שירלי הייתה בת ארבע כשהיא ישבה מול אימא שלה וצפתה בה מגלחת את הרגליים. אימא התבוננה בגועל בוורידים הבולטים על הירכיים שלה ואמרה בקול רם "איזה רגליים מכוערות יש לי". שירלי נבהלה מעוצמת ההבעה. המשפט הזה נחרט בזיכרונה.
היום שירלי בת 40 והיא שונאת את הירכיים שלה. זאת הייתה הסיבה בגללה היא הגיעה אלי לטיפול.
יותר ויותר אני נפעם לגלות עד כמה הבעיות הנפשיות שלנו עוברות אלינו ישירות מהורינו, דרך התהליך המדהים של מיפוי המיינד (Mind Mapping) כלומר היכולת המולדת שלנו ליצור במוחנו מפה, תמונה או תיאוריה לגבי מחשבותיו, רגשותיו ורצונותיו של האחר. מספר עצום של מחקרים מהשנים האחרונות בודקים את היכולת הזאת שלנו. חלקם נערכים בארץ (פרופ' סימון שמאי צורי מאוניברסיטת חיפה, לדוגמא, היא אחת מהמובילות בתחום). אך הידע שנצבר במחקרים אלו כמעט ולא חודר לתוך הגישות המקובלות בפסיכותרפיה, ובוודאי שאינו משפיע עליהן. וכשהוא כן חודר, ההשפעות של התיאוריות המקובלות (התקשרות, פסיכואנליזה ויחסי אובייקט) מעמעמות או ממש מוחקות את הייחודיות שלו.
קחו לדוגמא את מושג המנטליזציה – מושג ותיאוריה שיש בהם התייחסות, עקומה, לממצאים. "מנטליזציה (כך מוסבר בויקיפדיה) היא יכולת בעלת חשיבות רבה ביצירת ויסות רגשי בהקשר של יחסים בין אישיים… היא מתפתחת מגיל הינקות ומבוססת על התקשרות תקינה וקשר מיטיב בין הדמויות המטפלות לילד. לטענתם (של פונגי ובייטמן – מפתחי הגישה), יכולת זו נפגעת אצל אנשים שחוו טראומה נפשית ופגיעה משמעותית ביחסים בינאישיים בילדות המוקדמת, ולפיכך קושי במנטליזציה עשוי להיות אחד הגורמים להתפתחות הפרעות נפשיות, במיוחד הפרעת אישיות גבולית".
מה לעשות שהמחקר מראה לנו בדיוק את ההפך! לאנשים עם הפרעת אישיות גבולית ישנה יכולת מנטליזציה מצוינת. לעיתים טובה יותר מאשר לאחרים. למעשה זו היכולת המעולה שלהם, ושל בעלי הפרעות אישיות אחרות, למנטליזציה, או מיפוי המיינד, שלמעשה אחראית לקשיים היחודיים שלהם. המחקר גם מראה בבירור שאנשים שחוו התקשרות בלתי תקינה מפתחים יכולת מיפוי מיינד מצוינת.
הסיבה שהבאתי את המידע הזה לכאן היה כדי להצביע על כך שהבעיות שאנו חווים אינן נובעות מקשיים במיפוי המיינד של האחר. הן נובעות דווקא מכיוון שמיפינו את המיינד של האחר טוב כל כך.
שירלי, לדוגמא, מיפתה מצוין את המיינד של אימא שלה. כל כך טוב היא מיפתה אותו שהמיפוי הזה נחרט במיינד שלה עצמה, תפס לו שם אחיזה ואף צימח גרורות. במשך שנים ארוכות שירלי שנאה את הגוף שלה ותיעבה במיוחד את הרגליים שלה. כשהייתה מורחת קרם גוף, הייתה מורחת אותו עד לבטן. מעולם לא מרחה אותו גם על הרגליים. היא גם נמנעה להסתכל על הרגליים שלה. כאילו חצי הגוף התחתון פשוט לא היה שלה. במובן מסוים היא צדקה. חצי הגוף התחתון שלה היה שייך לאימא שלה.
ביקשתי משירלי להיכנס לתוך האירוע ולהתבונן באימא מגלחת את הרגליים. הזכרי במבט שלה. בעיניים שלה. בגוף שלה. בקול שלה. שירלי עוצמת את העיניים ונזכרת.
עכשיו, כשאת בתוך אימא שלך, תסתכלי על שירלי הבת שלך, מתוך העיניים של אימא. איך אימא מרגישה אלייך? מה היא חושבת עלייך?
