית החולים יש לי גם אימא וגם אבא". היא הוסיפה.
"המוח שלנו הוא מכונה אדירה" אמרתי, "עכשיו יש לך בזכרון שתי תמונות מקבילות. אחת של אמא שלך שאינה מסוגלת לראות את הצורך האמיתי שלך, והתמונה השנייה של אמא שלך שפועלת מתוך ה"אני הגבוה" שלה ורואה אותך.
והמוח שלך מסוגל עכשיו להשען ולקחת כוחות מאיזו תמונה שמתאימה לו. מהתמונה שמזינה אותו"
מיכל החלה לנוע בתוך המושב בחופשיות. הצוואר, הכתפיים והגב החלו להשתחרר.
"אני רוצה לרקוד" היא אמרה.
"את מוזמנת" אמרתי.
וכאן עולות מספר שאלות מהותיות:
– האם ניתן באמת לתקן את העבר?
– האם ניתן ל"שתול" זכרונות חדשים?
– האם זכרונות חדשים כאלה באמת ישפיעו על המטופל בהמשך הדרך?
– האם זה אתי לעשות את זה?
– האם אין כאן התערבות גסה מדי?
עבורינו, ב"מגד – בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת" אלה שאלות מרתקות. צוות המורים שלנו מגוון מאוד בתפיסותיו והתשובות לשאלות הללו יהיו בוודאי גם הן מגוונות.
אנו מזמינים את התלמידים שלנו למסע של חקירה והרחבת התודעה. למסע של שאילת שאלות ובדיקתן. זהו מסע מרתק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: amittai@megged.co.il