מה שיפה בצרכים שלנו בסקס ובאינטימיות נפשית הוא שאי אפשר למלא אותם לבד. כלומר אפשר חלקית, באוננות, פיזית או נפשית, אבל זה לא באמת מספק. רק סקס או אינטימיות עם מישהו אחר יכולים לספק אותנו באופן עמוק.
אז הנה, נולד בתוכנו הצורך בסקס (או במפגש אינטימי נפשי). אפשר לקרא לזה איד או יצר או דופמין או מה שתרצו. אנחנו חשים את התשוקה או החרמנות ואנחנו רוצים לפגוש את בן המין השני (או את בן אותו מין) כדי לספק את הצורך.
אבל לא תמיד האחר מתואם איתנו וגם רוצה את אותו דבר בדיוק באותו זמן. זה הזמן שבו עקרון העונג נפגש עם עקרון המציאות. אני מעדיף לתאר זאת כעיקרון העונג שנפגש עם עקרון האחר. נפגש עם זה שיש אחר. שלם. מלא. שרוצה משהו אחר עכשיו.
כשחושבים על זה, זה די מדהים. ישנו איד או יצר או דחף או חשק, וכדי לבוא לידי ביטוי וסיפוק הוא חייב להפגש עם האחר. אין לו ברירה.
עיקרון העונג יכול לממש את עצמו רק במפגש עם המציאות. רק עם האחר.
לרוב, כשאנו חושבים על עיקרון המציאות הוא נתפס כמשהו שמפריע לעיקרון העונג להתממש. בתיאטרון קוראים לזה רצון ומעצור. עיקרון המציאות נתפס כמעצור או הפרעה.
אבל כשחושבים על זה מבינים שעיקרון העונג אינו יכול לממש את עצמו באמת במלואו אלא בתוך המציאות. אלא במפגש עם האחר.
אז המציאות או האחר הם גם המעצור או ההפרעה אבל הם גם הסיכוי היחידי לסיפוק או מימוש הצורך.
אנחנו תלויים לחלוטין באחר לשם מימוש הצורך.
המנגנון הזה כל כך יפיפה ומבריק שאני מתחיל לחשוד שאולי יש מישהו שחשב על זה וברא את זה ככה בכוונה.
אם לא היה יצר, דחף או איד מי בכלל היה רוצה להפגש עם מישהו אחר? היינו חיים עם עצמנו בסבבה. האיד דוחף אותנו לצאת למסע של מפגש עם האחר, על אפינו וחמתנו.
כי האיד רוצה את סיפוקו. הוא היה שמח, כנראה, לא להיות תלוי באחר כדי להיות מסופק. אבל בדרכו לסיפוק הוא מגלה שאופס, אני חייב להפגש עם מישהו, אני תלוי במישהו, כדי להגיע לסיפוק.
איזה באסה.
עיקרון העונג ועיקרון המציאות אינם נמצאים בסתירה האחד עם השני. האיד והסופר אגו אינם באמת נמצאים בסתירה. למראית עין נראה שהם נמצאים בשני צידי המתרס אבל במציאות הם גם משלימים אחד את השני וגם נמצאים בשיתוף פעולה עמוק ביותר.
האיד לא יכול ללא מציאותו של האחר. אבל, שימו לב, גם האחר לא יכול ללא האיד. כי ללא האיד כלל לא היינו נפגשים. אף אחד לא היה טורח להפגש.
כדי להתגלות, להופיע ולהיות נוכח, האחר חייב את האיד שלי. האחר תלוי באיד שלי כדי להגיח אל העולם. לולא האיד שלי, האחר לא היה מתגלה. אף אחד לא היה מגלה אותו.
שניהם חייבים אחד את השני. שניהם תלויים אחד בשני.
עכשיו, אחרי שהבנו ששניהם תלויים אחד בשני, שאין להם ברירה אלא להיות תלויים אחד בשני ושהם גם תמיד יהיו תלויים אחד בשני, זה לא עומד להשתנות, אנחנו יכולים להבין שהם יכולים להיות תלויים אחד בשני אופנים: ללא צמיחה והתפתחות או עם צמיחה והתפתחות.
