מהי מטרת הטיפול ב PTSD?

מהי מטרת הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)? כשאני קורא חומר על הטיפול בהפרעה זו אני מוצא בעיקר התייחסות לסימפטומים של ההפרעה ולצורך להפחיתם, להכחידם ולמניעת הישנותם. אך המטרה הזאת נראית לי מצומצמת מדי ולא מספיק יעילה בהתוויית הדרך לטיפול מדויק בהפרעה. המושג של צמיחה פוסט טראומטית (Post Traumatic Growth) מציג כיוון חדש ומטרה ראויה יותר, כיוון שהוא מדבר במושגים חיוביים (בנייה של משהו ולא רק הכחדת סימפטומים). אבל אני רוצה להציע כאן הצעה נוספת. הצעה שהיא גם חיובית, כלומר עוסקת בבנייה, וגם מדויקת יותר. מדויקת במובן של מתווה דרך ברורה של התקדמות.

וההצעה שלי היא כזו: הבחנתי שאנשים ממשיכים לחוות סימפטומים פוסט טראומטיים כל עוד הם עדיין חוששים מהאפשרות שבעתיד, אם יפגשו עם אירוע דומה לזה שיצר את הטראומה, הם לא ידעו לטפל בו טוב יותר. או במילים אחרות, ברגע שאדם יודע באופן פנימי שאם הוא יתקל בעתיד באירוע דומה לזה שיצר את הטראומה, הוא ידע לטפל בו בצורה בריאה, מחזקת, איתנה ויעילה, הסימפטומים הפוסט טראומטיים ייעלמו וניתן יהיה לומר שאותו אדם אינו סובל מפוסט טראומה יותר. למעשה, לא רק שהסימפטומים שלו ייעלמו, אלא שרמת התפקוד שלו באופן כללי תהפוך טובה יותר, הוא יהיה חי יותר, בהיר יותר בחשיבה, ממוקד יותר ומסוגל לחוות רגשות רבים יותר באופן מלא.

מטרת הטיפול בהפרעת דחק פוסט טראומטית היא, אם כן, להביא את המטופל לחוויה פנימית של יכולת לעמוד מול אירוע דומה בעתיד באופן יעיל ומחזק.

מה שאני מציע כאן אולי מעורר מעט חרדה. האם באמת אדם צריך לדעת להתמודד ביעילות עם המצבים המופרעים שיצרו את הטראומה? ואני רוצה להציע שכן. זה בדיוק מה שצריך לקרות כדי להביא לריפוי מלא של הטראומה וגם לאפשרות של צמיחה פוסט טראומטית.

אני אתייחס בפוסט הזה בעיקר לטראומות בין אישיות (כלומר לא אתייחס כאן לטראומות על רקע מלחמות, אסונות או תאונות, למרות שגם שם הרעיון הוא דומה, אך דורש התאמה). בטראומה בין אישית אני מתכוון בעיקר לאותן טראומות שהתרחשו עם אנשים קרובים שניצלו, השתמשו ופגעו בנו. אני מתייחס בעיקר לטראומות של אונס, התעללות מינית, התעללות נפשית ופיזית, התאכזרות וכדומה. ובעיקר לכאלו שהתרחשו בתוך המשפחה או עם אנשים קרובים.

לשם הדגמה אני אקח את סיפורה של יעל שלכל אורך ילדותה אביה היה מכה אותה באכזריות בזמן שאימא ואחותה היו צופות במעשה. הפעם הראשונה שיעל זוכרת שאביה היכה אותה, התרחשה בגיל חמש, מייד עם סיום מסיבת יום ההולדת שלה.

השבוע שלפני יום ההולדת היה מתוח מאוד. אמא של יעל אמרה לה: אם את רוצה שאנשים יבואו ליום ההולדת שלך, את תצטרכי להזמין אותם בעצמך. אני מזכיר לכם, יעל הייתה בת חמש. יעל התקשרה לבני המשפחה והזמינה אותם למסיבת יום ההולדת שחלה בשבת. את סבא וסבתא מצד האבא היא "שכחה" להזמין. מדוע היא שכחה להזמין אותם? בדיעבד יעל מבינה שהיא "קראה" את המיינד של אבא ואמא שלה והבינה שהם לא באמת רצו להזמין אותם.

