לחשוף את ערוותם של אבא ואמא

"וַיָּחֶל נֹחַ, אִישׁ הָאֲדָמָה; וַיִּטַּע, כָּרֶם.  וַיֵּשְׁתְּ מִן-הַיַּיִן, וַיִּשְׁכָּר; וַיִּתְגַּל, בְּתוֹךְ אָהֳלֹה.  וַיַּרְא, חָם אֲבִי כְנַעַן, אֵת, עֶרְוַת אָבִיו; וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי-אֶחָיו, בַּחוּץ.  וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת-הַשִּׂמְלָה, וַיָּשִׂימוּ עַל-שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם, וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית, וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם; וּפְנֵיהֶם, אֲחֹרַנִּית, וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם, לֹא רָאוּ.  וַיִּיקֶץ נֹחַ, מִיֵּינוֹ; וַיֵּדַע, אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן.  וַיֹּאמֶר, אָרוּר כְּנָעַן:  עֶבֶד עֲבָדִים, יִהְיֶה לְאֶחָיו." בראשית פרק ט'.

נח נוטע כרם. הוא שותה יין, משתכר ואחר כך מתגולל על האדמה ערום. בנו חם נכנס במקרה לאוהל ורואה את אביו ערום. על זה הוא מקבל עונש. צאצאיו יהפכו לעבדים. הסיפור התנכ"י מוסר לנו שאם נראה את ערוותו של אבינו, נהפוך לעבדים. אני רוצה להציע שבדיוק ההפך הוא הנכון.

ג', מטופלת שלי מספרת לי איך בילדותה הריח של אבא שלה הגעיל אותה. הוא היה מעשן. ובמשך שנים ג' הרגישה אשמה על כך שהריח של אבא שלה מגעיל אותה. בתוך תוכה היא עשתה ניסיונות לאהוב את הריח של אבא שלה. אך ללא הצלחה. כשהייתה בת 16 החלה לעשן סיגריות בעצמה. יחד עם אביה הם היו יוצאים למרפסת ומעשנים יחד. והריח של אבא הפסיק, סוף סוף, להגעיל אותה.

אבל האם היה זה באמת הריח של הסיגריות של אבא שהגעיל את ג', או אולי משהו אחר? כי אבא של ג' לא היה רק מעשן. הוא גם היה מפלרטט עם כמעט כל אישה שהייתה בסביבה. הוא היה מושיט את ידו, מלטף, תופס את הישבן של נשים, גם כשאשתו, וביתו, היו בסביבה. והמטופלת שלי הרגישה תערובת של זעם ורחמים על אביה. זעם על כך שהוא בוגד ונוטש את אמא. ורחמים על העליבות שלו. ההתנהגות של אבא הייתה מגעילה. אבל להסכים "לראות" את זה, "לראות" את ערוותו של אביה, זה אסור. יותר פשוט לשים את זה על הסיגריות.

ג', בת שבע בערך, עומדת במסדרון ורואה את אבא שלה מנשק את בת הדודה שלה. ג' בטוחה שאבא שלה לא ראה אותה מתבוננת בו. ג' בטוחה, באופן כללי, שאבא שלה לא ראה אותה. נקודה. למעשה התפיסה שאבא שלה לא ראה אותה צובעת את כל הווייתה של ג'. ג' חושבת שהמקור להערכה העצמית הנמוכה שהיא חשה כלפי עצמה, מקורה בזה שאביה לא ראה אותה.

אבל האם באמת אביה לא ראה אותה? האם אביה לא ראה אותה במסדרון? האם הוא באמת לא שם לב לנוכחותה?

אנחנו נכנסים לתוך האירוע. מה זה אומר להיכנס לתוך האירוע? זה אומר להיכנס אליו דרך ההמיספרה הימנית. ישנו הבדל עצום בין הדרך שבה ההמיספרה הימנית מעבדת מידע ובין הדרך שבה ההמיספרה השמאלית עושה זאת. ההמיספרה הימנית שומרת את המידע דרך החושים, המראות, הריחות, המגע, וגם דרך הרגשות הנלווים. ההמיספרה השמאלית מסבירה את האירועים. נותנת להם מילים. אך כאשר החברה והמשפחה שאנו חיים בה מאיימת עלינו שאם נעז לראות את ערוות אבינו נהפוך לעבדים, ההמיספרה השמאלית מעבדת את האירוע, אבל מוחקת מההסבר את כל מה שאסור לראות.

המזל הוא שההמיספרה הימנית לא מוחקת כלום. כל המידע נמצא בתוכה, בלתי מעובד. מה שצריך לעשות זה לגשת אל המידע הבלתי מעובד, להוציא אותו לאור, ולהתבונן בו מחדש, מתוך העיניים של היום. צריך לדחות לזמן מה את ההתערבות של ההמיספרה השמאלית בעיבוד המידע. לתת לו לצאת לאור בצורתו הגולמית והמלאה, ואז, ורק אז, לאפשר להמיספרה השמאלית לעבד שוב את המידע, אבל הפעם, בלי החלקים המחוקים.

זה מה שאנחנו עושים. אני משתמש בהמון שאלות שעוזרות לג' ממש לראות מחדש את אירוע במסדרון. הצבע שעל הקירות, הבגדים של אבא שלה ושל בת הדודה, הקולות מהחדרים הסמוכים, וכן הלאה.

"כמה זמן עמדת והתבוננת באבא שלך מתנשק עם בת הדודה?" אני שואל את ג'. "דקות ארוכות" היא עונה לי. "כמה רחוק עמדת מאבא שלך?" "בערך מטר" היא עונה לי. "האם לאורך כל הזמן הזה, שבו עמדת כל כך קרוב אליו, אבא שלך, אפילו לא לרגע, לא קלט שאת עומדת שם ומסתכלת עליו?" "אולי הוא קלט לרגע, אבל זה לא שינה לו כלום. הוא המשיך להתנשק איתה. לא נראה לי שהיה איכפת לו בכלל שאני מסתכלת".

