אנשים מגיבים בצורות שונות וקיצוניות לאמירה הזאת. אנשים שהערך של חופש ביחסים מאוד חשוב להם, מסכימים מייד. הם מוכנים לחלוטין לשחרר את בני זוגם מכל התחייבות להם, כיוון שהם רוצים גם להיות משוחררים מתחושת חובה בעצמם.
אחרים ממש מתנגדים. ישנם אנשים שתופסים את הזוגיות כמקום שבו ישנן לשני בני הזוג חובות הדדיות. אנשים כאלה מעניקים המון לבני זוגם, ומצפים ממנו, או ממנה, להעניק להם בחזרה.
ישנם גם כאלה שממש לא מעניקים המון לבני זוגם, ולמרות זאת בטוחים לגמרי שבני זוגם חייבים להם.
אנחנו רוצים להציע כמה התבוננויות נוספות על האמירה הזאת. אנחנו רוצים לשתף אתכם בדרך שבה אנחנו צעדנו לפני, בזמן ואחרי שבחרנו לאמץ את האמירה הזאת לחיינו. למעשה, אנחנו לא רק אימצנו אותה, אנחנו הפכנו אותה לסעיף הראשון במין חוזה זוגי, בן שמונה סעיפים, שבחרנו לחיות על פיו, כבר לפני שש עשרה שנה, כשרק הכרנו.
כשאנחנו הגענו למסקנה הזאת, ואף קבענו אותה כחלק משמונת הכללים לזוגיות שהיוו את ה"חוזה" הזוגי שלנו, זה היה בעיקר בהשפעתן של שתי מורות יקרות. ביירון קייטי (העבודה) ואווה פיירקוס (הנתיב להתמרה עצמית).
ביירון קייטי לימדה אותנו לשאול שאלות על המחשבות שלנו. היא לימדה אותנו להסתקרן לגביהן, לבדוק אותן מעת לעת. ואכן בדקנו. בדקנו את כל המחשבות שהתרוצצו לנו במח על מה שבן הזוג שלנו חייב, צריך ואמור להרגיש, לחשוב ולעשות. דרך העבודה של ביירון קייטי הבנו שאין לנו באמת מושג מה בן הזוג שלנו חייב, צריך או אמור להרגיש ולעשות. הבנו גם שאין לנו שום שליטה על זה. הבנו שכאשר אנחנו חושבים שבן הזוג שלנו אמור לדבר איתנו, להביא לנו פרחים, לשכב איתנו, לתת לנו מחמאות, להיות יותר עם הילדים, להיות שותף בבית, להרוויח יותר, והוא כרגע לא עושה את זה, אנחנו בעצם מתווכחים עם המציאות. במקום להסכים להפגש ולאהוב את מה שיש, אנחנו מתווכחים עם המציאות ומנסים לשלוט במשהו או במישהו שאין לנו כל שליטה עליו.
מאווה פיירקוס למדנו שיעור נוסף. למדנו שיעור על הצרכים הרגשיים שלנו. הבנו דרכה שכאשר אנחנו בטוחים שמישהו אמור לספק את הצרכים שלנו, אנחנו בעצם משאירים את עצמנו ילדים תלותיים. אנחנו בעצם מקבעים את עצמנו בתוך מנטליות של ילד חסר אונים שמחכה ומצפה שהסביבה תעניק לו את הצרכים שלו. הבנו שאנחנו דנים אז את עצמנו לחוסר התפתחות ולעצירה ביכולת שלנו לרכוש מיומנויות חדשות.
שתי הגישות הללו שינו את חיינו ללא הכר. אנחנו חייבים לשתי המורות הללו המון. אבל שמנו גם לב ששתי המורות הללו פונות אלינו כאינדיבידואלים. הן מבקשות מאיתנו לחקור את המחשבות, הרגשות והצרכים האישיים שלנו ולעבור התפתחות איתם.
בשנים האחרונות הדגש שלנו הוסת מהבנה אינדיבידואלית להבנה דיאלוגית. קראנו והפנמנו עוד את הפילוסופיה של מרטין בובר ואת התרגום שלה לגישתו של אחד מאבות הטיפול המשפחתי, איבן בוסורמני נאז', שאני, אמתי, זכיתי להיות תלמידו.
ואז הבנו שההבנה שלנו, שבן הזוג שלנו לא חייב לנו כלום, היא לגמרי נכונה, אך מסיבות נוספות וחשובות אף יותר.
הבנו שכאשר בן זוג חושב שהאחר אמור, חייב או צריך לעשות, לחשוב או להרגיש משהו (ולא משנה בכלל מה), הוא מפסיק באותו רגע להיות בדיאלוג עם בן הזוג ומתחיל להתייחס אליו כאל חפץ.
בובר מלמד אותנו שאנחנו תמיד נמצאים ביחסים עם הזולת. הוא מלמד אותנו שה"אני" שלנו נולד בתוך המפגש עם האחר. שאין "אני" עצמאי שניתן לפוגשו. שאנחנו מכירים ויודעים מי אנחנו בתוך המפגש עם אדם נוסף.
