יצחק וישמעאל והסכסוך הישראלי ערבי

מוקדש לאלעד, אחי הבכור

משפחה אינה מערכת דמוקרטית, טוען הטיפול המשפחתי. בני המשפחה זקוקים לסדר ולהיררכיה. הם מבקשים אותם. ההיררכיה מאפשרת גם למשמעת וגם לאהבה לזרום באופן מסודר ומאורגן ולהשקות בדיוק את הערוגות שזקוקות למים ברגע הנכון. כשמשפחות מוותרות על היררכיה, בני המשפחה סובלים. מאבקים על שליטה וכוח אינם מגיעים לכדי פתרון. להורים, כך נטען, ישנה קדימות בלקיחת אחריות ובהחלטות על ילדים, וילדים חשים אומללים כאשר הוריהם אינם לוקחים על עצמם קדימות זו.
"אם יש הכללה כלשהי אשר חלה על בני אדם ועל בעלי חיים אחרים כאחת, "כתב ג'יי היילי (1976) "הרי היא שכל היצורים שיש להם כושר למידה נדחפים להתארגן. התארגנות פירושה קיום דפוסי התנהגות, שפע של צורות התנהגות חוזרות ונשנות, וחיים בהיררכיה. יצורים המקיימים ארגון", הוא הוסיף, "יוצרים סולם מעמדות, או סולם כוח, לפיו לכל יצור יש מקום משלו בהיררכיה, כשמישהו נמצא מעליו ומישהו מתחתיו".
ברט הלינגר (1998), המפתח של גישת הקונסטלציה המשפחתית, הוסיף עוד דגש מעניין ורלוונטי לענייננו: גם לאחים בוגרים ישנה קדימות מסוימת על האחים הצעירים. הוא כתב: "ההוויה מקבלת את אישורה על ידי הזמן. הקודם מתרחש לפני המאוחר. הזמן מעניק רצף ומבנה. המובן של זה, במערכות יחסים, הוא שלזה שנכנס למערכת ראשון ישנה קדימות מסוימת על אלה שהגיעו מאוחר יותר".
כאשר כאבא הבנתי את החוקיות הזו הוקל לי מאוד. כשהייתי נוסע, לדוגמא, עם שלושת ילדי במכונית(כשאימא לא הצטרפה), כולם ידעו שהבכור יושב לידי ושני האחרים מאחור. שלושת האחים קיבלו את החוק הזה בהקלה רבה. זה מנע המון חיכוכים.
הידע הזה מוביל אותי לדיון בשאלת היחסים הכואבים בין יצחק, כלומר היהודים, לבין ישמעאל, כלומר הערבים ובין האיסלאם לבין העולם המערבי. אבות האומה שלנו, אברהם, יצחק ויעקב, כך מסתבר, לא כיבדו היררכיות משפחתיות. זה מוזר כיוון שהם באו מתרבויות פטריאכליות שבאופן מסורתי מכבדות היררכיה וסדר במשפחה. אף על פי כן, אבות האומה שלנו עברו על "החוקים". והם גם קיבלו גיבוי מלא לכך מהקדוש ברוך הוא.
למעשה, חוסר הכבוד להיררכיה התחיל אצל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו עוד הרבה לפני שאבותינו עלו על במת ההיסטוריה. זה קרה עם שני הבנים הראשונים, קין והבל. אלוהים קיבל את מנחתו של הבל, האח הצעיר, ולא שעה למנחתו של קין, הבכור, ודחף אותו, אפשר לומר, לרצוח את אחיו.
אחר כך הגיע גירושם של הגר וישמעאל. וכך זה כתוב: "וַתֹּאמֶר [שרה], לְאַבְרָהָם, גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת [הגר], וְאֶת-בְּנָהּ [ישמעאל]: כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן-הָאָמָה הַזֹּאת, עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק. יא וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד, בְּעֵינֵי אַבְרָהָם, עַל, אוֹדֹת בְּנוֹ. יב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-אַבְרָהָם, אַל-יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל-הַנַּעַר וְעַל-אֲמָתֶךָ–כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ: כִּי בְיִצְחָק, יִקָּרֵא לְךָ זָרַע. יג וְגַם אֶת-בֶּן-הָאָמָה, לְגוֹי אֲשִׂימֶנּוּ: כִּי זַרְעֲךָ, הוּא."