"אז בואי תסתכלי על הרגע הקטן הזה שאבא שלך מציץ אלייך וקולט שאת מסתכלת. קחי רגע ותראי את הרגע הזה…." "איך אבא שלך נראה? תארי לי את הגוף שלו… תארי את הפנים שלו…. איזה מבט יש לו?"

"עכשיו, אני רוצה לבקש ממך להיכנס בדמיון שלך לתוך אבא שלך, ולהתבונן בילדה שלו, מתבוננת עליו. תסתכלי עלייך, ג' הקטנה, מבעד לעיניים של אבא שלך…. כשאבא שלך קולט שאת מתבוננת בו. מה עובר לו בגוף? מה הוא מרגיש?"

"הוא לא מרגיש כלום. הוא פשוט עסוק בבת הדודה"

"ומה קורה לך, באותו רגע?

"אני נעלמת. כמו שכל חיי נעלמתי"

"אני רוצה לבקש ממך לשוב לתוך החוויה הגופנית של אבא שלך. קחי כמה רגעים. אל תעני לי מייד. אבא שלך קולט שאת, הבת שלו, מתבוננת בו מתנשק עם בת הדודה. אמא בחדר הסמוך. הוא יודע את זה. והוא ממשיך להתנשק, בזמן שהוא יודע שאת מתבוננת בו. מה לדעתך עובר בראש שלו, כשהוא רואה אותך מתבוננת בו. והוא יודע שיש עוד אנשים בבית, שיכולים כל רגע לעבור שם. והוא יודע שאמא שלך, אשתו, הדודה של אותה בת דודה, נמצאת בחדר השני. מה לדעתך עובר לו בראש? מה הוא מרגיש? נסי להיכנס לתוך החוויה שלו."

ועכשיו, אני רוצה לבקש מכם, הקוראים, להיכנס לתוך החוויה של האבא הזה. נסו אתם לדמיין את הסיטואציה. נסו אתם להרגיש את הסיטואציה מבפנים. מה היא מעלה בכם?

זה לא נעים, נכון? מתעוררת הרגשה מאוד לא נעימה. אם ממשיכים להתבונן בסיטואציה הזאת מספיק זמן, התחושה רק הולכת ומחריפה. ומעניין שהמטפל מרגיש את התחושה הלא נעימה הזאת, לפני שהמטופל מעז להרגיש אותה. למטופל לוקח יותר זמן.

כי המטופל מבוהל מלהסתכל. מממש לראות. הרבה יותר קל לחשוב ולהגיד שאבא שלי לא ראה אותי, מאשר להסתכל ולראות שאבא שלי כן ראה אותי. ולהבין מה התחולל בראש ובהרגשה של אבא שלי, כאשר הוא כן ראה אותי. להבין שאבא שלי ראה אותי ובחר להמשיך להתנשק עם בת הדודה שלי, למרות ואולי אפילו דווקא בגלל, שהייתי שם. לעיתים זו ממש זוועה להיפגש עם האמת העירומה.

ואז נשאלת השאלה "בשביל מה?". בשביל מה זה טוב? האם ובמה זה מועיל למטופלים? והתשובה לשאלה הזאת היא שהאיום של התנ"ך שנהפוך לעבדים אם נראה את ערוותם של הורינו, הוא שקר. ההפך הוא הנכון. כל עוד איננו מוכנים להתבונן בערוותם של הורינו, אנחנו עבדים. כאשר אנחנו מעזים להתבונן בהם כפי שהם היו, להתבונן גם בגועל נפש שהם לפעמים עשו, אנחנו הופכים משוחררים. אנחנו יוצאים מעבדות לחירות. חירות רגשית ומחשבתית. וההערכה העצמית שלנו, כאשר אנחנו מעזים לראות, עולה פלאים, ואנחנו מפסיקים להיעלם. אנחנו מתחילים להיות נוכחים.

2 תגובות על "לחשוף את ערוותם של אבא ואמא"

  • גל הגיב:

    קודם כל חבל לכתוב בצורה כל כך תוקפנית על דברים שכתובים בתורה. לפעמים כדאי גם לדעת קצת ענווה. דבר שני זה גם ממש לא נכון. לא במקרה יש מצוות כיבוד הורים, וכשאנחנו מפסיקים לשפוט את ההורים שלנו כמו שמאוד אופנתי היום וקצת מורידים את הראש בהכנעה ומתחילים לכבד אותם דווקא שם מתרחשים הרבה תהליכי ריפוי.

  • ריקי הגיב:

    מסכימה עם היכולת "לראות להורים" במובן של היכולת להחזיק בראש את העובדה שהורינו אינם מושלמים וגם להם יש מעידות, הופכת אותם לאנושיים וגם אותנו כך נוכל לקבל את עצמינו על כל המרכיבים שבנו.
    כאשר אנו עושים אידאליזציה להורים, מפחיתים את השלילי , זה מבעבע ולא נותן מנוח. ואז נראה כיצד מישהו שנשאר עם סוגיות לא פתורות כאשר ההורה נפטר הוא צריך לעבוד עיבוד של האבל, במקום להתאבל. לעבוד על מה שלא נסגר בוער "הערווה"נשארת מוסתרת, כפי שחונכנו עוד מסיפור גן העדן. ואז כאשר היא נחשפת יש את תחושות הבושה, אשמה.
    יש שאולי צריך להוריד את עלה התאנה .

להגיב על ריקי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]