היא לא חושבת עלי כלום. היא פשוט עסוקה ברגליים שלה. היא לא ממש שמה לב לכך שאני יושבת שם.
אוקי. עכשיו חזרי בבקשה אל עצמך. את יושבת שם ורואה את אימא שלך עסוקה מאוד ברגליים שלה, וכלל לא רואה אותך. מה זה עושה לך? איך זה גורם לך להרגיש?
זה גורם לי להרגיש קצת עזובה.
תמשיכי…
ואז אני רוצה להתקרב לאימא.
אוקי. ואת יכולה?
לא. היא עסוקה מדי בתוך עצמה.
ואז, מה את עושה?
אני לא יודעת. אני פשוט רוצה להתקרב אליה.
האם יכול להיות שהדרך שלך להתקרב אליה, כשאין דרך אחרת, זה לאמץ את תמונת העולם שלה? את התפיסה שלה על הדברים?
כן! זה בדיוק כך. אני זוכרת שכשהייתי קטנה, תמיד ניסיתי לאמץ את נקודת המבט של אימא שלי. אני זוכרת לדוגמא שהלכנו ברחוב ועברה שם אישה. אימא שלי אמרה "איזו אישה יפה" ואני ידעתי שעלי לשנן את ההבנה הזאת. הרגשתי שאני לא יודעת בעצמי להגיד מי יפה ומי לא, והבנתי שאימא שלי כן יודעת ואני צריכה ללמוד ממנה.
נראה שגם את השנאה לירכיים שלך למדת ממנה.
כן, אבל אתה יודע, זה מוזר. כי כשהתבגרתי התווכחתי איתה על כל דבר. לא הסכמתי איתה על כלום. למעשה הדבר שאני הכי התנגדתי לו אצל אימא שלי היה זה שהיא נורא התחשבה בסביבה שלה. שמה "שהשכנים" אמרו, תמיד נתפס אצלה כחשוב יותר מכל דבר אחר. היא שפטה את עצמה לגמרי על פי הסביבה שלה. ואני תמיד התנגדתי לזה. התנגדתי כמעט לכל דעה או רעיון או רגש שהיה לאימא שלי. ועד היום אני מתנגדת לה.
אז עכשיו אני מבין משהו. בוסזורמני נאז' לימד אותנו שאיננו יכולים שלא להיות נאמנים להורים שלנו. אין לנו בחירה שם. הבחירה היחידה שלנו היא האם נהיה נאמנים להם באופן בריא או באופן פתולוגי. נשמע שאת נאמנה לאימא שלך רק באופן הפתולוגי. כלומר רק דרך השנאה שלך לירכיים שלך. וזה אומר לי שאם את רוצה להשתחרר מהנאמנות הלא בריאה הזאת לשנאה העצמית לגוף, את תצטרכי במקביל למצוא משהו חיובי ובריא שבו דווקא תוכלי להיות שמחה להיות נאמנה לאימא שלך. האם יש משהו כזה?
כן. יש. אימא שלי, לדוגמא, יכולה לשטוף פטרוזיליה במשך שעה וממש להיות בתוך זה וליהנות. היא יכולה גם להחליט שהיא אוספת אבנים מחוף הים ומציירת עליהם ולהתמסר לגמרי ליצירה שלה. את זה הייתי שמחה לרשת ממנה.
זה מעניין. נשמע שברגעים הללו אימא שלך לא חושבת בכלל על הסביבה שלה. היא בכלל לא עסוקה אז במה יגידו השכנים.
נכון. היא לגמרי מתמסרת לרגע. לחוויה של הרגע.
אז בואי דמייני שאת מדברת עם אימא שלך ואת משתפת אותה בכמה את אוהבת את היכולת הזאת שלה להתמסר לרגע. וספרי לה שאת התכונה הזאת את רוצה לרשת ממנה.
שירלי מדמיינת את זה ומספרת לי שזה מרגיש לה טוב.
עכשיו אחרי שמצאת דרך להיות נאמנה לאימא שלך באופן שבריא לך, אנחנו מוכנים ל"הסרת הגידול".
אני מבינה עכשיו שבעצם כשאימא שלי שונאת את הגוף שלה, היא מסתכלת על הגוף שלה דרך העיניים של "השכנים". וכשהיא שוטפת פטרוזיליה במשך שעה, היא חווה את עצמה מבפנים, ואז בכלל אין "שכנים".
מעולה. בדיוק. אז הגידול הזה שאת רוצה להסיר מעצמך זו בעצם ההסתכלות על הגוף שלך דרך העיניים של האחר.
כן. זה מה שאני רוצה להסיר.