למרות אהבתו להגר ולישמעאל, מגרש אברהם את שיפחתו ואת בנו אל המדבר ועוזב אותם שם לנפשם.
אבל זה לא נגמר כאן. את חוסר הכבוד להיררכיה משפחתית אנו ממשיכים לראות בסיפוריהם של יעקב ועשיו ושל יוסף ואחיו. יעקב גונב את הבכורה מאחיו בעבור נזיד עדשים. ויוסף, הבן הצעיר והמועדף על ידי אביו יעקב, מכריז בפני אחיו הבוגרים שהם עומדים להשתחוות בפניו, וזה בדיוק מה שמתרחש בהמשך.
מה קורה במשפחות כשההיררכיה לא מכובדת? מה קורה לאח הצעיר שמקבל פריבילגיה שאינה מגיעה לו? ומה קורה לאח בכור שמאבד את הבכורה שלו, ועימה את הקדימות שמגיעה לו בתוקף חוקי הטבע?
זו אינה תמונה נדירה. למעשה היא מתרחשת במשפחות רבות. ואף פעם היא אינה מניבה תוצאות משמחות. עוד לא ראיתי את האח הבכור ששמח על אובדן הבכורה. קנאה, זעם, חוסר פרגון, שמחה לאיד וריחוק הם לרוב התוצאה של מצב עניינים זה. האחים הבכורים הדחויים הופכים להיות "בעייתיים". כיוון שאינם מרגישים שייכים למערכת, הם מורדים בה ולעיתים קרובות אף מנסים להכאיב לבני המשפחה האחרים.
זה בדיוק מה שקרה לעשיו. בתחילה, אולי כמרד, בחר להתחתן עם שתי נשים חיתיות, שהוריו מאוד לא חיבבו. אחר כך התחתן בשלישית עם מחלת, בתו של ישמעאל דודו. אולי סוג של אחוות דחויים.
ומה קורה לאחים הצעירים המקבלים את הבכורה? שני דברים עיקריים. 1. הם מפסיקים לקבל הגנה מהאחים שלהם, לעיתים באופן מוחשי, ולעיתים בתחושה. יותר הם לא יכולים לקרוא לאח הגדול שלהם שיגן עליהם מפני הילדים האחרים בשכונה. יוסף הוא דוגמא מצוינת לאח שלא רק שהפסיק לקבל הגנה מאחיו, אלא שאלו החלו גם להתנכל לו. ו 2. הם מתחילים להסתבך עם רגשות אשמה. אולי סיפורו של יעקב הוא דוגמא טובה לכך. עשיו דווקא לא התנכל ישירות ליעקב. אך יעקב חשש לכך במשך שנים ארוכות. הוא ציפה לנקמה. ואולי הציפייה הזו לנקמה ולפגיעה לא נבעה רק מסקירה אובייקטיבית של המציאות אלא בעיקר בגלל רגשות האשמה העצומים שהוא חש כלפי האח ממנו גנב את הבכורה.
אבל הסיפור שלנו אינו מסתיים בגניבת בכורות. שנים רבות אחר כך מתרחש בסיפור מהפך נוסף. לא רק שהאחים הבכורים מאבדים את הבכורה, צאצאיו של האח הצעיר מחליטים שהם, דווקא הם, ראויים להפוך להיות "העם הנבחר". בני ישראל, צאצאיו של גונבי הבכורה, יצחק ויעקב, מקבלים על עצמם ראשונים את האמונה באל אחד ואת המחויבות ללכת בדרכיו.
