כיצד הורים מנכרים מתמרנים את הנאמנות של ילדיהם דרך מיפוי מיינד

הקדמה:

כשנתקלתי, במסגרת לימודי הטיפול המשפחתי במושג של נאמנות, מושג אותו תבע חלוץ הטיפול המשפחתי איוון בוסזורמני נאז', התרשמתי מאוד מהמושג כיוון שהיה לו כוח הסברי רב. מושג הנאמנות הסביר לי מדוע ילדים שעברו התעללות קשה ממשיכים להיות קשורים כל כך להורה שפגע בהם. מדוע ילדים שהוצאו מהבית לפנימייה או למשפחת אומנה מתעקשים לרצות לחזור אל הבית שהזניח אותם. מדוע ישנן נשים מבוגרות הנשארות רווקות, ממשיכות לחיות על יד הוריהם המזדקנים ומתמסרות טוטאלית לטיפול בהם ומדוע, לעיתים, אנשים המוגדרים כסובלים ממחלות נפש, נשארים ביחסים סימביוטיים עם הורים שאינם מאפשרים להם להתפתח.

אך כשנתקלתי לראשונה במצבים של ניכור הורי, ראיתי, לכאורה, תופעה הפוכה. ראיתי ילדים שמתנכרים להוריהם ואינם שומרים על אף שבב של נאמנות כלפיהם.

שאלתי את עצמי כיצד זה ייתכן שילדים כאלה אינם חשים אף טיפה של נאמנות כלפי הורים, שעד לאחרונה קיימו איתם יחסים קרובים ואוהבים.

היכרות מעמיקה יותר עם הורים וילדים מנכרים ומנוכרים הביאה אותי למסקנה שנאמנות גדולה (ופתולוגית), היא בדיוק מה שמביא ילדים אלו לשנוא ולהתרחק מאחד מהוריהם. נאמנות שתומרנה.  במאמר זה אנסה להסביר כיצד הורים מנכרים מתמרנים את הנאמנות הטבעית של ילדיהם עד להפיכתם לילדים המנכרים את הוריהם.

כדי להסביר זאת אשתמש במושגים הלקוחים מתחום מחקר חדש ומרגש שנקרא נוירו ביולוגיה בין אישית, תחום שלדעתי יהפוך לאחד המשפיעים ביותר על הפסיכותרפיה בשנים הקרובות. במיוחד אתייחס למושג הנקרא "מיפוי המיינד", כלומר היכולת של הפרט לקרא ולמפות את המיינד של האחר, ומתוך קריאה זו לתמרן אותו.

נאמנות:

נאמנות למשפחת המוצא שלנו היא נטייה עם שורשים ביולוגיים ואבולוציוניים. היא נוצרה כדי לאפשר לנו לשרוד. נאמנות מחברת אותנו למערכת המשפחתית שלנו, ואותה אלינו, ובכך דוחפת את כולנו להגן אחד על השני מפני העולם העוין שבחוץ. "הגישה ההקשרית," כותבת ד"ר עופרה שחם(1995),  "מתייחסת לנאמנות כאל כוח מוטיבציוני רב עוצמה, במערכות יחסים בתוך המשפחה, שאינו בר בחירה. ההנחה היא שקווי הנאמנות הסמויים במשפחה מורכבים מקרבת דם, דאגה לקיום החיים הביולוגיים ושימור השושלת המשפחתית. ההולדה והדאגה ההורית יוצרים מחד, נאמנות אצל הילדים ומאידך, את הציפיה למסירות הילד להוריו."

קרסנר ובוסורמני נאז'(1986, Boszormenyi – Nagy & Krasner), מפתחי הגישה ההקשרית כותבים ש"נאמנות היא התקשרות מועדפת לשותפים הזכאים לקדימות של "קשר". לכל הפחות, נאמנות היא תצורת יחסים משולשת: האדם המעדיף, האדם המועדף והאחד שאינו מועדף. הגדרה זו אינה חלה על התקשרות פשוטה של ​​אדם אחד לאדם אחר – אלא אם כן ההתקשרות כפופה למבחן העדפה ביחס לקשר ממשי או פוטנציאלי. נאמנות וקונפליקט נאמנויות הן, אם כן, קשות להפרדה. זאת כיוון שקונפליקט נאמנויות חל על מצב שבו אדם נתפס בין שני מושאי נאמנות שיש ביניהם תחרות מפורשת." (Glossary).

באופן טבעי ילדים יהיו נאמנים לשני ההורים שלהם במידה די שווה. זו הנטייה הטבעית. הם יהיו נאמנים למשפחת המוצא שלהם, ופחות נאמנים לכל מי שאינו שייך למשפחה זו. אך במקרים של ניכור הורי נראה שהנטייה הטבעית הזאת משתבשת. כיצד קורה שילד מפסיק, לפחות לכאורה, להיות נאמן לאחד מהוריו? לדחות אותו בשעט נפש ובבוז?

כיצד קורה שילד, שעד לא מזמן, אהב והיה נאהב על ידי הורה מסור ואכפתי, לפתע בז לו, מתנכר אליו, מזלזל בו, מתעלל בו, ומסרב בכל תוקף להיפגש אתו?

בוסזורמני נאז'(Nagy, 1986 Boszormenyi -) הסביר שאדם אינו יכול שלא להיות נאמן למשפחת המוצא שלו. אדם יכול להיות נאמן באופן בריא למשפחתו, כלומר באופן שתומך בו לצמוח ולבטא את עצמו באופן אותנטי, ואדם יכול להיות נאמן למשפחתו באופן פתולוגי, כלומר, באופן ששודד אותו מהחיות והיצירתיות שלו. אדם יכול להיות נאמן למשפחתו באופן גלוי ואדם גם יכול להיות נאמן למשפחתו באופן סמוי. אך אדם תמיד יהיה נאמן למשפחתו.

גם ילדים תמיד נאמנים למשפחתם, בדרכים בריאות יותר ופחות וגלויות יותר או פחות. כאשר ילדים הופכים למוסתים כנגד אחד מהוריהם, על ידי ההורה השני, הם תומרנו לעשות זאת על ידי כך שהם שוכנעו שהדחייה שלהם את ההורה היא, למעשה, הביטוי העמוק ביותר של נאמנות למשפחה.

ניכור הורי:

ניכור הורי היא תופעה שמתרחשת בצילם של גירושין בסכסוך גבוה, שבה אחד ההורים מסית את ילדו לצאת למסע של השמצה כנגד ההורה השני, מסע שמוביל את הילד לזלזל ולדחות את ההורה, שעד עכשיו היה הורה אוהב ואהוב, ולסרב להיפגש עימו. ניכור הורי היא תופעה שונה באופן מהותי מסרבנות קשר. סרבנות קשר מתרחשת כאשר לאי הרצון של הילד להיפגש עם אחד מהוריו יש הסבר הגיוני (אלימות, הזנחה, מחלה נפשית של ההורה השני וכדומה). אנו מתייחסים למקרה כאל ניכור הורי כאשר לאובדן הקשר אין כל הסבר הגיוני, כאשר ברור שהקשר היה מיטיב בעבר, וכאשר הסירוב לפגוש את ההורה השני נובע מהסתה של ההורה הראשון.