בובר גם מלמד אותנו שישנם שני סוגים של יחסים שאנחנו יכולים להיות בהם עם הזולת. יחסים דיאלוגיים שבהם ישנו מפגש אני אתה של שתי ישויות שמכבדות גם את עצמן וגם את האחר, או מפגש מחפצן, של אני לז, שבו האחר הופך לאובייקט עבורי וגם אני למעשה הופך לאובייקט עבורי.
לא משנה עד כמה חכמות ומועילות המחשבות שלנו על בן או בת הזוג, ברגע שאנחנו מצפים מהם להיות משהו אחר ממי שהם עכשיו, מיידית המפגש האמיתי בינינו מופסק. מיידית אנחנו מפסיקים לכבד את האחר ואותנו.
האחר הופך לשלוחה שלנו. הוא הופך לאובייקט שמטרתו לספק את צרכינו. ואז איננו רואים אותו יותר כאדם שלם.
מה זה אומר לראות אדם אחר כאדם שלם? זה אומר להפגש עם זה שיש בינינו פער. שאנחנו שונים. שלאחר יש רצונות, מחשבות, ערכים וצרכים שונים משלנו. להסכים להפגש עם הפער זה קשה. אנחנו שניים, שונים אחד מהשני. ראיית העולם שלנו שונה. אנחנו תופסים דברים אחרת. ההסכמה להפגש עם זה מבגרת אותנו. היא מוציאה אותנו מהאשלייה שנוכל להיות אחד. שהאחר יהיה מותאם אלינו.
לא! האחר אינו מותאם לנו. הוא אחר. הוא שונה. וזה היופי שבכל העניין. זה שהוא שונה. מפגש בין שניים שמתואמים אחד עם השני לגמרי, אינו באמת מפגש. זה למעשה מפגש רק עם עצמנו, ועם האחר כשלוחה שלנו. רק מפגש עם האחרות של האחר, וההסכמה להיות עם הפער, יכולה באמת להיחשב כמפגש אמיתי, כדיאלוג בין שניים.
אבל מה עם הילדים? מה עם המחויבות שלו או שלה לבית? מה עם יחסי המין? מה, אני אאונן כל הזמן? אני הרי לא רוצה לבגוד בה… מה, אני אמורה לעשות הכל לבד? מה, אסור לי לצפות שהוא יגיע מוקדם הביתה ויעזור? מה עם המחויבות הזוגית שלנו?
אז שוב, כפי שכבר ביירון קייטי סיפרה לנו, אין לנו כל שליטה על הבחירות של בן הזוג שלנו. זאת האמת. אפשר להתווכח איתה, אבל זה לא ישנה אותה. אבל זאת לא רק ההבנה שאין לנו שליטה על האחר שצריכה להוביל אותנו. זה הרבה יותר מזה. זאת ההבנה שגם לו הייתה לנו שליטה על האחר, לא היינו רוצים בה.
אדם מבוגר רוצה שבן או בת זוגו לא יהיו בשליטתו. הוא רוצה שבן או בת זוגו יהיו שונים, אחרים ועצמאיים בחשיבתם ועשייתם. לא?
האם איננו רוצים לתמוך בבן הזוג שלנו להיות בבחירה מלאה?
ומה אם הוא בוחר בחירות "לא טובות"? בחירות "לא נכונות"? בחירות "מזיקות"?
זה בדיוק העניין. שם זה נמדד. בזמנים שבהם אנחנו בחוסר ההסכמה. שם, ורק שם, אנחנו באמת יכולים להפגש.
אתם מוזמנים להזכר ברגעים בחיים שלכם שבהם היה לכם מפגש אמיתי עם מישהו. מפגש שממש נגע בכם עמוקות. האם המפגשים הללו לא היו כל כך מיוחדים דווקא בגלל שהאחר היה שונה מאיתנו והסכמנו להפגש עם השונות?
האם זה אומר שאסור לנו לבוא בטענות לבן הזוג? כן. זה בדיוק מה שזה אומר.
האם זה אומר שאסור לנו להיות לא מרוצים ממשהו ולרצות משהו אחר? לא! בשום פנים ואופן לא! אסור לנו לבטל את עצמנו, את הצרכים, הרצונות והערכים שלנו. במפגש אמיתי יש את שנינו, גם את האחר וגם אותנו. בשום אופן איננו מציעים לכם לבטל את עצמכם. זה יהיה אסון. וזה גם יבטל את האפשרות של מפגש אמיתי בין שניים. כדי שיהיה מפגש עליכם להביא את עצמכם במלואכם. ולאפשר ולרצות שהשני יעשה אותו דבר.
ומה לגבי אי ההסכמות? אי ההסכמות הן המקום שבו אנחנו נפגשים. רק שם ניתן להפגש. רק שם ניתן ליצור דיאלוג אמיתי. האם תוכלו להפגש באמת עם בן או בת זוגכם, לשתף אותו לגמרי במחשבות, רצונות, צרכים ופנטזיות שלכם, ובאותו זמן ממש לרצות לגמרי שהוא או היא ירצו להביא גם את עצמם במלואם?