ביום שישי בצהריים אבא ניגש אל יעל ושאל אותה: הזמנת את סבא וסבתא? יעל ענתה שלא. אבא הרים את הקול וצעק עליה: למה לא? את חייבת להזמין אותם! אבל לא עכשיו! עכשיו זה צהריים והם ישנים. תתקשרי אחר הצהריים. בשעה ארבע יעל התקשרה לסבתא והזמינה אותם למסיבה. סבתא ענתה: למה את מזמינה אותנו רק עכשיו? זה יום שישי. אנחנו לא נוכל לקנות לך מתנה. אנחנו נבוא, אבל לא נביא לך מתנה! אמרה בנזיפה.

המתח הורגש באוויר והוא החריף ככל שזמן המסיבה התקרב והוא הפך לבלתי נסבל בזמן המסיבה עצמה. לקראת הערב האורחים החלו לעזוב. ויעל ניגשה לכל אחד ואחד מהם וביקשה מהם להישאר. היא ידעה שכאשר הם ילכו אבא ואימא יכעסו עליה. היא לא ידעה בדיוק על מה מגיע לה הכעס הזה, אבל היא הרגישה כבר את הבאות. אך האורחים, לבסוף, עזבו ואבא ואמא באמת החלו לצעוק על יעל שהיא ביישה אותם בפני האורחים. יעל התיישבה על הרצפה על יד המיטה שלה, כשראשה מונח על המיטה, והחלה לבכות. אבא בעט בה בעת שישבה שם. אמא ואחותה הקטנה עמדו בפתח הדלת והתבוננו בשקט במעשה.

אחרי שהמכות הסתיימו (להזכירכם, ביום ההולדת של יעל) אימא של יעל לקחה אותה לסיבוב עם הרכב. אמא עצרה את המכונית ליד פנימייה ידועה באזור. פנימייה אליה שלחו ילדים מבתים "הרוסים". "אם תמשיכי להתנהג ככה, בסוף תגיע לשם" אמא אמרה לה. והם חזרו הביתה.

המקרה הזה הוא רק אחד מעשרות מקרים, שהתרחשו עד שיעל התגייסה לצבא, שבהם אבא היכה את יעל באכזריות. ותמיד היו אלה אימה ואחותה שעמדו בפתח הדלת והתבוננו בשקט בנעשה.

יעל כיום בשנות ה 40 לחייה. יש לה בת ובן ולעיתים קרובות היא מרגישה שהיא הייתה רוצה לחנוק את הבת שלה. היא מתפרצת עליה בחוסר אונים. היא מעולם לא הרביצה לביתה, אבל הרגשות שמתעוררים בה מול ילדתה נחווים אצלה כנוראיים. הילדה, בת ה 8, אלימה, שתלטנית ולעיתים קרובות מתעללת באחיה הצעיר. יעל כבר יכולה לנחש שהרגשות שמתעוררים בה מול ביתה קשורים לטראומות שחוותה כילדה בעצמה, אך הבנה זו אינה משנה עדיין דבר.

נחזור למטרה שהצגתי בתחילת הפוסט. מה זה בדיוק אומר שיעל תוכל לדעת שהיא תתמודד ביעילות עם מקרה דומה, אם יחול בעתיד? הרי ברור לכל שאבא של יעל לא יכה אותה יותר. ובכלל הסיכוי שמישהו יכה פיזית את יעל בגילה הוא קלוש ביותר. עם מה בדיוק יעל צריכה ללמוד להתמודד טוב יותר?

הדבר שיעל צריכה ללמוד לתת לו מענה טוב יותר אינו המכות הפיזיות שהיא קיבלה מאבא אלא המצב הנפשי והמסרים הנפשיים שאבא ואמא העבירו לה אז ובמקרים דומים.  כפי שאני בטוח שאתם יכולים להרגיש בעצמכם, הטראומה כאן נוצרה לא רק בגלל המכות. היא נוצרה הרבה יותר בגלל הרגשות של כל הנוגעים בדבר. רגשות מבלבלים ביותר. רגשות, גישות ומחשבות שנשארו בלתי מעובדים ובלתי מובנים במוחה של יעל.

הרבה שאלות נותרו בלתי מפוענחות במוחה של יעל לגבי אירועים טראומטיים אלה. והשאלה שנותרה הכי מבלבלת עבור יעל היתה: מדוע אמא שלי תמיד עמדה על יד הדלת וצפתה באבא מכה אותי? מדוע היא לא עזרה לי? מדוע לא הגנה עלי?

והתשובה שיעל תמיד נתנה לעצמה הייתה שאמא פחדה מאבא, ולכן לא העזה להעיר לו או לבקר אותו.