מיפוי המיינד (mind mapping):

מיפוי המיינד, מסביר דויד סנרש (Schnarch, 2018) "הוא תהליך אינטואיטיבי. בשעה שאתה נמצא באינטראקציה עם אנשים, המוח שלך יוצר, באופן אוטומטי, תמונות מנטאליות של המיינד שלהם. הוא מתבונן אז בתמונות אלו ומסיק מהם מסקנות. מה הוא רוצה? איך היא? האם הוא חכם או ערמומי? האם היא רוצה סקס איתי? מדוע הוא מסתכל (או לא מסתכל) עלי? האם להציע לה לצאת איתי? האם עלי לפחד מהבחור הזה? אז המוח שלך משתמש בתכונות הללו כדי לנבא מה אנשים אחרים הולכים לעשות ולהתאים את הכוונות וההתנהגויות שלך בהתאם. יותר מכל, מיפוי המיינד זו היכולת לנבא את התנהגויותיהם של אחרים (פרק 1).

אבו עקל ושמאי צורי (2011) מתארים את חלקי המוח הרבים המעורבים בתהליך זה של מיפוי המיינד. הם מסבירים שמיפוי המיינד נעשה במקביל בחלקים של המוח הזוחל, בחלקים של המערכת הלימבית, מוח היונקים, ובאונה הקדמית. התהליך כולו הוא אוטומטי לחלוטין ואינו דורש כל מודעות. הוא נעשה בכל רגע, ובכל מפגש שלנו עם מישהו אחר. איננו צריכים ללמוד לעשות אותו. למעשה, אם הסביבה שלנו לא תחבל בתהליך, אנו נהפוך לממפי מיינד מעולים כבר בגיל 11.

מחקרם מראה שאנו מתחילים למפות את המיינד של האחר בגיל מספר חודשים. בגיל זה אנו מסוגלים למפות כבר את הרגשות של האחר ולחוש את מה שהאחר מרגיש. בגילאי 4 בערך אנו ממפים גם את החשיבה של האחר, ובגיל 11 התהליך, פחות או יותר, מושלם, ויכולת מיפוי המיינד שלנו עובדת היטב ויכולה כבר לזהות שקרים ומניפולציות אצל אחרים.

גם זוחלים ממפים, בצורה פרימיטיבית יותר, את המיינד של האחר. זה עובדה חשובה כיוון שזוחלים אינם מתקשרים (attach) לאימהות ולאבות שלהם. קשר וחיבור אינו חלק מהרפרטואר שלהם. ועם זאת, הם ממפי מיינד מעולים. צפרדעים, לדוגמא, שורדות היטב כיוון שהן למדו להתבונן בעיניים של צפרדעים אחרות, למפות את הכוונות שלהן, ודרך כך להבין ולנבא מה הצפרדעים האחרות  מתכוונות לאכול וממי הן עומדות לברוח.

העובדה שמיפוי מיינד היא יכולת שמשותפת לנו ולזוחלים, מצביעה על כך שהיכולת שלנו למפות את המיינד של השני, או במילים אחרות, להיות אמפטיים, אינה יכולת שנוצרה בהכרח כדי לאפשר לנו חיבור וקשר עם אחרים, אלא היא בעיקר יכולת הישרדותית. היכולת הזאת יכולה לשרת אותנו כדי לחבור ולהתקשר. אז האמפטיה שלנו תהיה פרו סוציאלית. אך היא גם יכולה לשרת אותנו כדי להתגונן או להילחם באחרים. ואז האמפטיה שלנו תהיה אנטי סוציאלית.

 

דויד סנרש ((Schnarch, 2018 מציע שלאחר שאנו לומדים לקרא ולנבא מה אחרים יעשו, אנו יכולים לפתח יכולות נוספות הקשורות במיפוי מיינד כמו היכולת לשקר לאחרים ולתמרן אותם לעשות כרצוננו.

סנרש (שם,פרק 6) מתאר ארבע רמות של מיומנות במיפוי מיינד.

  • קריאה והבנת המיינד של האחר
  • מיסוך המיינד (הסתרה, פני פוקר)
  • שתילת אמונות מוטעות (שקרים)
  • עיקום/פיתול המיינד mind twisting

ילדים שנמצאים בתוך מסכת גירושין בסכסוך גבוה חייבים ללמוד במהרה להשתמש לפחות בשלושת המיומנויות הראשונות. הם חייבים לפתח מיומנות טובה במיפוי המיינד של ההורה שאיתו הם נמצאים בקואליציה, כדי לדעת למה הוא זקוק ומה הוא רוצה מהם. הם חייבים ללמוד לשים מסיכה על הפנים שלהם כדי שאחרים, ובמיוחד הורה המטרה (ההורה המנוכר) ואנשי המקצוע, לא יוכלו למפות או לקרא אותם ואת רגשותיהם, והם חייבים ללמוד לשקר לסביבתם כדי לשמור על האינטרסים של ההורה שאיתו הם בברית.

עיקום המיינד היא היכולת המתקדמת מבין הארבע, והיא נשענת על שלוש הקודמות: אנשים עם יכולת תמרון/עיקום המיינד של האחר מסוגלים גם לקרא ולהבין את האחר, גם להסתיר את המיינד של עצמם, גם לשתול במוחו של האחר אמונות מוטעות, והם גם מסוגלים לתמרן את מוחו של האחר בעזרת יכולת ייחודית: אנשים עם היכולת הזאת למדו להראות/להציג את אותן מחשבות/רגשות/רצונות שהם רוצים ספציפית שתדע או תחשוב שיש להם.

ההורים המנכרים מפתחים גם הם את שלושת המיומנויות הראשונות, אך כדי להצליח במשימה שלהם, הם חייבים להיות מיומנים גם בעיקום ותמרון המיינד של הסובבים אותם, ובראש ובראשונה של הילד איתו הם חברו כנגד ההורה השני.

כיצד הורים מנכרים מתמרנים את ילדיהם:

מיפוי המיינד הוא תהליך אוטומטי המתרחש מרגע לרגע כאשר אנו מתקשרים עם האחר ומתבוננים בו. אנו מתבוננים בפניו של האחר ומזהים שם רגשות, אנו מזהים מאמץ, אנו מזהים הרפיה, שמחה, עצב, ניסיון להסתיר. אנו מתבוננים בשפת הגוף, בהליכה, בעמידה, ומסוגלים לזהות דרכם ביטחון עצמי, ערך עצמי וכוונות. ואנו מקשיבים לקול היוצא מגרונו של האחר ומזהים שם רגעים של צרידות, של היסוס, של צלילות, של ביטחון.

דמיינו ילד החוזר מסוף שבוע בביתה של אימו, הגרושה מאביו והנמצאת עם האב בקונפליקט גבוה. הילד חוזר הביתה ואביו שואל אותו "איך היה אצל אמא?". שאלה זו יכולה להישאל בפשטות ומתוך כוונה כנה לדעת מה עבר על הילד בסוף השבוע. אך היא יכולה גם להישאל באופן כזה המכוון את הילד לנתינה של תשובה שתשרת את צרכי האב.

הילד מתבונן בפנים, בשפת הגוף, בטון הקול של האב, ומתחיל להסיק מתוך אלה מסקנות על הצרכים והרצונות שלו ממנו.

בניתוח מבריק של תופעת הניכור ההורי מציע צ'ילדרס (Childress, 2015) שכחלק מהאסטרטגיה שלהם, הורים מנכרים מנסים לגרום לילדיהם לאמץ את תפקיד "הילד הקורבן". הם מנסים לגרום לו לאמץ תפקיד זה כדי להשתתף עם הילד בנרטיב שבו ההורה השני מוצג כתוקפן ופוגעני והם עצמם מוצגים כאלה המצילים את הילד והדואגים הבלבדיים לרווחתו ואושרו.

ילדים בתהליכים אלו לומדים לזהות על פניהם של הוריהם מהי התשובה "הנכונה". אם יענו "הכל היה בסדר", יוסיף ההורה המנכר שאלות נוספות כדי להבהיר לילד מה הוא אמור לענות.

