נתחיל בכך שאינני חסיד גדול של אבחונים פסיכיאטריים ופסיכולוגים. אבחונים, בעיני, הם סוג של החפצה, אובייקטיפיקציה. כאשר אנחנו רואים אדם כסכיזופרן, מדוכא או בעל הפרעת אישיות גבולית, זה מחבל ביכולתנו לראות אותו כאדם שלם. יותר מכך, לעיתים קרובות איבחונים לא רק שאינם עוזרים לאדם, להפך, הם משמרים את העמדה הפסיבית שלו מול העולם ומול אחרים, הם מחזקים את הייאוש ואת הההרגשה שלא ניתן לשנות דבר, הם מקבעים את היחסים הסימביוטיים בין האדם ובני משפחתו ועוד צרות רבות אחרות. עד כאן לא חידשתי כלום. מובילי התנועה האנטי פסיכיאטרית אמרו דברים דומים כבר בשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת. אבל אינני יכול גם להתעלם מכך שלעיתים אבחון ממש מסייע למטופלים, לבני משפחותיהם ולמטפלים. אדם שסובל מסיוטים, הפרעות שינה וחוסר תיאבון מקבל לפתע אבחנה ברורה שהוא סובל מהפרעת חרדה פוסט טראומטית, ולפתע הדברים נעשים ברורים. לפתע יש הקשר לבעיות שלו. הוא מבין שהוא אינו משוגע. שהתגובות שלו הן נורמאליות. וההבנה הזאת מובילה אותו ללכת לטיפול אצל מומחה לטראומה שעוזר לו לשחרר את האחזקה של הטראומה בשרירים, עוזר לו להפגש עם הזכרונות ולהרגיע את עצמו מולם, עוזר לו להבין את מה שקרה לו בדרכים בריאות יותר. והנה, הסימפטומים פוחתים והאדם אולי אף מתחיל לתפוס את עצמו כמי שהטראומה מאחוריו. איך נדע מתי אבחון מועיל למטופל ולסביבתו ומתי לא? כמטפל משפחתי אני אף פעם אינני רואה את "ההפרעה" של האדם כשוכנת בתוכו. סכיזופרניה, דיכאון והפרעת אישיות נרקיסיסטית, אינן מהויות ששוכנות בתוך האדם. מנקודת מבט מערכתית, נכון יותר להתבונן בהן כאסטרטגיות שהאדם למד ואימץ לעצמו כדרך להתאים את עצמו לסביבה המשפחתית שבה הוא חי. בני המשפחה כולם רוקדים ריקוד ביחד. הם מושפעים ומשפיעים אחד על השני. ביחסים המשותפים שלהם הם לומדים לעשות התאמות אחד לשני. ותוך כדי הריקוד המשותף הזה כל אחד מהם לומד התנהגויות בעייתיות שמחזקות ומשמרות את ההתנהגויות הבעייתיות של האחרים. אדם עם הפרעת אישיות גבולית, לדוגמא, אינו נוצר בוואקום ואינו יכול לחיות בוואקום. מולו תמיד נמצא אדם שפיתח "ס.א.ב". אתם יודעים מה זה ס.א.ב? זה סינדרום אקומודציה לבורדרליין. הפרעת האישיות הגבולית אצל האחד מתפתחת במקביל להפרעת האקומודציה אצל השני. עכשיו השאלה היא כזו: האם כאשר המטופל ובני משפחתו, הוריו או בן/בת זוגו, הולכים לפסיכיאטר וזה נותן למטופל את האבחנה "הפרעת אישיות גבולית" האם האבחנה הזאת מגבירה את ההתנהגויות הבעייתיות של המטופל ושל בני משפחתו או מפחיתה אותם? האם הרגע הזה שבו בני המשפחה והמטופל שומעים ומעכלים את האבחנה הוא רגע שמשחרר אותם להתפטר מהתפקידים שהם למדו והתאמנו בהם לאורך השנים, או שזהו רגע שמקבע עוד יותר את התפקידים?