בדיוק בסדר הפוך לסדר הולדתם, בדיוק בסדר הפוך ל"הוויה שמקבלת את אישורה על ידי הזמן" מקבל העם העברי ראשון את האמונה באל אחד. יותר מאלפיים שנה אחר כך מקבל על עצמו גם עשיו את האמונה באל אחד כחלק מהנצרות, ושש מאות שנה לאחר מכן ישמעאל, הבן הבכור המקורי, דוחה את הפגאניזם ומקבל על עצמו את האמונה באל אחד כחלק מהאיסלאם.
האמת היא שאצל עשיו התמונה היא יותר מורכבת. על פי המסורת היהודית עשיו הוא אבי אדום, אבי ממלכות רומי ויוון, מהן יצאה גם הנצרות. אם צאצאיו של עשיו הם אכן בני רומי ויוון, גם הנוצרים הם צאצאי עשיו. ואלה אכן קיבלו על עצמם את הנצרות במאות הראשונות לספירה.
אך הנצרות דווקא רואה את הדברים הפוך. במסורת הנוצרית עשיו משול לנו, היהודים, ודווקא יעקב משול לנצרות.
הנוצרים עשו כאן טוויסט מעניין. את התנ"ך, כלומר את הברית הישנה, בחרו הנוצרים הרי שלא להכחיש. להפך הם קיבלו אותו על עצמם כספר קדוש, ממקור אלוהי. אך קשה היה להם מאוד ליישב את הסתירה בין העובדה שהעם היהודי מוכרז בברית הישנה כ"עם הנבחר" לבין האמונה שלהם שהנצרות נעלה על היהדות. כדי להסתדר עם סתירה זו הפכה הנצרות את חלק מהסיפורים בתנ"ך לסמלים של משהו אחר. עשיו, האח החוטא, הפך להיות לסמל ליהודים שנטשו את דרך האל. ויעקב, האח הצדיק, הפך לסמל לנצרות שהתחילה לראות את עצמה כ"עם הנבחר" האמיתי.
בניגוד לנוצרים שאינם רוצים לראות את עצמה כצאצאי עשיו, המוסלמים, לפחות אלה ממוצא ערבי (בעיקר הסונים), בהחלט רואים את עצמו כצאצאי ישמעאל. למעשה, על פי הקוראן, ישמעאל מהווה חוליה בשושלת הנביאים שקדמו למוחמד ונחשב לאבי שבט קֻרַיש, שממנו נולד הנביא מוחמד.
גם הקוראן מספר על גירושם של הגר וישמעאל על ידי אברהם, אך בקוראן סיפורו של ישמעאל אינו מסתיים בגירוש. כשהגר מחפשת מים עבור עצמה ועבור בנה במדבר, ישמעאל הצמא בוכה ובועט באדמה. מבעיטותיו נפערת באדמה באר מים והאם ובנה שותים ממנה. הבאר, שנקראת במסורת "באר זמזם" על שם הרעש שהמים השמיעו, נמצאת בין שתי גבעות מפורסמות הנמצאות על יד מכה שבערב הסעודית. המסורת המוסלמית מספרת גם שאברהם אבינו, ואבי ישמעאל, ביקר את הגר ואת ישמעאל מספר פעמים במכה. באחד מביקוריו הוא נצטווה, יחד עם ישמעאל, להקים את הכעבה, מקום התפילה המקודש למוסלמים.
אך למרות האופן שבו הקוראן "מסדר" את הדברים ו"מוציא" את ישמעאל כאבי הנביא מוחמד, נראה שדי ברור לכולנו, יהודים ומוסלמים, שחרפת גירושם של הגר וישמעאל אינה יכולה להימחות בקלות רבה כל כך. שכבודו של האח הבכור רמוס. ושהקנאה בין שני העמים וצאצאיהם תמשך.
אנו יכולים לראות זאת, לדוגמא, בפרשנויות שונות שניתנו לפסוק הפותח את פרשת וירא "וירא יעקב כי יש שבר במצרים ויאמר יעקב לבניו למה תתראו". רש"י הסביר שמובנה של המילה "תתראו" היא שיעקב ביקש למעשה מבניו העברים שלא יראו לבני ישמעאל ולבני עשיו את עושרם, כדי שאלה לא יתקנאו בהם.