להלן מספר שורות מדיאלוג אפשרי שצ'ילדרס (שם) מציג:

הורה: "באמת? הכל היה בסדר? אתה ואמא הסתדרתם טוב? לא התווכחתם על כלום?"

ילד: "אה, בעצם כן… היא התעצבנה מכך שהשארתי את הדברים שלי בסלון"

הורה: "אלוהים אדירים. היא התעצבנה עלייך על זה? מה, אתה אורח בבית שלה ולא באמת גר שם? דברים צריכים תמיד להתנהל בדרך שלה או שהוא מתעצבנת, ועל דברים קטנים גם. אם לא תעשה מה שהיא רוצה בדיוק, היא משתגעת… אוי, אני ממש מצטער שהיית צריך לעבור את זה. הלוואי והיא לא היתה עושה את זה."

אנו יכולים לראות כאן כיצד ההורה מתחיל בתהליך של תמרון מוחו של הילד לכיוון מסוים. לכאורה ההורה "פותח" את המיינד שלו ("אני ממש מצטער…") בפני הילד ומאפשר לילד להכיר אותו, את ההורה, מקרוב. אך למעשה הוא מציג בפני הילד בדיוק את אותם מחשבות ורגשות שהוא רוצה להציג, על מנת ליצור אצל הילד תמונה מסוימת מאוד.

ההורה רוצה ליצור אצל הילד תמונת עולם שבה ההורה השני נתפס כפוגעני וההורה הקרוב נתפס כמבין, אמפטי ומרגיע.

במהלך השנים הילד לומד היטב לקרא את פניו של ההורה ולזהות את רצונו. הילד מזהה שההורה רוצה שהוא "יפיק" סיפור טרגי על מה שקרה בסופ"ש בביתה של אמא. הילד נענע לכך ומספר אנקדוטה חסרת חשיבות. "אמא כעסה עלי שהשארתי דברים בסלון". בכל משפחה רגילה הורים כועסים, ולעיתים גם אמורים לכעוס, על ילדיהם, כדי לגרום להם להתחשב באחרים ולהתנהג בצורה נאותה.

אך כאן האבא משבש את הפרשנות ההגיונית של האנקדוטה, מגזים אותה, מוציא אותה מכלל פרופורציה ומצביע על האם כשתלטנית, עצבנית ופוגענית.

אך יותר מכך. "הבעת הצער" של האב אינה באמת הבעת צער אותנטית. זו הבעת צער מעושה שמטרתה היא להציג את האב, בפני הילד, כאכפתי, דואג ומכיל.

הילד מתבונן בשפת הגוף, בפנים ובטון הקול של אביו, בעת שהוא מדבר, ולומד, אט אט, את צורת החשיבה של האב. הוא לומד לקבל על עצמו את תמונת העולם הזאת שבה אימו היא הפוגעת, הוא הקורבן שלה, ואביו הוא זה שדואג לו ורוצה רק בטובתו.

תמרון הנטייה לנאמנות:

מדוע "קונה" הילד דווקא את הסיפור של הורה אחד ולא את הסיפור של ההורה השני? מדוע מסכים הילד לקחת חלק בנראטיב שבו הוא הקורבן, ההורה המנוכר הוא התוקפן וההורה בעל הברית הוא המציל?

ההורה בעל הברית גורם לילד "לקנות" את הסיפור שלו בשלל דרכים מניפולטיביות. העיקרית והבסיסית בניהן היא היצירה של מצגת שווא שבה ההורה האחר נתפס כ"בוגד" הפוגע במשפחה וערכיה, וההורה המנכר נתפס כזה השומר על המשפחה וערכיה. ההורה המנכר מייצר את המצגת הזאת דרך האבחנה בין "אנחנו" ו"הם".

ישנה "משפחה", כך משדר ההורה המנכר לילדו, ועל ה"משפחה" הזאת צריך תמיד להגן ולשמור. "המשפחה" היא ערך מקודש. ב"משפחה שלנו" אנחנו תמיד שומרים ומגנים אחד על השני. כל עוד אנחנו שומרים אחד על השני, כולנו מאושרים ושמחים. אם מישהו מאתנו מפסיק להגן על ה"משפחה שלנו", ה"משפחה שלנו" עלולה להתפרק. כדי למנוע את פירוקה, אנו צריכים להשקיע מאמצים נוספים וגדולים כדי להגן על "המשפחה שלנו" מכל מי שמאיים עליה בפירוק.

ההורה השני, זה שהתגרש ממני, מאיים על ה"משפחה שלנו" בפירוק, ואנו חייבים עכשיו לאחד כוחות כדי להגן עליה מפני זה שמנסה לפרק אותה, קרי, ההורה השני.

כאשר הילד קולט את המסר הזה, הוא מבין שעליו לגייס את כל כוחותיו כנגד האויב המשותף, ההורה השני. כלומר, ההתנגדות והדחייה של ההורה השני נתפסת אצל הילד כאקט של הגנה על המשפחה. כלומר, הניכור ההורי הוא, עבור הילד, ביטוי של נאמנות למשפחה המאוימת בפירוק.

האמת היא שהגירושין של ההורה המנוכר לא באמת אמורים או צריכים לפרק או לאיים בפירוק המשפחה. הגירושין הם פירוק הנישואין. אבל הם אינם חייבים לפרק גם את המשפחה. המשפחה יכולה להמשיך להתקיים, רק בצורה אחרת. היא יכולה להמשיך להתקיים ב"מבנה משפחה פרודה" (צ'ילדרס, 2015). אבל את האפשרות הזאת ההורה המנכר לא רוצה להכיר לילד. הוא אינו רוצה לאפשר לילד ללמוד לחיות בשלום עם שינוי המבנה של המשפחה.

ההורה המנכר תופס את הפרידה או הגירושין כ"בגידה" בו עצמו, והוא מעוניין שילדו יתפוס זאת גם כבגידה.

כיצד הוא עושה זאת? קודם כל הוא בוחר "רכיב אידאולוגי" שישרת את האבחנה בין "אנחנו" (כלומר, שומרי ערכי המשפחה) ו"הם" (כלומר, אלה שהורסים אותה).

קלוור וריבלין Clawar & Rivlin, 2013) ) מצאו מספר נושאים שהורים מנוכרים משתמשים בהם כדי לקדם את אג'נדת ההפרדה שלהם:

  • דת ומוסר: "אמא שלכם עזבה את הדת ולכן היא מסוכנת עבורכם", "אבא שלכם יוצא עם בחורה צעירה יותר, מה שאומר שהוא אינו מוסרי, ולכן לא טוב לכם להיות איתו"…
  • תזונה ובריאות: "אבא שלכם נותן לכם לאכול ג'אנק פוד, ומסכן את בריאותכם", "אמא שלכם לא נותנת לכם מספיק בשר לאכול…", "אבא שלכם לא נותן לכם (כן נותן לכם) חיסונים ולכן מסכן אתכם"…
  • חינוך: "הילדים במשפחה שלנו תמיד הלכו לבית הספר "הריאלי" מה פתאום אמא שולחת אתכם לאנתרופוסופי? (או דתי, ממלכתי, חרדי….)
  • טיב ההורות ואחריות: "אני מבין שאצל אמא שלכם הטלוויזיה פתוחה כל היום… לא נשמע שהיא מאוד דואגת לכם…", "אבא לקח אתכם לחופשה בתל אביב? הוא בטח נתן לכם להתרוצץ חופשי בכבישים…"
  • כיף: " לפני שאבא חזר בתשובה היינו נוסעים בשבת ומטיילים ואני לא מבינה איזו מין שבת זו שכל היום תקועים בבית…", "אצלי אתם יכולים לראות טלוויזיה ומחשב כמה שאתם רוצים. אני לא מתכוון להגביל אתכם בדברים שאתם אוהבים…"
  • בני זוג נוספים: "שמעתי שהחבר החדש של אמא הוא רק הנדסאי. חשבתי שאמא תבחר יותר טוב מזה…"

קל למצוא נושאים כאלה. למעשה ברגע שבני זוג נפרדים הנטייה של בני הזוג הפרודים או הגרושים היא להעז ולבחור בצורות חיים שהם אולי תמיד רצו, אך לא יכלו להרשות לעצמם בגלל המחויבות הזוגית. עתה, אחרי שנפרדו, הם מחפשים לבטא את הבחירות האותנטיות שלהם ביתר שאת.

