מוקדש לכל הפנויים והפנויות
עולם הפנויים פנויות הוא עולם אכזר. שלל האתרים והאפליקציות לשידוכים וזיווגים לא הצליחו להקהות במאום את החוויה הרגשית, הכל כך מוכרת, של להרגיש דחוי. לדחות ולהידחות אלה חוויות שאף פעם לא נעים להיפגש עימם. בשבועות האחרונים הגיעו אלי, כואבים ודחויים, כמה "שורדי" מפגשים כאלה. לכבודם ולכבוד כל הפנויים והפנויות, המחפשים והמחפשות, אני מקדיש את הפוסט שלפניכם:
יובל(שם בדוי) הוא גבר בשנות החמישים לחייו. הוא גרוש מזה שנתיים. בשנה הראשונה אחרי הגירושין הוא חיפש בעיקר סטוצים. ואותם הוא מצא בשפע. בשנה האחרונה נמאסו עליו הסטוצים, והוא מחפש להכיר מישהי לשם קשר עמוק. הוא נפגש כבר עם עשרות נשים. ברוב המקרים היה זה הוא שהרגיש שאינו רוצה להמשיך. במספר מקרים הייתה זו האישה.
לאחרונה קיים קשר ארוך של מספר חודשים עם אישה גרושה. הוא נפרד ממנה כיוון שהיא קנאה בקשר שלו עם ילדיו. לעיתים, כשהיה מדבר או נפגש עם ילדיו בימים "שלה", היא הייתה נפגעת ונעלבת ומתקשה להכיל את זה. לזה יובל לא היה מוכן.
אבל לא בגלל הקשר הזה הוא הגיע אלי. הוא הגיע אלי בגלל עניין אחר.
"יש לי איזה עניין עם דחייה" הוא מספר לי. "אני לוקח דחייה נורא כבד".
אני מבקש ממנו לתת לי דוגמאות והוא נותן לי שתיים. המקרה הראשון התרחש לאחר מפגש במסעדה עם אישה שמצאה חן בעיני יובל מאוד. המסעדה הייתה מלאה ורועשת. יובל הרגיש שהמפגש פוספס. הוא בקושי הצליח לדבר ולבטא את עצמו. לאחר יומיים האישה כתבה לו מסר "אני כנראה לא ממש פנויה לקשר רציני, או שאולי זה פשוט לא מתאים. בכל אופן, שיהיה לך בהצלחה".
יובל מצא את עצמו נפגע וכועס עד עמקי נשמתו. הוא שלח לך מסר ארסי בחזרה "יופי של סיפור סיפרת כאן, אני אשתמש בו גם עם נשים אחרות". כמה שעות אחרי ששלח את המסר, הוא הבין שהתגובה שלו הייתה מוגזמת והוא שלח התנצלות.
המקרה השני התרחש כמה ימים לפני המפגש שלנו. הפעם עם אישה שיובל כבר נפגש עימה מספר פעמים. גם הפעם יובל מצא את עצמו נלהב. בבוקר שאחרי המפגש יובל שלח לאישה מסר שבו כתב "בוקר טוב" והוסיף אימוג'י מחייך. האישה לא חזרה אליו במשך שעתיים. כשחזרה היא כתבה רק בוקר טוב, בלי אימוג'י. יובל הסתובב נרעש ומבולבל במשך כמה שעות. הוא לא הגיב באימפולסיביות, אבל אי הוודאות באשר לכוונותיה, לא הרפתה ממנו.
"ואתה דוחה נשים, או שאתה מקבל את כולן?"
"כן, בוודאי שאני גם לא רוצה לצאת עם כולן. לדוגמא, אני לא נמשך לנשים שמנות. ואני לא רוצה לצאת איתן" (ליובל יש כרס לא קטנה בעצמו וגם לי יש אחת די מכובדת).
(אני, עם חיוך) "זה מדהים איך אנחנו הגברים, בני החמישים, עם הכרס, מרשים לעצמנו להיות בררנים כל כך לגבי נשים שמנות…" יובל מחייך.
"אז ספר לי, איך אתה מודיע להן שאתה לא מעוניין?"
"אז פעם הייתי לגמרי מסתבך עם זה. הייתי מגיע למסעדה, רואה שהבחורה שמנה, מתיישב איתה, למרות שכבר ידעתי שזה לא מתאים לי. ומנהל איתה שיחה. נותן לזה צ'אנס. היום אני כבר לא נותן לזה צ'אנס. אם אני רואה שהיא שמנה, אני עושה אחורה פנה, וכותב לה שזה לא מתאים. זהו."
"ואתה חושב שככה אתה לא פוגע בהן?"
"לפחות זה ישיר. זה יותר טוב ככה".