אני עובד עם טראומה בדרך שפיתח דויד סנרש שנקראת ((Crucible neurobiological therapy. הדרך הזו דומה, במובנים מסוימים, לטכניקת החשיפה ההדרגתית של עדנה פואה, אך כאן חוץ מחשיפה הדרגתית לטראומה נוסף מרכיב ייחודי וחשוב. המטופל מתבקש להתבונן בפנים ובשפת הגוף של כל מי שהיה שותף לאירועים ו"לקרא" את המיינד שלהם. כלומר, להיכנס לתוכם ולראות מה הם הרגישו, חשבו, רצו והתכוונו באותו אירוע.

הכניסה הזאת לתוך המיינד של האחר חושפת מידע שלא היה נגיש עד לאותו רגע. והחשיפה למידע הזה משנה לחלוטין את תמונת האירוע. יותר מכך, היא משנה את התמונה שיש למטופל על הקרובים לו. ובאופן כללי היא משנה את הזיכרון האוטוביוגרפי של המטופל. הופכת אותו לעשיר הרבה יותר ומובן הרבה יותר. אירועים חסרי פשר מקבלים פתאום מובן חדש (לרוב אפל יותר ונעים הרבה פחות) וההבנה הזו גורמת למוחו של המטופל לתפקד טוב יותר ולמטופל להרגיש מסוגל יותר.

ביקשתי מיעל להתבונן בפנים ובשפת הגוף של הוריה בעת האירוע. הרבה מאוד תובנות חדשות עלו במוחה לגבי אבא, לגבי אמא וגם לגבי מעורבותם של סבא וסבתא. בגלל קוצר היריעה אתמקד כאן רק בתובנה משמעותית אחת שעלתה בהקשר של אמא. מה אמא מרגישה, כשהיא עומדת ליד הדלת וצופה באבא מכה אותך? שאלתי את יעל.

אני חושבת שאמא פוחדת מאבא. יעל ענתה. מהר מדי.

אני רוצה לבקש ממך להתבונן שוב בפנים ובגוף של אמא. הרשי לעצמך להתבונן בפנים של אמא שלך כאילו מעולם לא התבוננת בהם לפני כן, ונסי לחוש, להרגיש, את מה שעובר בתוכה. הפעם נסי שלא לענות לי מתוך מה שאת כבר יודעת. המשיכי להתבונן בשקט עד שמשהו חדש יעלה.

יעל מתבוננת בשקט בפנים של אמא. אני מבקש ממנה להשתהות שם. לא למהר להסיק מסקנות. מה אמא מרגישה? אני שואל שוב.

סוג של ריגוש…. יעל עונה לי. המכות הללו מלהיבות אותה. הן עושות לה טוב.

זאת הייתה הפעם הראשונה שיעל העזה להתבונן לתוך הרגשות הללו של אמא.

עד לאותו רגע יעל ניסתה לשמור על אמא כאדם הטוב בין הוריה. האכזריות הייתה שמורה רק לאבא. אבל עכשיו, כשיעל מעיזה לשהות שם, היא מגלה פיסת אמת שהיא מעולם לא ראתה לפני כן.

זו רק הייתה הראשונה מתוך שרשרת של תובנות חדשות שיעל החלה להבין לגבי אביה ואימא. אך התובנות, הן רק תחילת הדרך.

השלב הבא הוא להראות להורה שאנחנו רואים אותו. ביקשתי מיעל לדמיין שיחה עם אמא שלה שבה היא אומרת לאימה באופן שקט וברור שהיא יודעת שהיא נהנתה מהמכות הללו.

כל עוד יעל אינה מצליחה להתבונן באמת כפי שהיא ולראות, להתעמת ולראות, את הכוונות, הרגשות והמחשבות של אמא שלה, לאימא של יעל יש עדיין "כוח כישוף" על יעל. ו"כוח הכישוף" הזה הוא מה שמשמר את הסימפטומים הפוסט טראומטיים.

כלומר, הסימפטומים הפוסט טראומטיים קשורים ישירות ל"עיוורון". הם מאפשרים את העיוורון והם התוצאה של העיוורון. הסימפטומים הפוסט טראומטיים (במקרה של יעל הם מתבטאים בעיקר ביחסים שלה עם ביתה ובעיוורון שלה למה שמתעורר בתוכה ביחסים אלה. אך אצל אחרים הסימפטומים הפוסט טראומטיים לובשים צורות אחרות כגון: סיוטי לילה, קשיים בשינה, פלאשבקים, קושי להתרכז וכדומה…) הם למעשה צורות של קושי לתפקד.

ומטרת הטיפול היא לעזור לאדם לתפקד. לאפשר למח של האדם לחזור לתפקוד מלא. כאשר יעל תהיה מסוגלת לראות באופן ברור את מה שנעשה לה, התפקוד שלה יתרומם מיידית.