אך ההורה המנכר פגוע כל כך מהפרידה, שהוא מסביר כל שינוי בצורת החיים של ההורה השני, כבגידה בערכי המשפחה שלו. והוא עושה כל שביכולתו לגרום לילדו לחשוב כך גם.

את הנושא הספציפי (דת ומוסר, חינוך, בריאות…) בוחר ההורה גם על פי מה שקלט שהילד אוהב או לא אוהב. לדוגמא, אם הילד לא אוהב את עישון הסיגריות של ההורה השני, זהו נושא שאפשר ו"כדאי" לעסוק בו, ולהגזים אותו "אמא מסכנת את הבריאות שלכם כשהיא מעשנת".

הנושא מחבר, לכאורה, בין הילד לבין ההורה המנכר. הנושא הופך למשהו ששניהם, לכאורה, סובלים ממנו.

שאלות ולא אמירות:

חשוב להבין: ההורה המנכר לרוב אינו אומר את הדברים מפורשות. הוא רק מרמז עליהם, ויוצר מצב שבו יהיה זה הילד ש"יחשוב" ויאמר את הדברים בעצמו.

הנה דוגמא לכך מתוך דבריו של הורה מנכר:

"אני זוכר שיצאתי לרגע החוצה [מישיבה במשרד הרווחה] עם הילדים ואמרתי:" עכשיו אתם מבינים למה התגרשתי?" זה היה רגע שדורון הבין אותי לחלוטין. לא אמרתי להם שהיא בוגדת בי ושהיא בחרה להיפרד (יש לי הקלטה שאני מבקש ממנה שתחזור אליי והיא לא מסכימה. אני שומר את זה לילדים שיגדלו וידעו שהיא רצתה להיפרד ולא אני). אבל הילד היום יודע הכל ואפילו סיפר לי שאמא בגדה בי כשהייתי במילואים"

"עכשיו אתם מבינים מדוע התגרשתי?" אומר האב לילדיו ביציאה מישיבה ברווחה. הוא לא מסביר לבנו, שמסרב לראות את אמא, מדוע הוא התגרש. הוא שואל אותו.

זהו הבדל מהותי. אם היה מסביר לבנו מדוע הוא התגרש, לבן הייתה אפשרות גדולה הרבה יותר להתנגד או לקבל את הדברים רק באופן חלקי. אבל מה קורה כשההורה שואל את בנו, ולא אומר לו?

כפי שכבר הוסבר למעלה, לילד, כמו לכל אחד, יש יכולת מיפוי מיינד. הוא מנסה למפות את המיינד של אביו. אביו רוצה שהוא ינסה למפות אותו. הוא רוצה להביא את הילד להסיק את המסקנות "בכוחות עצמו".

כך שבדיוק כמו בדוגמא הקודמת, הילד יכול להתחיל לנסות לענות על השאלה שהוא נשאל. והוא יראה מייד, על פניו ובשפת גופו של אביו, האם ומתי האב מרוצה מהתשובה ומתי לא. האב מעיד על עצמו שהוא מעולם לא סיפר לילדיו שהאם בגדה בו. הילדים הבינו את זה בישיבה במשרד הרווחה. האבא יוצא טוב מהסיפור הזה. הוא זה שנבגד. והילד שמע והבין את זה. אבל הוא, אבא, היה "בסדר". הוא לא סיפר זאת בעצמו לילדים. הוא רק עשה הכל כדי שהם "יגלו" את זה בעצמם.

בגידת האם באב היא ההדגמה הטובה ביותר של פגיעה בערכי המשפחה. האם היא זו שהורסת את המשפחה. והאב, לכאורה, זה שמגן עליה.

והאב אינו עושה דבר כדי להבהיר לילדיו שהאם בגדה בו, ולא בהם. שהפרידה היא של המערכת הזוגית, ואינה חייבת להיות גם של המערכת המשפחתית. למעשה האב עושה הכל כדי לגרום לכך שילדיו יחשבו שבגידת האם היא גם בהם.

השימוש בשאלות, ולא באמירות, מבטיח דבר אחד חשוב מאוד. הילד יאמין שהוא הסיק את המסקנות הללו בעצמו. על זה הצביע גרדנר (Gardner, 1987)כשדיבר על תופעת "החושב העצמאי". ילדים מנכרים מאמינים לגמרי שמחשבותיהם הביקורתיות והשוללות על ההורה המנוכר הן שלהם, ושלהם בלבד. כשאנשי מקצוע מנסים להצביע על כך שאולי המחשבה הגיעה  מאחד ההורים. ילדים אלו מתנגדים לכך בכל הכוח.

בדיוק את זה, רצה ההורה המנכר להשיג. הוא רצה להשיג מצב שבו הילד יתעקש שדעתו השלילית על ההורה המנוכר היא שלו. שהוא חשב עליה בעצמו. בכך משיג ההורה המנכר מספר מטרות: 1. הילד לכאורה תומך בו מיוזמתו שלו. כך יכול ההורה המנכר לחזק את עמדתו "הרי הילד שלי, באופן עצמאי לגמרי הגיע לאותה מסקנה שאני הגעתי, סימן שעמדתי נכונה". "הרי הילד מכיר את ההורה השני טוב מאוד. ואם ככה גם הוא חושב, סימן שזו האמת". 2. ההורה המנכר יכול להסביר, מול הגורמים המקצועיים, שהוא לא שטף את מוחו של הילד. הנה העובדה, הילד מתעקש שהוא הגיע למסקנות הללו בעצמו.

הורים שאינם מנכרים, גם שואלים את ילדיהם שאלות. אך השאלות הללו לא מכוונות ליצור מצגת מסוימת. הן פשוט סקרניות. ויותר מכך, הורים גרושים שאינם עוסקים בנקמה, מעוניינים שילדיהם יקיימו קשר מיטיב עם ההורה השני.

שימו לב לאפקט השונה מאוד שהבדלים קטנים בניסוח השאלות שההורה שואל את הילד יוצרים:

"האם הכל היה בסדר אצל אבא?" לעומת "נו, אז היה לכם כיף אצל אבא?"

"היו איזה בעיות עם אמא?" לעומת "מה עשיתם יחד?"

"האם את מרגישה שהיית רוצה לבלות קצת פחות אצל אבא?" לעומת "האם בא לך לבלות עוד אצל אבא?"

"האם את מרגישה שהחברים של אמא שלך טובים עבורך?" לעומת "כיף לך עם החברים החדשים של אמא?"

"לאור העובדה שאנחנו יכולים ללכת לדיסנילנד הקיץ לעוד שבוע, איך את מרגישה עם התוכנית שבית המשפט קבע לנו לגבי הזמנים שתהיי עם אבא ואיתי?" לעומת "מתוקה שלי, זה לא התפקיד שלך לדאוג מתי תהיי עם אבא ומתי איתי. אבא ואני דאגנו שיהיו לך ימים שווים של כיף, גם אצלו וגם אצלי".