"אז נראה לך שמה שהפריע לך אצל זאת שלא רצתה לראות אותך זה חוסר הישירות שלה? כלומר, אם היא הייתה ישירה ורק אומרת לך שזה לא מתאים, זה היה יותר טוב?"
"אני חושב שכן"
"אז עצם הדחייה לא ממש מפריע לך? רק זה שהיא מכרה לך סיפור…."
"אהמממ… טוב. לא ממש. בעיקר הדחייה עצמה"
"אוקי. אז בוא נדבר על הדחייה. תראה. אפשר לדבר על זה מכמה כיוונים. כיוון אחד זה לחקור מאיפה היא הגיעה. מאמא שלך, מאבא שלך. אולי אם תבין מאיפה הפחד מהדחייה הגיע, תוכל להשתחרר ממנו. כיוון שני זה לעזור לך לאהוב יותר את עצמך ולקבל את עצמך. שני הכיוונים האלה ייקחו די הרבה זמן. יש לי גם כיוון שלישי. הוא הרבה יותר אכזרי. הוא ייקח רק פגישה אחת, אבל רוב הסיכויים שנוכל להכחיד את העניין הזה מיידית. אבל נעים זה לא יהיה. באיזה כיוון אתה מעוניין?"
"נלך על השלישי. אני אשמח לשנות את זה במהירות".
"תראה, בכיוון הראשון אנחנו בודקים מה עשו לך. בכיוון השני אנחנו בודקים מה אתה עושה לעצמך. בכיוון השלישי אנחנו נבדוק מה אתה עושה לאחרים. אוקי?" (ולכם, מטפלים יקרים, רק אומר שהכיוון הראשון לוקח הכי הרבה זמן, הכיוון השני לוקח פחות, והכיוון השלישי הוא כמו קפיצה קוונטית. השינוי עשוי להיות מיידי).
"אוקי"
"אז בוא ונראה… אתה מספר לי כאן שאתה סובל מדחייה. רגש שאינך אוהב, כמובן. ואתה לא רוצה להרגיש אותו"
"נכון"
"אז אתה בעצם מצפה מהאישה שלא לדחות אותך…."
"כן"
"זה נשמע לי קצת שתלטנות, לא?"
"שתלטנות? אני לא מבין למה אתה מתכוון"
"אתה שם את זה עליה, לסדר לך את הרגשות…."
יובל לא מבין. אנשים שעסוקים ברגשות של דחייה, לא תופסים את עצמם כשתלטנים. הם תופסים את עצמם כקורבנות.
"איך קוראים לאישה שאתה יוצא איתה עכשיו?"
"איילת"
"איילת. אוקי, אז איילת מתעוררת בבוקר. אולי היא עסוקה. אולי היא מוטרדת ממשהו, אולי היא עצבנית. אולי היא צריכה לקחת את הילדים לבית ספר. אולי היא רבה עם אימא שלה בדיוק. אבל יובל חושש מדחייה. ויובל צריך שהאישה, שהוא פגש רק לפני מספר ימים, תתפנה כרגע מכל עיסוקיה, ומכל רגשותיה, ותרגיע את רגשות הדחייה של יובל…"
יובל מחייך.
"אני לא חושב שאתה קולט כמה עומס אתה שם על היחסים שלכם, כשאתה מצפה מהם, ממנה, לסדר לך את רגשות הדחייה שאתה סוחב איתך."
יובל מתחיל להבין. אבל עדיין האסימון לא לגמרי נופל.
"בוא ונדמיין את אחת הנשים "השמנות" הללו שנעלמת להן. נגיד שאחת מהן כותבת לך מייל. והיא כותבת ככה: אני רוצה לשתף אותך שאני סבלתי כל חיי מערך עצמי נמוך בעקבות ההשמנה שלי. זה כואב לי שאנשים לא רוצים להיות איתי כי אני שמנה. ואני חושבת שזה התפקיד שלך לסדר לי את זה. אתה היית אמור להמשיך להיפגש איתי, למרות שלא רצית, כי אני פגיעה מאוד, וזה התפקיד שלך להרגיע את הכאב שלי.
מה אתה חושב שהיית חושב על מייל כזה?"
"הייתי חושב שזאת אישה מאוד בעייתית"
"תן לי לתת לך עוד דוגמא. האישה שנפרדת ממנה לא מזמן. מדוע נפרדת ממנה?"
"כי היא נלחמה איתי על הזמנים שלי עם הילדים"
"מה לדעתך היא הרגישה כשאתה בחרת להיות עם הילדים ביום שהוגדר כשלה?"
"היא נעלבה"
"יכול להיות שהיא הרגישה דחויה?"
"כן. בטוח. היא הרגישה דחויה"
"והיא בעצם ציפתה ממך לא להתראות עם הילדים שלך, כדי שהיא לא תרגיש דחויה…נכון?"