ג. בן ה 15, התנהג באופן מוזר. הוא רצה לדבר עם הוריו תמיד בזמן הלא מתאים. הדיבור שלו היה מונוטוני, משעמם ולא היה לו סוף. הוא היה מספר להוריו פרטים לא רלוונטיים על משחקי המחשב שבהם היה משחק רוב שעות היום. בבית הספר היה רב עם ילדים אחרים והוא היה דחוי על ידם. הוריו של ג. מצאו את עצמם כועסים ואף שונאים אותו רוב הזמן. כועסים ומנסים להסתיר את הכעס. הילד הלך למספר איבחונים לאורך השנים. איבחנו אותו כחרד. אבחנו אותו כסובל הפרעות קשב וריכוז. ופסיכיאטר אחד אף חשב שייתכן והוא סובל מסכיזופרניה. ג. קיבל תרופות והלך לטיפולים והוריו הלכו להדרכת הורים. הפסיכאטר האחרון מצא שג. נמצא על הרצף האוטיסטי. עם תפקוד גבוה. הוא הסביר להורים שג. מתקשה מאוד להבין מצבים חברתיים ושהוא זקוק לבהירות במסרים, הרבה יותר מכל נער אחר בגילו. האבחנה הזאת שיחררה את ההורים. במקום לשנוא את הילד המוזר והבעייתי שלהם, הם החלו ללמוד לדבר איתו באופן בהיר. הם החלו לצפות ולדרוש ממנו להתנהג באופן מותאם יותר, אך הם עשו זאת באופן שהנער היה, סוף סוף, מסוגל להקשיב לו. גם מורי בית הספר קיבלו הדרכה מהפסיכיאטר שלימד אותם דברים דומים. הדברים החלו מייד להשתפר. הוריו של ג. החלו, סוף סוף, לאהוב אותו. זו דוגמא מעולה לאופן שבו אבחנה יכולה לשחרר את המטופל ובני משפחתו מריקוד משפחתי בעייתי. האבחנה איפשרה להורים לצאת מהעמדה המגוננת שלהם, שהיוותה פיצוי לשנאה שלהם אליו, ואיפשרה להם גם להיות בהירים יותר עם הילד וגם לצפות ולדרוש ממנו להתבגר ולקחת אחריות על מעשיו. אני מתאר לעצמי שהפסיכיאטר שנתן לילד את האבחנה הזאת ניסה להיות אובייקטיבי ככל האפשר. הוא הבין שהאבחנות הקודמות היו מוטעות והוא ניסה לדייק . אבל אני רוצה להתבונן בכל זה מזווית משפחתית מערכתית. אני רוצה לומר שהאבחנה החדשה נכנסה כאינפוט לתוך המערכת המשפחתית, לתוך הריקוד המשפחתי, והשפיעה על הריקוד הזה לטובה. וזהו הערך שלה. זהו הערך הבלבדי שלה. אין לה, או לכל אבחנה אחרת, ערך כשלעצמה. יש לה ערך רק כל עוד היא משפיעה באופן חיובי על הריקוד שבני המשפחה רוקדים יחד. לתפיסתי, אבחנות, גם כאלו שנעשו על ידי הפסיכיאטרים המומחים ביותר, שוות כקליפת השום, אם הן משמרות ומחזקות את הסימביוזה ואת נוקשות התפקידים אצל המטופל ובני משפחתו. הייתי רוצה שאנשי מקצוע, שעוסקים באבחון, יוכלו לחשוב על אבחנות גם דרך הזווית הזאת. יוכלו לשאול את עצמם שאלות כגון: איך עומדת להשפיע אבחנה כזו על בני המשפחה? ואיך תשפיע אבחנה אחרת? האם אבחנה מסוימת תסייע לבני המשפחה להשתחרר מרגשות, מחשבות ודפוסים בעיתיים או תקבע אותם? בעיני אלו שאלות חשובות ביותר.
אבחון אינו מעשה "אובייקטיבי", אבחון הוא מעשה שמתרחש בתוך מערכות יחסים
נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]