בשבחי חוסר הסינכרון
בשנתיים הראשונות ליחסים שלי עם שולי היינו מאוד מסונכרנים. כמו זוגות מאוהבים בתחילת דרכם, שנינו השקענו הרבה מהאנרגיה שלנו בלהתאים את עצמנו אחד לשני. כאשר אחד רצה לדבר, לטייל, ללכת לסרט, למיטה, ברוב המקרים השני זרם איתו. וזה עונג גדול.
אחרי שנתיים רצונות אישיים שלנו החלו לצוץ. התחלנו, כמו רבים אחרים, להתעקש יותר על הצרכים והרצונות שלנו ומכיוון שגם השני התעקש על שלו, הפכנו הרבה פחות מסונכרנים.
אני חושב שהייתי עסוק בלהתגעגע ולבכות על אובדן התקופה הראשונה במשך יותר מעשר שנים. כמה שזה היה חסר לי. במיוחד בתחום המיני. כל כך רציתי ששולי תחזור להענות לי בכל פעם שרציתי.
חשבתי שלו רק נחזור לסנכרון הזה, הכל יהיה נפלא ואני אהיה מאושר. שולי ממש לא חשבה ככה.
לקח לי זמן הרבה זמן להבין שיש מתנה מרגשת ומשמעותית הרבה יותר דווקא בחוסר הסינכרון.
קשה להסביר וקשה להבין את זה, וקשה מאוד לוותר על התקווה שהסנכרון יחזור, אבל האמת היא שיש עומק הרבה יותר גדול ביחסים הפחות מסונכרנים שלנו היום.
ההסכמה לכך שיש בינינו פערים יוצרת מפגש הרבה יותר עמוק מאשר מפגש ללא פערים.
זה די מדהים להבין את זה. אבל האמת היא שכל עוד בני זוג עסוקים מאוד בסינכרון והתאמה לשני, היחסים שלהם נשארים ברמה שטחית יותר.
כאשר בני זוג מתחילים לקבל את האחרות של האחר, את השונות שלו. כאשר בני זוג מפסיקים לחלוטין את הניסיונות לתמרן את השני להתאים את עצמו אליהם, רק אז למעשה באמת מתחיל מפגש אמיתי ביניהם. כלומר בין שני האניים האותנטיים שלהם.
אתם מבינים? כל עוד אנחנו משתדלים להתאים את עצמנו לאחר, או מתמרנים את האחר להסתנכרן אלינו, איננו נפגשים באמת איתו. אנחנו נפגשים עם הבבואה שלנו. לא עם הבן אדם השלם. רק עם חלק ממנו.
זה לפעמים מאוד נעים ומענג להפגש רק עם החלקים המסונכרנים, אבל זה לא מפגש מלא. אין פה באמת דיאלוג בין שניים.
ורק כאשר אנחנו ממש נכנעים, מתמסרים, לכך שהאחר הוא אינדיבידואל חופשי שאינו אמור להיות מותאם לנו, יכול להיווצר מפגש של אמת בינינו.
ובמפגש הזה יש עומק. משהו חדש יכול להיוולד ממנו. רעיונות, ילדים, מוזיקה, ספרות…מפגש.
אז תודה לך אהובתי.
בשבחי חוסר הסינכרון
נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]