"כן. נכון. עכשיו אני מבין"
"אז היא שמה את זה עלייך. היא דרשה ממך לסדר לה את זה"
"כן"
"ואיך אתה הרגשת עם זה?"
"זה עיצבן אותי. לא רציתי את זה"
"בדיוק. לא רצית את זה. כי היא שמה עלייך משהו שלא שייך אלייך. היא ציפתה ממך להרגיע את פחד הדחייה שלך."
"נכון"
"ואתה חווית את זה כמעמסה. כנטל על הקשר"
"בהחלט"
"כי זה מה שזה. כאשר בן זוג אחד מצפה מהשני לסדר לו את החרדות והרגשות, זהו נטל עצום על מערכת היחסים. זה כמו שאתה צריך לעלות על איזה הר, ויש לך שק על הגב. ועכשיו שמים לך עוד שק ענק, שגם אותו אתה צריך לסחוב… נטל כזה על היחסים, עלול לפרק אותם"
"טוב, בסדר. אני מבין אותך. אבל מה אתה רוצה שאני אעשה. אני מרגיש את הדחייה הזאת. זה לוקח שניות. אני לא שולט בזה. זה מציף אותי. אתה חושב שבאותו רגע שאני אהיה מוצף מהרגש הזה, אני אצליח לזכור את כל מה שאמרת? תשכח מזה!"
"אז אתה זוכר שאמרתי לך בתחילת המפגש שזה עומד להיות אכזרי?"
"כן…"
"אז זהו. מה שעד עכשיו היית ממוקד בו זה ברגשות שלך ובמה שעשו לך. אני עכשיו מדבר איתך וחוזר ומדבר איתך, באופן כזה שמאוד לא נעים לך. כי לאף אחד לא נעים לחשוב על עצמו שהוא שתלטן. שהוא כפייתי. שהוא דורש מאחרים את מה שהוא לא דורש מעצמו. לאף אחד לא נעים לראות את זה על עצמו. אני אפילו רוצה להציע שלמרות שלכאורה דחייה זה רגש מאוד לא נעים, אתה, וכל אחד, עדיין מעדיף להרגיש את הדחייה, את מה שלכאורה עשו לך, מאשר להיפגש עם מה שאתה עושה להן….
אז עכשיו, אחרי שאמרתי לך את זה, אני מקווה שהאי הנעימות הזאת לא תצא לך כל כך בקלות מהראש, ובפעם הבאה שיצוץ רגש הדחייה, הוא מייד יתחלף בחוסר הנעימות שלך על השתלטנות והכפייה שלך אותן. זה יכחיד את רגש הדחייה שלך, בשיא המהירות (: וזה מה שביקשת ממני, לא? (:"
"אהמממ…."
"כן. אני רוצה שבמקום שתהיה עסוק במה שעשו לך, תהיה עסוק במה שאתה עושה או מתכוון לעשות לה. ושזה כל כך לא יהיה נעים לך לחשוב על עצמך שאתה עושה דברים כאלה, שאתה פשוט מייד תפסיק"
"ואם אני אפסיק, איך זה יעזור לי לא להרגיש דחוי?"
"או. הגענו לנקודה העיקרית. כל עוד אתה מצפה מהאחר, מהאישה, לסדר לך את הרגשות ואת החרדות, אינך יכול להרגיש באמת טוב עם עצמך. אינך יכול להרגיש ראוי. אינך יכול להרגיש ראוי להיות רצוי, להיות מושך, להיות באמת אהוב. אבל ברגע שאתה מפסיק לצפות מהאישה שלצדך לסדר לך את הרגשות, וברגע שאתה יודע שאינך שם עליה את מה שלא שייך לה, מה לדעתך אז תרגיש?"
"אני לא יודע…"
"האם עצם זה שלא תשליך עליה את מה שלא שלה, ועצם זה שתפסיק לצפות ממנה לסדר לך את הרגשות, האם זה לא יהפוך אותך מיידית לראוי יותר, לבעל ערך יותר?"
"כן. אני יכול לראות את זה…."
כן. זה העניין. הסיבתיות היא הפוכה ממה שאנחנו חושבים. אנחנו חושבים שאנחנו, קודם כל, צריכים להתמלא בערך עצמי דרך אחרים, ואז, אחרי שנתמלא בערך עצמי, נוכל להפסיק לצפות מאחרים למלא אותנו. אבל סדר הדברים הוא הפוך. כשאנחנו בוחרים בעצמנו להפסיק להשליך על אחרים את מה שלא שלהם ולצפות מהם למלא אותנו, זה כשלעצמו ממלא אותנו בערך עצמי ובראויות".
התיאור כאן הוא תקציר מתומצת של פגישה שארכה שעה.