האם ניכור הורי הוא התעללות?

מאמר שפורסם בגיליון 22 של "נקודת מפגש" היוצא על ידי מכון חרוב

האם ניכור הורי הוא התעללות? 

מאמר דעה

אמִתי מגד

התופעה של ניכור הורי זוכה בשנים האחרונות לתשומת לב רבה בציבור, בשדה הטיפול, המחקר והמשפט. העוסקים בתחום מקוטבים במספר רב של נושאים, החל בהגדרה ואבחון ועד לגישות טיפול. במאמר זה נעסוק באחת הדילמות בתחום: האם ניכור הורי הוא סוג של התעללות.

לפני שנענה על שאלה זו, חשוב לעשות הבחנה ברורה בין סרבנות קשר ובין ניכור הורי:

סרבנות קשר היא הגדרה רחבה המתארת סירוב של ילדים להיפגש עם הוריהם משלל סיבות. לעיתים ילדים מסרבים לפגוש את הוריהם מסיבות מוצדקות לחלוטין, כגון אלימות, התעללות או הזנחה של ההורה, מחלת נפש, התמכרות או בעיות נפשיות של ההורה שמקשות על הילד להיות בחברתו. יש מקרים שבהם חשוב לסייע לילדים להיפגש עם הוריהם רק בסביבה מוגנת (למשל, מרכז קשר), ויש מקרים קיצוניים שבהם כדאי לסייע לילדים לנתק קשר עם הורה פוגעני, לפחות לתקופה מסוימת, עד שהילד יתחזק והמפגש לא יזיק לו.

ניכור הורי הוא סוג מסוים של סרבנות קשר. בניכור הורי הילד מסרב להיפגש עם ההורה שלו לא מכיוון שההורה פגע בו או הזניח אותו, אלא מכיוון שהוא עובר הסתה גלויה או סמויה מצד ההורה השני. ניכור הורי מתרחש במצבי גירושין בקונפליקט גבוה, ולעיתים הוא יכול אף להביא את הילד לסירוב מוחלט להיפגש עם ההורה (Gardner 199)

במאמר זה אעסוק בשאלה של התעללות רק בהקשר של ניכור הורי במצב שאין כל הצדקה לסרבנות של הילד להיפגש עם ההורה.

בהיותי עובד סוציאלי הנטוע שנים רבות בשדה הטיפול בילדים ובהורים, חשוב לי להבהיר: השיח שאני רוצה לקדם כאן, הנוגע לניכור הורי כהתעללות, נובע מהיכרות עמוקה ורבת שנים עם סוגים שונים של אלימות, התעללות וטראומה.

שינויים בהבנה של טראומה לאורך השנים

המושג טראומה בהקשרו הרפואי קיים כבר מאות שנים. במאת השנים האחרונות החלו לכלול בו גם חוויות נפשיות. התהליך החל בתפיסה של הלם קרב כטראומה נפשית, דרך ההבנה שזמני מלחמה יכולים להוות טראומה עבור ילדים, גם אם הם אינם נמצאים בשדה הקרב, ועד להכללה של אונס ושל מצבי התעללות מינית ופיזית במבוגרים ובילדים במושג טראומה.

השאלה שתישאל כאן היא – האם ניכור הורי יוצר מצב טראומטי אצל הילד החווה אותו? והאם יש דמיון בחוויה של ילד העובר התעללות פיזית או מינית לזו של ילד החווה ניכור הורי?

הפחדה והטלת טרור

הורים שמפעילים אלימות פיזית ומינית מטילים טרור על ילדיהם. ילדים במצבים אלה חשים חרדה מתמשכת. עקב חוויית הטרור המתמשכת הם מפתחים חוסר אונים נלמד, חוסר ביטחון עצמי וחוסר אמון באחר. הטלת טרור היא אחד המרכיבים המרכזיים של טראומה.

לכאורה, הורים מנכרים כלל אינם יוצרים חוויה של טרור אצל הילד. להפך: הילד מדגיש שהוא חש בטוח מאוד וטוב אצל ההורה המנכר. אבל הורים מנכרים עושים משהו אחר: הם יוצרים אצל הילד חוויה של טרור מול ההורה האחר. התמונה המעוותת שהורים אלה יוצרים אצל ילדיהם בנוגע להורה השני יוצרת אצל הילד חוויית טרור אמיתית.