דרך ניסוח השאלה, מזמין ההורה את הילד לענות את התשובה "הנכונה". ולאחר שהילד עונה את התשובה "הנכונה" היא אט אט הופכת לשלו.

אמירות מרומזות ולא ישירות:

אמירות מרומזות הן דרך נוספת להזמין את הילד "לחשוב" על משהו באופן "עצמאי". ניקח את נושא הביקורים אצל ההורה המנוכר. שימו לב כמה תוכן מוסווה ניתן להעביר בתוך משפט תמים לכאורה של השתתפות בצער: "אני יודע שאינך רוצה ללכת, אבל בית המשפט אומר שאתה חייב. זה רק יהיה למספר ימים, ואז תוכל לחזור הביתה" (Childress, 2015).

מה שומע הילד במשפט הזה, ומה הוא מבין ממנו? האם ילד ששומע משפט כזה יכול להעז ליהנות משהותו אצל ההורה השני?

או המשפט "אני יודע שאתה שונא ללכת לשם חמוד. אני כל כך מצטער שאתה חייב ללכת. הלוואי ולא היית צריך ללכת. אני מצטער" (שם).

האם ההורה המנכר אמר משהו רע על ההורה המנוכר? לא. הוא לא אמר שום דבר רע. הוא "רק" הביע אמפטיה. וכשהעובד הסוציאלי לסדרי דין ישאל את הילד האם אבא שלו אומר דברים רעים על אמא, או מבקר אותה באיזה אופן, הילד יענה "לא!" בביטחון. כיוון שלכאורה, באמת לא הייתה כאן כל ביקורת.

היפוכים:

דרך מתוחכמת נוספת לגרום לילד לדחות את ההורה השני, היא לרמוז לו את מה שהוא אמור להרגיש או לעשות דרך "הצעה" הפוכה. הנה כמה דוגמאות:

"תנסה לא לדאוג ולא להיות עצוב. בסדר? אם משהו רע יקרה, יש לך את הטלפון שלי ואתה תמיד יכול לצלצל אלי"

"תנסה להסתדר עם אמא. יהיה בסדר, אל תדאג"

מה שמשתמע מהמשפטים הללו הוא הפוך לחלוטין ממה שנאמר בהם באופן גלוי.

"תנסה לא לדאוג ולא להיות עצוב" משמעותו "דאג והיה עצוב".

"תנסה להסתדר עם אמא" משמעותו "אל תסתדר עם אמא".

ו"אם משהו רע יקרה, יש לך את הטלפון שלי" משמעותו "תעשה שיקרה משהו רע, ואז צלצל אלי".

 

טכניקות מעוררות רגש:

כדי לגרום לילדיו לקחת את צידו ולהתנגד באופן אקטיבי להורה השני, צריך ההורה המנכר להשתמש גם בטכניקות מעוררות רגשות. קלוור וריבלין Clawar & Rivlin, 2013)) מציעים מספר טכניקות כאלה:

  • הפחדה: "אמא שלך לא מספיק שמה לב לשיעורי הבית שלך. אני מאוד פוחד שאתה תתדרדר בלימודים"
  • לעורר אשמה: "למה אני צריכה להישאר לבד בשבת, כשאתם נהנים אצל אבא והחברה שלו?"
  • שיחוד: "אתה יודע שכאשר אתה נשאר פה בשבת, אני מאפשר לך להיות במחשב כל היום…"
  • לשחק אותה קורבן: "את יודעת כמה קשה לי שאת לא נשארת איתי בבית…"
  • להציע שהילד יחווה בדידות או פחד: "אני יודעת כמה אתה מרגיש לפעמים בודד שם בבית, כשאני לא איתך…"
  • להבטיח שינוי בהתנהגות: "אני יודע שבזמן האחרון הייתי מאוד עצבני כלפייך, אבל אני מבטיח לך שאני אשתנה…"
  • איפשור מוגזם: "בשבת נאכל גלידה מהבוקר עד הערב…"
  • לספר את "האמת" על ההורה הדחוי: "לא סיפרתי לך את זה אף פעם, אבל חשוב לי שתדע שאבא שלך בא ממשפחה של חולי נפש…"

לעיתים, הורים מנכרים משתמשים בכמה מהרגשות הללו בו זמנית, באותו משפט. לפעמים חלק אחד של המשפט סותר את השני, אבל אין זה משנה. לוגיקה אינה משחקת כאן תפקיד. העיקר הוא האפקט של זה על הילד. לדוגמא: "כמה הייתי רוצה שתבלה איתי את הקיץ. כל כך חבל שבית המשפט לא מאפשר לך. זה עושה אותי מאוד עצוב. אני אהיה ממש לבד. ואני גם פוחד שתשכח את כל הלימודים שלך אם לא תעשה שיעורים אצל אמא. אני יודע שהייתי השנה לפעמים קצת עצבני, אבל אני מבטיח שבחופשה הבאה אני אעשה את הכל כדי שיהיה לנו זמן כיף ביחד. אתה יודע הרי איך זה אצלי… תוכל לשחק במחשב מהבוקר עד הערב…."

מסרים ורגשות סותרים באותו משפט יוצרים הצפה אצל הילד. סנרש ((Schnarch, 2018 קורה לתופעה הזאת "מוח ספגטי". כשלילד יש מוח ספגטי, הוא אינו יכול לחשוב בצורה בהירה על כלום. הוא אינו יכול יותר לבדוק עבור עצמו מה טוב לו. כדי לשמור על יחסים טובים עם ההורה המנכר, הוא, למעשה, מוותר על עצמו, על רצונותיו, על האותנטיות שלו.

איום בחרדה:

"מוח ספגטי" מתרחש כאשר שני מסרים סותרים משודרים באותה עת. ההורה המנכר יכול לשדר לילד מסר של דאגה, במקביל לאיום מוסווה בהתקף חרדה. חישבו על הסיטואציה הבאה: לילד יש משחק כדורגל בשבת. אמא תמיד מלווה אותו בשבתות למשחקים. אבא מציע שגם הוא יגיע למשחק. באופן גלוי, אמא מביעה "דאגה" ו"איכפתיות" על כך: "אני יודעת כמה קשה לך כשאבא מגיע למשחקים שלך. זה מפריע לך לשחק. קשה לך להתרכז. אתה יודע, אתה יכול להגיד לו שלא בא לך. זה בסדר גמור להביע את הרגשות שלך, חמוד".

במקביל, הילד חש את המתח הרב שאמא נמצאת בו. בתוך תוכו הילד יודע שזו אמא, ולא הוא, שמתקש לתפקד כשאבא בסביבה. הילד גם יודע היטב איזה מצב רוח יהיה לאמא, בזמן ואחרי המשחק. הוא יודע שהיא עלולה לעשות סצנה, ושהיא לא תפסיק לדבר רעות על אבא, בדרך הביתה ובבית. הילד אינו יכול לדווח לעצמו על כל אלו. הוא אינו יכול להפריד את עצמו מאמא. הוא אינו יכול לומר לעצמו "לאמא קשה עם אבא, אבל זה לא אומר שלי קשה איתו". כדי להרגיע את אמא, הוא "ייקח" על עצמו את הקושי, ויסכים עם אמא שאכן יהיה קשה לו לתפקד כשאבא בסביבה.

מול העובד הסוציאלי, או בבית המשפט, יסביר הילד שכשאבא מגיע למשחקים, זה מעלה את החרדה שלו. זה נכון. הילד אכן חרד כשאבא מגיע למשחק. אך הוא אינו נעשה חרד בגלל הגעתו של אבא. הוא נעשה חרד בגלל התגובה הצפויה של אמא.