כאשר האיד מתעלם מהתלות שלו באחר ומנסה לממש את עצמו ללא מפגש אמיתי ומלא עם מלאותו של האחר, אפשר אז לומר שהוא מתעקש על להישאר בצורתו הגולמית. הוא מתעקש להישאר כיצר עיוור.
האיד, כיצר עיוור, מחכה שהמציאות או האחר יתאימו את עצמם אליו. הוא אינו מוכן להשתנות. הוא רוצה את מה שהוא רוצה עכשיו: תקשיב לי, תיתן לי מחמאה, למה אתה לא רואה אותי? למה אתה לא מפרגן? למה אתה לא שותף? למה את לא שוכבת איתי? למה את כזאת כבדה? למה זה תמיד חייב להיות כזה קשה?
אין לו סבלנות לאיד. הוא אינו רוצה להתגמש, להפגש. הוא רוצה סיפוק עכשיו.
ואז הוא נשאר גולמי. כפי שהוא. ללא שום התפתחות.
זה עצוב כי כל עוד הוא מסרב להכיר בקיומו המלא של האחר, האיד הגולמי מתרחש בעיקר באופן פנימי, כפנטזיה. הקיום שלו מתרחש בדמיון ולא במציאות. כלומר, הוא הודף את המציאות. את האחר. הוא מבטל אותו. הוא מבוהל ממנו. מבוהל מקיומו של האחר. מה שמותיר אותו מאוד בודד.
גם כשלכאורה יש סקס או שיחה, היא נעשית ללא מפגש אמיתי בין שניים. כל אחד ממשיך להיות מכונס בתוך עצמו ובתוך הפנטזיה שלו על איך הדברים צריכים להתממש, אבל כיוון שאין באמת מפגש, גם אין באמת מימוש וסיפוק מלא של הצורך.
כי כפי שכבר הבנו, הצורך יכול באמת לבוא על סיפוקו המלא רק במפגש. אם אין מפגש אמיתי, גם אין סיפוק מלא.
כשאין מפגש אמיתי נולד תסכול, ייאוש, זעם, אכזבה. נולדת התחושה שהצרכים הנפשיים או המיניים שלי אינם באים לידי ביטוי וסיפוק. תחושה שאני לבד בעולם. שאף אחד לא רואה אותי. שאף אחד לא קשוב אלי.
ואז מחפשים פתרונות: בוגדים, פותחים את היחסים, משלמים לזונה או משלמים לפסיכולוג שיעניק לי מראית עין של נראות. שיעשה עבורי הצגה כאילו הוא קשוב ורואה אותי.
ישנה גם אפשרות נוספת. האיד מסכים להכיר, ובסופו של דבר גם שמח להכיר, באחרותו של האחר. הוא "נכנס לאירוע". הוא "חותר למגע". הוא מוכן להפגש עם רצונותיו, ערכיו וצרכיו של האחר.
מה קורה אז? במפגש אמיתי האיד או הצורך חייב להיות מושפע. הוא חייב להשתנות. הוא מתחיל להתפתח.
במקום להיות איד עקשן וגולמי הוא הופך להיות איד גמיש. הוא אינו מוותר על עצמו ועל רצונו. להפך. הוא מבין שהוא לעולם לא יוכל באמת להגשים את רצונו ללא התחשבות באחרותו של השני.
וכשהוא מבין זאת הוא מפסיק לסבול. מפסיק להיות קורבן. הוא מפסיק להתלונן על זה שלא רואים אותו. במקום זאת הוא מתחיל לחגוג את המפגש. לשמוח במפגש. לשמוח באפשרויות שהמפגש מציע. לשמוח בהתפתחות ובצמיחה שהמפגש מציע.
ברגע הזה עיקרון העונג ועיקרון המציאות הופכים לאחד. במקום לסתור אחד את השני, הם מתחילים לקלוט עד כמה הם זקוקים אחד לשני ועד כמה בעומק הם אוהבים אחד את השני.
הצרכים שלנו צריכים להתבגר
נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]