  • הורים מנכרים גורמים לילדיהם להאמין שההורה האחר מסוכן או לא יציב
  • הם יוצרים ביוש על ידי האשמת הילד או הגחכתו כשהוא מראה סימני נאמנות להורה השני
  • הם מאיימים עליו בהסרת גילויי אהבה אם ירצה להיפגש עם ההורה השני
  • הם משתמשים במתן חיזוקים כאשר הילד מראה התנהגויות או משתמש במילים שמבזות את הורה המטרה
  • הם יוצרים השחתה ודחייה של חלק מזהותו של הילד באמצעות קריאה לבן הזוג החדש אבא או אימא – ולא להורה המטרה
  • הם יוצרים קונפליקט בין הילד להורה המטרה באמצעות נתינת מידע שגוי ומטעה.

ילדים אלה הופכים למלאי אימה ופחד מההורה השני. בניסיון הקליני שלנו ראינו ילדים בוכים, רועדים ומשותקים במפגשים עם הורה המטרה. כל אלה מהווים התעללות בילד והם מתכון בטוח ליצירה של טראומה.

גילוי עריות וניכור הורי

מה יוצר טראומה אצל ילד שעובר התעללות מינית בתוך המשפחה? יש מקרים שבהם הורים האונסים את ילדיהם אינם משתמשים בכוח פיזי כשהוא לעצמו כדי לכפות את עצמם על הילד; במסווה של אהבה, הם מעוותים את התפיסה הקוגניטיבית של הילד וגורמים לו לחשוב שמה שקורה הוא דבר מקובל.

הורים שמתעללים מינית בילדיהם מכפיפים את הילד לצרכים ולרגשות שלהם. הם מצפים ודורשים מהילד למלא ולספק את צורכיהם הנפשיים והמיניים, בלי לראות את צרכיו ורגשותיו של הילד עצמו.

כאשר הורה גורם לילדו לשנוא את ההורה האחר, לזלזל בו ולסרב להיפגש עימו, הוא עושה את אותו הדבר. הוא כופה את רצונותיו ורגשותיו על הילד. הוא מבטל את הצורך הטבעי של הילד להיות בקשר עם שני ההורים וגורם לילד לתפוס את צרכיו ורגשותיו של ההורה כיחידים הקיימים.

במקרים של גילוי עריות וגם במקרים של ניכור הורי נוצרת סימביוזה בין הילד להורה, סימביוזה שמבטלת את האינדיווידואליות של הילד, את צרכיו, רגשותיו ורצונותיו, ויוצרת 'ישות אחת' הכוללת את ההורה והילד, שבה רק רגשותיו וצרכיו של ההורה באים לידי ביטוי.

עוד גורם שיוצר טראומה בגילוי עריות הוא חילוף התפקידים. מי כאן המבוגר ומי כאן הילד? במונחים של טיפול משפחתי אנו קוראים למצב הזה 'פרנטיפיקציה' (פרנטיפיקציה היא ההפיכה של הילד לבוגר הרגשי ביחסים). על הילד מוטל עכשיו הצורך להיות ער לרגשות ולצרכים של ההורה, ולמלא אותם. ילדים במצבי התעללות פיזית, מינית ונפשית מפתחים קשב מיוחד לצרכים של ההורים ולרגשותיהם, ולומדים לשרוד על ידי ביטול הקשב לצרכים ולרגשות שלהם-עצמם. הילד הופך להורה הרגשי של ההורה שלו.

בניכור הורי מתרחש אותו תהליך ממש. הילד לומד להיות קשוב לרגשות ולצרכים של ההורה שלו ולמלא אותם במקומו. במקום שההורה יכעס, יזעם ויתמודד עם הגרוש שלו, הילד נשלח, כמו פיון במלחמה, לעשות את המלחמות של ההורה. וההורה, שעבודתו נעשית על ידי הילד, עשוי אף להופיע לפני גורמי המקצוע כרגוע ושליו. הוא עשוי אף להציג את עצמו כמי שמבקש מהילד כן להיפגש עם הגרוש, ואת הילד, האומלל, הוא מציג כבעייתי.

דמיון נוסף בין התעללות מינית ובין ניכור הוא שבשני המקרים ישנה שבירה של המבנה ההיררכי במשפחה ושבירה של הסמכות ההורית. הילד מקבל תפקיד עם כוח שהוא מעל ומעבר לכוחותיו. הוא מתבקש למלא תפקידים נפשיים שסוחטים את מאגרי האמון שלו. כאשר ילדים ממלאים תפקידים הוריים, הם מפסיקים לתת אמון ביכולת של המבוגר להגן עליהם. האמון שלהם בעולם נשבר.