למרות שהדבר הכי תומך עבור ילד זה ששני הוריו יריעו לו ויהיו שם עבורו בעת משחק חשוב, הילד יעדיף להורות לאביו לא להגיע, או לחליפין, יתפרץ על אביו ויסלק אותו מהמגרש, מאשר לחוות את אימו "מתפרקת" בהתקף חרדה.

אך התוצאה העגומה של כל אלו היא, שוב, שהילד לומד להפסיק להקשיב לצרכים שלו, לרצונות שלו, למחשבות שלו, והופך להיות שלוחה של הרגשות, מחשבות והרצונות של ההורה המנכר.

 

 

מדוע ההורה המנכר עושה זאת ?

המפגש הראשון של אנשי מקצוע עם הורים מנכרים הוא תמים. אנשי מקצוע שלא נחשפו עדיין למושג "ניכור הורי" מקשיבים להורים מנכרים, ונוטים להאמין להם. הם מאמינים להם כשהם מספרים דברים נוראיים על ההורה השני, והם מאמינים להם כשהם מתארים את עצמם כהורים אוהבים, דואגים ומכילים, הרוצים רק בטובת הילד.

אך כשאנשי מקצוע מתחילים להבין שהורים מנכרים הם מאסטרים במניפולציה, התחושה אינה נעימה. קשה לנו לחשוב על אנשים בצורה כזו. קשה לנו לראות הורים כבעלי מניעים נסתרים. קשה לנו להאמין שהורים מסוגלים להתעלם כך מהצרכים של ילדיהם, רק על מנת לספק את צרכי הנקמה שלהם עצמם.

כדי לפתור עבור עצמנו את התחושה הלא נעימה הזאת, אנו מבקשים לעצמנו הסבר. ההסבר הראשון שקיבלנו, שההורה המנכר והילד הם קורבנות של ההורה השני, אינו עובד יותר. ואז, כדי לאפשר לעצמנו דרך להתחבר, בכל זאת, אל ההורה הזה, אנו מנסים להבין אותו דרך הילדות שלו.

צ'ילדרס (Childress, 2015) מציע לנו את ההסבר ההגיוני הבא: צ'ילדרס מסביר שהורים מנכרים סובלים מהפרעות אישיות גבולית ו/או נרקיסיסטית. את הפרעות האישיות הללו צ'ילדרס מסביר בהתקשרות בלתי בטוחה, ובלתי מאורגנת, שהורים אלה חוו בילדותם.

הוא כותב: "המקור של דפוסי היחסים המאוד מעוותים המבוטאים כתכונות אישיות גבוליות או נרקיסיסטיות צומח מתוך טראומת התקשרות בילדות שיוצרת מודל עבודה בעייתי מאוד של ארגון ההתקשרות בנוגע לציפיות לגבי העצמי והאחר ביחסים" (עמ' 59). צ'ילדרס מציע שהורים מנכרים תמיד סובלים מתכונות אישיות גבוליות או נרקיסיסטיות, וככאלה תפיסת העצמי המופנמת שלהם היא של "בלתי מתאימים". הם מאוימים מנטישה, וכאשר הם חווים נטישה בעת הגירושין, טראומת ההתקשרות שלהם מתעוררת והם אינם יכולים שלא לגייס אז את הילד, כדי לסייע להם לווסת את רגשות האימה וההתפרקות שלהם.

הילד, על פי מודל זה, הופך להיות "האחר המווסת" עבורם, והם משתמשים בו כדי לא להתפרק ולא לחוש נטושים.

הסבר זה הוא הסבר אטיולוגי. כלומר סיבתי. "כמעט כל גישה קלינית (פסיכולוגית, ביולוגית, חברתית) שמטפלת בנפש האדם, מתייחסת לגורם המחולל כאל כוח או מניע (פנימי, חיצוני, לא מודע, מודע) אשר דוחף ודוחק את האדם אל מחשבות, רגשות או מעשים "פתולוגיים", דהיינו מכאיבים או מזיקים" (לבוב ואלקיים, עמ' 47).

אך הסבר אטיולוגי הוא לא ההסבר היחיד האפשרי. גישות משפחתיות ומערכתיות מציעות מודלים אחרים להבנת בעיות. לבוב ואלקיים(2017) מציעים שהתנהגויות בעייתיות יכולות להתפתח פשוט כיוון שהסביבה מתירה אותן. בהקשר של התפתחות בעיות התנהגות אצל ילדים הם כותבים: "אנחנו מכנים בשם "סביבה מתירה" את הסביבה האנושית (המעטפת האינטר-סובייקטיבית) שבתוכה גדל הילד, כאשר זאת יוצרת עבורו מבלי דעת רצף של הזדמנויות ואפשרויות ("מסלול") לנהוג באופן יוצר סיכון, סבל או נזק בניסיונו להשיג הנאה, רוגע, ערך או משמעות. מסלול יוצר נזק וסיכון יכול ללבוש צורות שונות. קיימים מסלולים יוצרי נזק שכיחים ומוכרים, אשר זכו למעמד של אבחנה ושל תואר: רגרסיבי, פרוורטי, נסיגתי, פסיכוטי, הימנעותי, חרדתי, כאוטי, נרקיסיסטי, אנטי סוציאלי ועוד" (עמ' 54).

שני ההסברים הללו, ההסבר האטיולוגי וההסבר המערכתי רלוונטיים.

הורים מנכרים למדו בילדותם מודלים בעיתיים מאוד של התקשרות והם חוו, ככל הנראה, טראומה על רקע ההתקשרות הלא בטוחה. אך הורים מנכרים לא רק למדו מודלים בעיתיים של התקשרות בילדותם. הם גם למדו מיפוי מיינד, הסתרה, שקרים ומניפולציות, במשפחות המוצא שלהם. כיוון שהוריהם שלהם תמרנו אותם, הם למדו בעצמם שמותר לתמרן, והם למדו גם איך עושים זאת היטב.

ביכולות הללו הם השתמשו מול בני הזוג שלהם (שאולי עזבו אותם בדיוק בגלל זה), והם משתמשים היום מול ילדיהם ומול כל המערכות המעורבות.

האמת היא שבפני ההורה הגרוש (ובפני כל אדם למעשה) עומדות תמיד שתי אופציות, ושתי אופציות בלבד. אופציה אחת היא לקחת אחריות על עצמו, לדאוג לווסת בעצמו את רגשותיו וחרדותיו ולנהל את המאבקים שלו עם הגרוש באופן בוגר, וללא עירוב של אחרים. הדרך השנייה היא לתמרן את הסביבה ולגרום לכך שהסביבה תווסת את הרגשות שלו, תלחם במלחמות שלו ותשיג את המטרות שלו.

הורים מנכרים בוחרים באפשרות השנייה.

האם הורים מנכרים מודעים למה שהם עושים?

כשסנרש (2018) כתב על ארבע הרמות של מיפוי המיינד הוא כתב שכל רמה מתבססת על יכולת טובה ברמה הקודמת לה. כלומר, אנשים שיש להם יכולת טובה לעוות את המיינד של האחר, כלומר לתמרן אותו, יש להם בהכרח גם יכולת טובה לקרא ולמפות את המיינד של האחר.

זה אומר שכשההורה המנכר מתמרן את המיינד של הילד שלו לחשוב ולהאמין בדברים מסוימים, הוא עושה זאת, קודם כל, בהסתמך על הידיעה האינטימית שיש לו את מה שהילד עובר. אינך יכול לתמרן את האחר, בלי שאתה אמפטי אליו (אמפטיה אנטי סוציאלית).

ההורה המנכר יודע ומכיר, גם באופן אישי, את כל הרגשות, הקונפליקטים, המחשבות והרצונות של הילד שלו. הוא יודע, ממקור ראשון, את הסבל שילדו סובל. הוא יודע, ובוחר להשתמש בזה, במקום לתת לזה מענה.