אז בואי ותתבונני שוב באימא שלך מגלחת את הרגליים שלה. ותראי איך היא בוחנת ושופטת את עצמה דרך העיניים של האחר. דרך העיניים של האחר הירכיים שלה נראות לה מגעילות. ואת, כילדה קטנה, כל כך רצית להתקרב לאימא שלך ומצאת שהדרך להתקרב אליה זה בעצם להזדהות איתה. ובואי תיראי שזו המחשבה של אימא שלך. זו אינה המחשבה שלך. כי את לא באמת רוצה להיות מנוהלת על ידי "מה השכנים אומרים"
אני רואה עכשיו באופן ברור שזאת המחשבה של אימא שלי ולא שלי.
ועכשיו אני רוצה לבקש ממך לחוש ולחוות את הירכיים שלך מבפנים. במקום להסתכל עליהם מבחוץ, לחוות אותם מבפנים. לחוות את הירכיים שלך באותו אופן שבו אימא שלך שוטפת פטרוזיליה. מבפנים. כחוויה. ולא מתוך עיניים חיצוניות.
שירלי לוקחת את הזמן לחוות את זה. זה מרגיש מעולה. היא אומרת לי. זה מוצא חן בעיניה.
שלום אמיתי, הטיפול שאתה מציג מרתק ומעורר רצון ללמוד משיטתך, אך- למה צריך להשתלח בגישות אחרות ועוד בדרך כל כך שטחית? לפסול את גישת המנטליזציה על סמך ויקיפדיה?? לא נראה לך מוגזם?
מה שאתה קורא "מיפוי המיינד" אינו דומה בכלל למנטליזציה, מנטליזציה, שהיא תהליך שלא נגמר, כרוכה ביכולת לרפלקציה. כאשר התנהגות הורית כמו זו שתיארת, צמודה לחסך ו/או פגיעה, הילד "מחדיר לתוכו" את ההורה, נהיה כמותו כדי לחוות את נוכחותו, שאינה מתאפשרת בדרך טובה יותר. גם בעולם הפסיכואנליטי של היום כותבים על כך ומשתמשים בהבנה זו בטיפול, במיוחד בהתייחסות למה שמכונה "מצבים מנטאליים ראשוניים" (למשל אנדרה גרין בספרו "האם המתה).
אילו לאמה של המטופלת היתה מנטליזציה של נפשה שלה, ויכולת רפלקטיבית, אולי כשהיתה שמה לב שבתה מתבוננת, היתה מסוגלת לומר לבתה: אני לא אוהבת את הרגלים שלי, אולי כי תמיד אמרו לי שהן לא יפות, אבל תדעי שאת יפה וחמודה" ואז כמובן היה מצב עניינים אחר לגמרי.
חלק מהמנטליזציה הוא היכולת לדעת את מפת המיינד שלי, ולהפריד בין מפת המיינד שלי ל(השערה על ) המיינד של הזולת. אני ממש לא מומחית לפונגי אבל יש לו ולגישתו זכויות גדולות וגם הצלחות טיפוליות וענפים פרקטיים רבים.
יש הרבה דרכים לריפוי
אני מתחברת לעבודה שאתה מציג כי יש הוכחות שהעלאה אינטנסיבית של רגשות במפגש הטיפולי יכולה לאפשר שינוי של ממש.
כדי להסביר לך מדוע הגישה של מנטליזציה כל כך טועה, אצטרך לכתוב פה מספר עמודים, ואת זה לא אוכל לעשות. אני מצרף פה פסקה מספרו החדש של דויד סנרש שמתייחסת לנושא הזה, וממליץ לך מאוד מאוד לקרא את הספר כולו. הספר "יעיף לך את הראש" ותגלי שם דברים שאף גישה אחרת לא מספרת לך.
I thought of you when I read this quote from "Brain Talk: Professional Edition: How Mind Mapping Brain Science Can Change Your Life & Everyone in it." by David Schnarch –
"Many people—including therapists––believe that children don’t develop mind-mapping ability if they grow up in really bad homes––places where parents constantly distort reality, family members manipulate each other, and lying is routine. Their faulty reasoning proposes that children don’t develop mind-mapping ability if they’re not mapping a coherent mind, or they don’t receive straight answers. This doesn’t take into account children’s abilities to detect false beliefs. Children from troubled homes learn to take their parents’ distorted thinking into account as their mind-mapping develops. Not a single study supports the widely held supposition that bad childhood parenting precludes mind-mapping ability in adults."
Start reading this book for free: http://a.co/2U4Sl1D