פיצול (splitting) נחשב לאחד ממנגנוני ההגנה הראשוניים ביותר. הוא יוצר תמונת מציאות מפוצלת ובלתי מציאותית, עם ראייה קיצונית של שחור ולבן, טובים ורעים. בספרות הפסיכואנליטית פיצול נחשב למנגנון הגנה פרימיטיבי שאמור להפסיק לשמש אותנו כשאנו גדלים. בעלי הפרעות אישיות שונות משתמשים במנגנון הזה גם בבגרותם.

הורים מנכרים מעודדים את הפעלתו של מנגנון ההגנה הזה אצל ילדיהם. במבחנים ובשאלונים שאנו נותנים לילדים במצבי ניכור אנו רואים לעיתים קרובות שמנגנון הפיצול שלהם חזק הרבה יותר משל ילדים שעברו התעללות פיזית או מינית או הזנחה קשה. ילדים שעברו ניכור נוטים לצייר את העולם בשחור-לבן; מי שמסכים עם התפיסה שלהם הוא לבן, וכל מי שלרגע מערער עליה הופך מייד לשחור. תפיסת העולם הדיכוטומית הזאת היא הכנה גרועה מאוד להתמודדות עם קשיי החיים. אנשים עם ראיית עולם דיכוטומית מתקשים מאוד להתמודד עם המורכבות של החיים, אינם יודעים כיצד לפתור קונפליקטים ואינם מסוגלים להסתדר עם אנשים שחושבים מעט אחרת מהם.

נוסף על כך אנחנו נראה אצל ילדים אלה חוסר באמביוולנציה בריאה. באופן דומה לזה של ילדים עם הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, גם ילדים במצבי ניכור מראים חוסר יכולת לחוות רגשות אשמה, גם אם פגעו באחר או התנהגו באופן לא הולם. הם מצדיקים את התנהגותם הפוגענית ואינם מסוגלים לתפוס את עצמם או את הוריהם באופנים מורכבים.

דיכוי צורכי ההתקשרות הטבעיים להורה הדחוי

לכל ילד יש באופן טבעי צורכי התקשרות לשני ההורים. ילדים זקוקים לקשר מיטיב עם שני הורים. התקשרות בריאה בונה אצלנו תחושת ביטחון בעצמנו ובעולם, שקט ואיזון נפשי. אחד הגורמים המרכזיים להיווצרות טראומה בחייו של הילד המנוכר הוא דיכוי צורכי ההתקשרות הטבעיים שלו אל אחד ההורים. למעשה, הניכור גורם לילד להתכחש לצורך הטבעי שלו בקשר ומונע ממנו לזכות בכל מה שקשר מיטיב יכול להעניק לו.

הזנחה נפשית

הזנחה נפשית מוגדרת ככישלון לספק ולאפשר התפתחות בכל אזורי החיים. הזנחה יכולה לכלול התנהגויות כגון אי דאגה לצרכים הבסיסיים של הילד (מזון, בריאות, ביגוד, השכלה) או השארת הילד בטיפול של אדם מתעלל.

ניכור הורי מהווה הזנחה נפשית משום שההורה המנכר מציב את צרכיו שלו לפני צורכי הילד, ובעיקר משום שהוא מזניח את הצורך של הילד בקשר מיטיב עם ההורה השני.

ניכור הורי כאלימות בין-זוגית

מניעת קשר בין הורה המטרה ובין הילד היא למעשה נקמה והתעללות בהורה השני. זהו סוג של אלימות בין-זוגית. כאשר ילדים עדים לאלימות זו, הם למעשה הופכים עדים לאלימות בין-זוגית. עדות למצבי אלימות הוכחה גם היא כאחד הגורמים לטראומה.

סיכום ומחשבות לעתיד

מכל הדוגמאות הללו אפשר לראות שניכור הורי הוא סוג של התעללות בילדים. הניסיון הקליני שלנו מראה שהנזקים של התעללות כזאת גדולים וחמורים הרבה יותר מנזקי התעללות פיזית, והם משתווים לתוצאות החמורות של התעללות מינית בילדים.