פירוש "כלי יקר" מוסיף שיעקב ביקש מבניו להיזהר ספציפית מבני ישמעאל ובני עשו "כי שניהם סוברים שיצחק גזל הצלחת ישמעאל ויעקב גזל הצלחת עשו ע"י השתדלות", כלומר, כי יעקב לקח ברכותיו של עשו במרמה. לכן, הסיק "כלי יקר", שישמעאל ועשיו מקנאים לישראל יותר מכל האומות, ומשום זה חשש יעקב לקנאת בני ישמעאל ובני עשו דווקא.
האם יכול להיות שהסכסוך היהודי ערבי בכלל והסכסוך הישראלי פלסטיני בפרט, הם תוצר והמשך של קנאה זו בין ישמעאל ויצחק? האם יכול להיות שההפרה הראשונית הזו של הסדר המשפחתי הנכון, בו לבכורים יש קדימות על הקטנים, היא מקור הסכסוך בן 4000 השנה בין העברים לבין הערבים? האם ייתכן שאנו ממשיכים לחיות את אותה תמונה ראשונית של גירוש ודחייה שוב ושוב במשך אלפי שנים?
האם יכול להיות שהאנטישמיות הגדולה כלפי העם היהודי מצד האיסלאם ומצד הנצרות, מקורה ברגשי הנחיתות של בני ישמעאל ובני עשיו הדחויים אל מול צאצאי יצחק ויעקב הנבחרים?
האם הרגישות העצומה של האיסלאם לכל מראית של פגיעה במוחמד ובקוראן היא שיקוף עכשווי של מערכת היחסים הבסיסית בין ישמעאל הדחוי לבין יצחק הנבחר?
האם יכול להיות שההתעקשות של המוסלמים על קביעת ירושלים כעיר קדושה, מקורה בכך שמכה ומדינה הן הערים שישמעאל הדחוי וצאצאיו "קיבלו" בלית ברירה לאחר שגורשו ממה שהפך ברבות השנים לישראל ולירושלים? האם המאבק על ירושלים הוא ענף של המאבק להשבת הבכורה?
והאם ייתכן "שהמנטרה" שהעם היהודי מדלקם כל פסח, וגם לאורך כל השנה בצורות אחרות, המנטרה שאומרת ש"בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם", היא בעצם סוג של זעקה שצועק הילד הקטן והמפונק לאבא שיציל אותו מידי האח הבכור שמתנכל לו ושאינו מוכן להגן עליו יותר?
אולי אז, לפני כמה אלפי שנים, בניצוחו של אברהם אבינו המשותף, נוצקה לה תבנית היחסים הקשה בין יהודים וערבים? תבנית שמשמרת את היהודים כעם נבחר ו"מוצלח" ואת ערבים כדחויים ובעייתיים?
אינני מציע כאן "שהסיבה" לסכסוך היהודי מוסלמי היא יחסי הקנאה והדחייה בין יצחק וישמעאל. אין זו סיבה במובן המדעי של המילה. אני מציע שאולי ניתן לחשוב על הסכסוך כתהליך שמשמר את התמונה העתיקה ואינו מאפשר לדפוס חדש להתפתח. קצת בדומה לצלקת שנשארת על העור, למרות שכל תאי העור באזור כבר התחלפו עשרות ואולי מאות פעמים.
ואולי, עד שהתמונה הראשונית הזו לא תתוקן, גם הסכסוך לא ייפתר?