אבל הבעיה היא כזו: יעל (וכל אדם הסובל מ PTSD, על רקע יחסים בין אישיים) לא לגמרי רוצה לראות את אימא כפי שהיא. היא לא באמת רוצה לקלקל לעצמה את הדימוי היותר חיובי שהיה לה בנוגע לאימה. לחשוב שאמא לא התערבה כיוון שהיא פחדה מאבא זו מחשבה הרבה יותר מנחמת מאשר לתפוס שאימא נהנתה מלצפות בה סובלת.

ויותר מכך. אם יעל תעז להתעמת עם אימה ולומר לה שהיא רואה אותה, אימה (האימא שהתרגשה מלראות אותה סובלת) לא תקבל את התובנה הזאת בשמחה והכלה. אימה, קרוב לוודאי, תשתלח ביעל, תרמוז שהיא ירדה מהפסים, השתגעה, שהיא הוזה, ושהדברים הללו מעולם לא התרחשו. כל עוד יעל נמצאת תחת "הכישוף" של אמא, ישנו סיכוי גדול שיעל תטה להאמין לאימא שהיא אכן ירדה מהפסים. כלומר, התוצאה של השיחה הזאת עלולה להיות גרועה ביותר.

ויעל, כיוון שהיא תמיד "קראה" את המיינד של אימא שלה, קראה והתעלמה, יודעת בתוכה בדיוק לאן השיחה עלולה ללכת. ובדיוק מזה היא רוצה להימנע. ובדיוק מזה היא גם נמנעה לאורך כל השנים.

כך שיעל לא רק תצטרך להראות לאמא שהיא רואה אותה, היא תצטרך גם להישאר שקטה ונחושה ומחוברת לעצמה, לאורך כל התהליך. היא תצטרך לעמוד מול כמויות אדירות של מניפולציות שאימה, ככל הנראה, תעשה לה, כדי לבלבל אותה ולמשוך את השטיח מתחתיה. היא תצטרך להישאר על השטיח, עם רגליים איתנות, עם מבט ישיר ועם ראש נקי. היא תצטרך לגדל לעצמה עמוד שדרה חדש. ועמוד השדרה הזה הוא בדיוק מה שיהפוך את החרדה הפוסט טראומטית לצמיחה פוסט טראומטית.

 

 

3 תגובות על "מהי מטרת הטיפול ב PTSD?"

  • אפרת הגיב:

    אני חייבת לומר שהגישה שלך רעננה ואני מאד מתחברת לדברים.
    בעניין הפוסט טראומה עלתה לי שאלה- האם מה שיעל אומרת שאמה נהנתה מהריגוש, זה לא חלק פנימי בתוכה שנהנה מהריגוש וזה בכלל לא קשור לאם? יכול להיות שחלק מהקשיים הוא העובדה שיש בתוכה חלק שכביכול הסכים לזה ויש אשמה וכעס פנימיים?
    אני מתרשמת שחווית כעס כלפי הורה והאשמה (גם כשבאמת עשה דברים לא פשוטים) מייצרת ניתוק פנימי וסבל חדש וכן שהפרשנות שלנו על ההורה הרבה פעמים חלקית מאד. אשמח לשמוע כיצד אתה רואה את הדברים.

    • אמתי מגד הגיב:

      אפרת, הנקודה היא כזאת: לו יעל הייתה אומרת לי על ההתחלה, או די מהר, שאמא שלה נהנתה מהריגוש, יכול להיות שהייתי משער שבאמת קל יותר ליעל לראות את הריגוש אצל אמא שלה, ולא אצלה. אבל העובדה היא שיעל מאוד התקשתה לראות את זה אצל אמא שלה. למעשה היא ממש לא רצתה לראות את זה. היא העדיפה לראות את אמא שלה באור הרבה יותר חיובי. מה שזה אומר לי זה שאנשים דווקא מסתירים מעצמם את החלקים האפלים אצל הוריהם. הם מעדיפים לא לראות אותם. והעובדה שהם לא רואים צדדים אלה, היא מה שמשאיר אותם תקועים ולא חופשיים. כשמטופלים מתחילים להעיז לראות את הוריהם עם צדדיהם האפלים, זה משחרר אותם

      • אלינור הגיב:

        לפי הספר של דויד סנרש זה אפילו מתבקש, מכיוון שיעל הבינה מיפתה את המוח של הוריה מגיל קטן, ונחשפה באופן קבוע לדפוסי מחשבה כאלה, מה שהוביל אותה ללמוד אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]