ההורה המנכר מעדיף לעסוק ולספק את הצורך שלו בנקמה, מאשר לעסוק ברגשות ובצרכים של הילד שלו. הוא מפעיל, ככל הנראה, מנגנון מתוחכם שמסייע לו להסיט הצידה את הכאב של הילד שלו , אך אין זה אומר שהוא לא יודע או לא מרגיש. הוא חייב היה להרגיש. לו לא הרגיש את שמתרחש אצל ילדו, לא באמת היה יכול לתמרן אותו ביעילות כה רבה.

כיצד הידע הזה יכול לעזור להורים מנוכרים:

בני זוג שהופכים להורים מנכרים, אינם מתמרנים רק את הילדים שלהם. הם תמרנו וממשיכים לתמרן גם את בני זוגם. הורים מנוכרים חשים את התמרון שנעשה להם, אבל הם אינם מבינים אותו. הם חשים שמשהו קורה, ולא מבינים כיצד זה קרה. במהירות הם חשים שהמצב יוצא מכלל שליטה. הם עומדים חסרי אונים מול הילד שלהם ומול ההורה המנכר. בתחילה הם נוטים להאשים את עצמם. אולי הם באמת עשו משהו לא כשורה, הם חושבים. עם הזמן הם מתחילים להבין שזה לא הם. לעיתים הם מאשימים את הילד וזועמים עליו. לעיתים הם מבינים שזהו ההורה השני שיוצר את המצב. אבל הם עדיין עומדים חסרי אונים מולו.

ההבנה של הטכניקות בהן משתמש ההורה המנכר מול הילד ומולם, יכולה לסייע להם להתמודד טוב יותר עם המצב.

אם בני הזוג עדיין מתקשרים גם פנים אל פנים, ולא רק דרך בתי משפט, הורים מנוכרים יכולים להפעיל את הטקטיקה היעילה ביותר מול מניפולציות: "מטה תקשורת" תקשורת על. תקשורת על, במקרה הזה, היא היכולת להגיב על מה שנאמר מנקודת מבט חיצונית ורואה. לדוגמא, כאשר ההורה המנכר מודיע להורה המנוכר שהילד "פשוט לא רוצה לראות אותך, ואני לא אכריח אותו לעשות משהו שהוא לא רוצה" יכול ההורה המנוכר להגיד: "מה שאני רואה שאתה עושה עכשיו זה להציג את עצמך בפני הילד כטוב ורחום ודואג ולהציג אותי כרע ופוגע".

כאשר הורים מנוכרים עושים מטה תקשורת על המניפולציות של ההורה המנכר, ובמיוחד כאשר הם לומדים לעשות זאת בנחת, תוך הישארות במרכז שלהם, זה מסייע להם שלא לפתח "מוח ספגטי" וזה עוזר להם לחשוב בבהירות רבה יותר ולתפקד טוב יותר, מול המצב המורכב.

ההורה המנכר לא בהכרח "יודה" בטעותו ויסכים להשתנות מייד. אבל לפחות ההורה המנוכר יוכל לשמור על מוחו מתפקד ועל ראייתו בהירה ולא משובשת.

 

 

מה מטפלים יכולים לעשות:

חשוב להבין, טיפול בהורים מנכרים אינו דומה, בשום צורה ואופן, לטיפול באדם שמגיע עם רצון להשתנות. הורים מנכרים אינם רוצים להשתנות. הם רוצים להשתמש בילד שלהם, ובנו, אנשי המקצוע, כדי להשיג את המטרות שלהם. וכפי שהם מיומנים בלהשתמש בילדים שלהם ולתמרן אותם למטרות שלהם, כך הם גם מיומנים בלהשתמש בנו לאותן מטרות.

כאשר מטפלים אינם מודעים לכך, גם המוח שלהם הופך "למוח ספגטי". הם ממשיכים את השיחה, כאילו באמת מתנהלת כאן שיחה טיפולית. אך האמת היא שלא מתרחש כאן טיפול. מה שמתרחש כאן זה השימוש של ההורה המנכר במטפל, על מנת להשיג את מטרותיו.

דרך מצוינת, עבור המטפל, להבחין שהמטופל משתמש בך, ולהבין שהשיחה אינה מתקדמת כלל לכיוון הרצוי, היא להבחין שיש לך "מוח ספגטי". כלומר, אם יצאת מהפגישה מבולבל, מטושטש, עייף, וכל מה שאתה רוצה זה ללכת לישון, או לצאת להפסקה, כנראה שהמטופל שלך השתמש בך…

ההבנה שאנו, אנשי המקצוע, מתומרנים על ידי ההורה המנכר, בדיוק כמו הילד, היא צעד ראשון שיכול לשחרר אותנו מהתמרון של ההורה המנכר ולהחזיר לנו את היכולת לראות ולחשוב באופן בהיר.

צעד שני הוא להגיב במטה תקשורת (על זאת נרחיב במאמר נוסף).

 

סיכום:

הורים מנכרים מתמרנים את ילדיהם ואת המערכת כדי להשיג את המטרות שלהם. הם אינם לוקחים אחריות על וויסות רגשות העלבון והנטישה שלהם, ומעדיפים במקום זאת לתמרן את ילדיהם ואת אנשי המקצוע לספק את צרכיהם ולהרגיע אותם. באופן זה הם אינם מתמודדים עם העצב והאבל שבפרידה מהגרושים שלהם.

כל עוד אנשי מקצוע אינם ערים לתמרונים אלה, הם אינם יכולים להיות אפקטיביים בטיפול במקרים המורכבים הללו.

הבנה של מניפולציות אלה יסייעו לאנשי מקצוע להבין היטב את המצב הבלתי נסבל שבו ילדים במצבי ניכור נמצאים. להבין את המחיר הכבד, את חוסר האותנטיות וחוסר החיבור לעצמם, שילדים במצבי ניכור חווים, בעת שהם משרתים את הצרכים הנרקיסיסטיים של הוריהם.

במקביל, על אנשי מקצוע לפתח מיומנויות של זיהוי וטיפול במניפולציות. מיומנויות אלו יסייעו להם שלא לפתח "מוח ספגטי". הם יסייעו להם להמשיך לחשוב ולתפקד אל מול הבלבול העצום שהורים מנכרים מכניסים אותם.

 

מקורות:

לבוב, א. ואלקיים, ה. (2017). ההורה כמגדלור. מודן.

שחם, ע. (1995). "טיפול הקשרי – עקרונות ותיאור מקרה". במשפחה, בטאון האגודה הישראלית         לטיפול במשפחה ובנישואין. גיליון מס. 38, אוקטובר 95. עמ' 68- 60. http://ofraschaham.com/heb-publications.htm

Abu-Akel, A., & Shamay-Tsoory, S. G. (2011). Neuroanatomical and neurochemical bases of theory of mind. Neuropsychologia, 49, 2971– 2984.

Boszormenyi-Nagy, I., & Krasner, B. (1986). Between give and take: A clinical guide to            contextual therapy. New York: Brunner/Mazel.

Childress, C. A. (2015). Foundations: An attachment-based model of parental alienation.        Oaksong Press.

Clawar, S. S., & Rivlin, B. V. (2013). Children Held Hostage: Identifying Brainwashed     Children, Presenting a Case, and Crafting Solutions, Second Edition. ABA Book       Publishing.

Gardner, R. A. (1987).The parental alienation syndrome and the differentiation

            Between  fabricated and genuine child sex abuse. Creskill, NJ: Creative Therapeutics.