אכן, קשה יותר להבחין בקיומו של ניכור הורי. זוהי התעללות סמויה. אין לה סממנים ברורים כסממנים של התעללות פיזית או מינית. ניכור הורי הוא התעללות נפשית. את התוצאות של ההתעללות הזאת יהיה אפשר לראות רק בהמשך הדרך. לעיתים ילדים במצבי ניכור מתפקדים היטב ואף מצטיינים בתוך מערכות החינוך. הנזק הוא ארוך טווח. המחקר של איימי בייקר (Baker 2007, שעסק במבוגרים שסבלו בילדותם מניכור הורי, הראה שיעורים גבוהים של דיכאון, חוסר ערך עצמי, התמכרויות, גירושים וחזרה של תופעת ניכור הורי עם ילדיהם – הרבה יותר מבאוכלוסייה הכללית.

מסיבות פוליטיות, נראה שתחום הטיפול בטראומה סובל גם הוא מפיצול. לא ברור מדוע, אך רבים מהמטפלים בטראומה ובהתעללות בילדים תופסים את המטפלים בניכור הורי כאויביהם. כפי שנאמר בתחילת המאמר, טיפלתי ועודני מטפל ומדריך מטפלים בילדים שעברו טראומה על רקע התעללות פיזית, מינית ונפשית. המומחים לניכור הורי האשימו אותנו לעיתים בכך שבעיסוקנו אנו מגינים למעשה על פדופילים. זו האשמה חריפה מאוד מאוד.

אכן, אימהות מנכרות תופסות ומציגות את עצמן כמי שמגינות על הילד מפני אב מתעלל, ואבות מנכרים תופסים או מציגים את עצמם כמי שמגינים על ילדם מפני אם מזניחה או מתעללת. ואולם במקרים של ניכור הורי מדובר בתפיסה מעוותת שגורמת לילד להתרחק מהורה אוהב ומיטיב. הורים מנכרים אינם אוהבים כאשר אנחנו, המומחים לניכור הורי, מציגים אותם כמתעללים. ובעזרת גופים שונים הם מנסים להציג אותנו כמגיני פדופילים. לעיתים אנשי מקצוע העוסקים בטראומה מתפתים להאמין שצריך להגן על ילדים מטראומה והתעללות, כאשר למעשה הטראומה וההתעללות היא הפוכה. אין באמת הורה פדופיל, יש הורה שמתעלל בילד דרך ניכור.

אני רוצה לסיים את המאמר הזה בקריאה רמה לכל העוסקים בטיפול בטראומה: כולנו יחד בדבר הזה[ . ילדים סובלים מסוגים שונים של טראומה. ניכור הורי הוא התעללות נפשית שפוגעת בילדים לא פחות מסוגי התעללות אחרים. הבה נשלב ידיים ונעזור כולנו לכל הילדים להתגבר על הטראומות ועל ההתעללות שחוו. יחד נחקור, נבין היטב את הסימנים, נבנה כלים טובים יותר לזיהוי ולאבחנה מתי ילדים סובלים מהתעללות כזאת ומתי מאחרת. אם נדע לעשות זאת, נוכל להתאים לילדים את הטיפול המתאים להם. במקום לנסות לרפא אותם מהתעללות שאינם סובלים ממנה, נרפא אותם מההתעללות שהם סובלים ממנה. זה הזמן לפתוח את המחשבה ואת הלב, ולא להסתגר בתוך פיצול. 


[1] אמִתי מגד (MFT) הוא ראש התוכניות להכשרת מטפלים זוגיים ומשפחתיים במכללה האקדמית תל חי ובמרכז לפסיכותרפיה אינטגרטיבית בהרצליה, מטפל ומדריך מוסמך בטיפול זוגי ומשפחתי. מוכר כמומחה לחידוש קשר וטיפול בניכור הורי על ידי בתי המשפט בארץ. מחברם של חמישה ספרים על טיפול ויחסים, האחרון בהם "להיות ראוי".

[2]  Gardner, R. A. (1999). Differentiating between parental alienation syndrome and bona fide abuse-neglect. The American Journal of Family Therapy, 27(2), 97-107. doi: http://dx.doi.org/10.1080/019261899261998

[3] Baker , A.(2007) Adult Children of Parental Alienation Syndrome: Breaking the Ties That Bind. Norton Professional Book


מאת Amy J. L. Baker Ph.D. (Author)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: [email protected]