אך כיצד ניתן לתקן או לפתור תמונה ראשונית זו? אברהם אבינו מת כבר מזמן. אולי, לו היה עדיין חי, היה יצחק יכול לגשת אליו ולטעון מולו "אבינו היקר, עשית טעות. כשגירשת את הגר ואת ישמעאל אל המדבר, יצרת קרע בתוך המשפחה. במו ידיך גרמת לקנאה בין שני האחים. במו ידיך גרמת לסכסוך. תקן את הטעות, אבינו היקר! קבל בחזרה את בנך ישמעאל לחיכך. תן לו בחזרה את הבכורה. תן לו בחזרה את הכבוד ואת הקדימות המגיעים לו. אינני רוצה יותר בבכורה גנובה. המחיר שאני משלם עליה גדול מדי. אני מודה לך. רצית, ככל הנראה, רק להיטיב עימי. אך על ה"מתנה" שנתת לי, אני משלם מחיר גדול מדי. בבקשה, תקן את הטעות!"
לא. אין סיכוי שיצחק היה מעז לומר לאביו דברים קשים כאלה. יצחק מצטייר כטיפוס פסיבי למדי בתורה. אחד שמקבל על עצמו את הדין בכל מצב. אחד שעבורו מרד או מחאה כנגד אביו, אינם בגדר אפשרות. הרי גם כשאביו עקד אותו, ויצחק, יש לזכור, היה בן 37 בעת העקדה ( לפחות לפי חלק מהמסורות), יצחק שתק. לא אמר מילה. כך שקשה להאמין שיצחק היה מעז להביע טענות קשות כאלה אל מול אביו.
וגם לו היה מעז. כלל לא בטוח שאברהם היה מסכים להקשיב. לעומת יצחק, אברהם דווקא מצטייר כאחד שמילה שלו זה מילה. כשהוא מאמין במשהו, הוא הולך איתו עד הסוף… ברוב המקרים. כלומר, בכל המקרים, חוץ מכאשר אשתו, שרה, דורשת ממנו משהו אחר.
אך אברהם מת. ואולי עלינו המלאכה.
אני מנסה לדמיין מה היה קורה לו אנחנו, העם היהודי, היינו מרכינים את ראשנו בפני העם הערבי, ממש משתחווים לפניו, ואומרים לו "אתה היית פה הראשון. אתה הבכור, ואני הקטן". מה היה קורה לו העם היהודי היה מסכים לקבל על עצמו את מקומו כאח הצעיר והיה מכבד את מקומו של העם הערבי כאח הבכור?
אין זו כמובן הצעה פרקטית, בשום צורה ואופן. גם אינני חושב שהרכנת ראש שכזאת הייתה יכולה להועיל במשהו לאומה הערבית או לאיסלאם. אני כן חושב שאולי, לו באמת עם היה יכול להרכין ראש באופן קולקטיבי בפני עם אחר, זה היה מסייע קודם כל לנו, היהודים. זה היה מסייע לנו בכך שהיינו מחזירים את עצמנו מחדש למשפחת העמים ומוצאים בה את מקומנו הטבעי, כאח הצעיר, במקום להמשיך וליצור אנטגוניזם כזה בינינו לבינה.
ומצד שני, מה היה קורה לו העם הערבי, ואולי אף המוסלמים כולם, היו מפסיקים להתנצל על היותם דחויים והיו מתחילים לכבד את עצמם ולקחת את מקומם כבכורים?
שוו בנפשכם. שוו בנפשכם את אנשי הדת הקורבנית הזו, הדחויה הזו, הנאבקת כל כך על מקומה ועל "הכבוד" שלה, שוו בנפשכם אותם "נזכרים" בהיותם הבכורים. נזכרים בזכויות שלהם כאחים בכורים. אינני מדבר כאן על הציפייה או הדרישה מאחרים שייתנו להם את כבודם. בזה המוסלמים כבר מומחים. אך תארו לעצמכם שהערבים והמוסלמים היו מפסיקים לצפות לקבל את הכבוד שלהם מהיהודים ומהנוצרים. שהם בפשטות היו נותנים את הכבוד הזה לעצמם. שהם היו מסתובבים בעולם הזה כמו שאחים בכורים צריכים להסתובב. עם גב זקוף וחיוך שליו על הפנים. ראויים.
איזה שינוי עצום זה היה יכול להיות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]