Schnarch, D. (2018). Brain Talk: How Mind Mapping Brain Science Can Change             Your Life & Everyone In It. Sterling Publishers.

5 תגובות על "כיצד הורים מנכרים מתמרנים את הנאמנות של ילדיהם דרך מיפוי מיינד"

  • שירה הגיב:

    אני אמא לששה ילדים, תודה לה'. אחרי 20 שנות נישואים התגרשתי מבעלי. זה היה תהליך רב תהפוכות שהסתיים בהחלטה שלי לא לחזור הביתה אחרי שבת שעשיתי אצל רבי שמעון. תהליך הניכור החל עוד כשהייתי בבית, ממש באותו ערב בו נעמדתי על דעתי שאני מפסיקה לשחק את המשחק הקבוע שהיה בין בעלי וביני. הוא נכנס לבית, הפטיר לעברי "את רוצה מלחמה. יהיה מלחמה" ואז הרעים בקולו לעבר הילדים " אמא שלכם רוצה לזרוק את ח.ל. מהבית, היא רוצה לזרוק גם אותי והיא עוד תזרוק גם אותכם"..תוך מספר ימים הגעתי למצב שחשתי שבני שונאים אותי ואני חסרת אונים מול זה, והבנתי שאם אני לא רוצה למות אני חייבת ללכת. וכן רק כך יש סיכוי שאצליח להציל גם אותם. לא אלאה בכל השלבים, אספר רק שהיום, שלוש שנים אחרי, אני חיה בגפי, שלושת הגדולים שלי בקשר מחודש איתי. שלושת הקטנות (12, 16, 18) במשמורת אצל הגרוש, לא מדברות איתי אפילו לא בהודעות (קיבלתי רק 'מזל טוב' ו'שנה טובה' מהאמצעית), לא ראיתי אותן מכ' באב האחרון. כל מה שתיארת במאמר מדויק. השלמת לי את הפזל בנקודות מסוימות. רוצה לסיום לספר על השליח הטוב שה' שלח לי להדריך אותי בגיא הצלמות הזה – הרב שמואל אליהו שיחיה ושנרו יאיר – שיעץ לי לשנות גישה – להפסיק להלחם בגרוש, ללכת בדרכי שלום מחד ומאידך עודד אותי להזדקף בחיי, לבנות את עצמי בשמחה. הוא ציווה עלי לפרוח. בנועם הוא עשה זאת, אך עבורי זה היה כצו. וכן לא לרדוף אחר הילדים. לקבל כל מחוה הכי קטנה מהם באהבה ובשמחה. היום אני עושה זאת וזה הולך ונהיה טבעי עבורי כבר. ב"ה וברוך שמו. זוכה כל יום לחיות, עם בכי, ועם התלהבות. עם מרץ נעורים לעיתים, ועם ימים של רפיון מוחלט. צופה בישועות גדולות שתבואנה.

    • שירה הגיב:

      אשמח לקבל חומר נוסף בנושא. תודה רבה מאד!

    • אמתי מגד הגיב:

      שלום לך שירה
      נראה שהרב שלך שמואל אליהו השיא לך עצות מצוינות. לעיתים נכון לפנות לבית המשפט ולצאת למלחמה על הילדים. ולעיתים נכון יותר, כפי שיעץ לך הרב, להפסיק להילחם, ובמקום זאת לעבור לגישה של נחישות שקטה. כלומר, להתעקש ליצור קשר עיקבי עם הילדים, נגיד פעם או פעמיים בשבוע, אבל לא באופן לוחמני, אלא בנחת ובשקט. לא לדרוש מהילדים דבר. לא לצפות שהם יסכימו להפגש או להגיב. אלא להגיע לבית הספר שלהם, או לחוג, או למגרש המשחקים, ושם לשבת בשקט. להתבונן בהם שעה קלה ואז ללכת. וכך לעשות שוב ושוב במשך חודשים ולעיתים גם שנים. בדרך הזאת ההורה מעביר לילד מסר שקט של "אני אוהב אותך, דואג לך ולא מוותר עלייך". והמסר הזה מחלחל לאט לאט פנימה. זה הריפוי הכי טוב עבור הילד. זה קשה מאוד עבור ההורה. אבל זה מה שהילד זקוק לו. בהצלחה ותודה לך

  • שלום רב!

    אני סבתא לנכדה כמעט בת תשע, ילדה חכמה מאוד ומקסימה, הוריה גרושים(אני אמו של האב),עוד לפני הלידה ,הילדה במשמורת האם, כל מה שקראתי במאמר הנ"ל תואם אחד לאחד את התנהלות האם עם הילדה, יצויין כי הילדה ניתקה קשר עם האב(הסיבה הראה לה תמונת מכשפה מפחידה באינטרנט,את זה שמעתי ממנה)כמו האם בזמנו שהלכה לפקידת הסעד על מנת להתלונן על התנהגות האב, כך הלכה הילדה לספר ליועצת בביה"ס על התנהגות האב כלפיה וזאת בעידודה הסמוי של האם, לשאלה מאין אני יודעת את כל זאת?, התשובה היא שהילדה יצרה איתי קשר הביעה את רצונה לבוא לבקר אותנו ואכן נסענו (רחוק)על מנת להביאה אלינו, באחת הפעמים שהחזרנו אותה הייתה לי שיחה עם אימה שחידשתי איתה את הקשר, למרות המשקעים הרבים שיצרה אצלנו, כמובן לטובת הילדה, ואז אמרה האם שמאוד חשוב לה הקשר של הילדה עם משפחתו של האב, אך באותה שיחה גם דאגה לומר בנוכחות הילדה שהאב חובב בתי משפט, וזאת באזני מי שיודעת וחוותה את הסיבה שבני הגיע לבתי משפט, כמובן ביזמתה כאשר העלילה עליו פגיעה מינית בילדה דבר שהופרח מכל וכל ואף נקנסה והוזהרה. שוב לטובת הילדה לא הגבתי.למרות שאנו עושים כמיטב יכולתנו להעניק לילדה זמן איכות כשהיא במחיצתנו,היא מסרבת לבוא אלינו לעיתים קרובות יותר, ויוצרת קשר טלפוני לעיתים רחוקות, אנו אלה שמנסים ליצור קשר אך לא תמיד במענה מצידה, לכן הגעתי אל המאמר שלך שחיזק את מה שחשבתי בנוגע לתמרון שעוברת הילדה בבית אמה וסבתה אצלה הן מתגוררות. שאלתי היא: האם להמשיך לנסות ליצור קשר עם הילדה, למרות שאומרת שהיא זאת ש"מחליטה "בקשר איתנו ולא אמה, או לחכות עד שהיא תיצור את הקשר?
    אשמח לקבל את תשובתך.

  • תודה רבה מאד מאד על המאמר המעולה והמקצועי ששופך אור על התפתחות הניכור ההורי, והבנה איך ילד יכול פתאום להפוך הורה מיטיב לאוייב במוחו.
    כעו"ס מנחת הורים ומומחית לתחום הניכור ההורי, אני רואה צורך להפיץ את המאמר הזה בכל דרך אפשרית, כי חלק גדול מבעיית הניכור ההורי היא הבורות של אנשי המקצוע וגם של הורים שנוחתת עליהם הצרה הזו, והם לא מבינים מה קורה להם.
    אני רוצה לומר להורים המנוכרים: אתם לא אשמים. אם אתם הורים טובים ומיטיבים, הבעיה היא לא אצלכם. כפי שכתב והסביר מר אמיתי מגד. עליכם ללמוד היטב את התופעה, ולהבין מה עליכם לעשות ואיך להגיב בסיטואציה אליה נקלעתם שלא באשמתכם.
    יישר כוח ובהצלחה רבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]