17 במאי 2014 | | רוצה להגיב?

שירה, תלמידה שלי בת 48, מרגישה קצת מנוצלת על ידי בנה החייל. כמעט בכל בוקר הוא מציב בפניה עובדה: הוא קם מאוחר מדי ובכך מחייב אותה להסיע אותו לבסיס הצבא שלו, כדי שלא יאחר. הפרוצדורה הזאת גרמה לכך שהיא עצמה מאחרת לעבודה שלה. כבר חודשים שהיא מבקשת ממנו לקום בזמן, להיות מאורגן. זה לגמרי בסדר מצידה לקחת אותו לבסיס מדי פעם, אבל היא רוצה שהוא יבקש זאת ממנה בלילה שלפני, כך ששניהם יוכלו להתארגן באופן כזה ששניהם יגיעו בזמן לצבא ולעבודה. בקשה לגיטימית לכל הדעות, נכון?
אני מבקש ממנה לתאר לי באופן מפורט את השינוי שהיא מקווה שיחול בבנה. היא מתארת את אופן השיחה הרצוי ביניהם ואת התוצאות המבוקשות.
אני "מחזיר" לה את התיאור, את הבקשה שלה, דרך דמיון מודרך. צעד צעד אני מוליך אותה דרך תיאור של השינוי שהיא מצפה שיתרחש אצל הבן שלה. אני מתאר עבורה, בצבעים יפים, כיצד הוא דואג לארגן את התיק שלו כבר בערב לפני, כיצד הוא מכוון בעצמו את השעון המעורר לשש וחצי בבוקר וכיצד, כבר בשבע ועשרים, הוא מוכן ומזומן לצאת לדרך באוטובוס. או לחליפין, כיצד הם מסכמים שהיא תיקח אותו בבוקר במכוניתה וכיצד הוא מתארגן באופן אחראי כדי לאפשר לה לקחת אותו מבלי שהיא תאחר.
אני ממשיך ומתאר את השינוי שמתחולל ומסביר שהשינוי כבר מתרחש מספר שבועות: "והנה את שמה לב," אני אומר לשירה, "שכבר עברו מספר שבועות ולא היה אפילו בוקר אחד שבו איחרת לעבודה או שבנך איחר לבסיס. בכל ערב הוא מארגן את התיקים שלו בזמן, ובכל בוקר הוא מתארגן ביעילות לנסיעה באוטובוס או איתך. אין לך אפילו טענה אחת כלפיו. הוא פשוט לקח אחריות על עצמו באופן מלא לגמרי, ללא כל טענות. ומה שמשמח הוא שהשינוי שאת רואה שחל בו התרחש מרצונו החופשי. הוא פשוט התבגר והבין שכך נכון יותר…
ואת שמה לב," אני מוסיף לאחר הפוגה קלה, "שכבר עברו מספר חודשים והבן שלך ממשיך לקחת אחריות מלאה על עצמו. בחלק מהבקרים הוא נוסע באוטובוס לצבא, ובחלקם אתם נהנים מנסיעה משותפת במכונית שלך, נסיעה רגועה, שקטה, ושניכם מגיעים בזמן למקום שלכם… ועוברת כבר שנה שלמה והבן שלך ממשיך להיות אחראי…"
וכאן אני מתחיל לראות משהו בפנים של האישה הזאת שמראים לי שהיא אינה מרוצה כל-כך מהתמונה החדשה שהצטיירה במוחה. אני שואל אותה מה העניין והיא אומרת לי: "פתאום אני מזהה שאני לא בטוחה שאני כל-כך רוצה את השינוי הזה. אתה יודע, הבן שלי גדל. במשך שנים לקחתי עליו אחריות. הייתי אימא בשבילו. אני לא ממש בטוחה שאני רוצה שפתאום הוא לא יזדקק לי יותר כאימא. אני לא בטוחה שאני רוצה להפסיק למלא את התפקידים האימהיים האלה. אני רואה שאני רוצה להמשיך לפנק אותו קצת, אפילו לפעמים לכעוס עליו, לבוא אליו בטענות. אני רוצה להמשיך לקחת אותו לצבא. אני רוצה שהיחסים הללו של אם ילד, שכוללים בתוכם גם קצת חוסר אחריות מצידו, ימשיכו."
במהלך ההתערבות הזאת יכלה שירה לראות גם בבירור שברגע שהיא באמת, בתוכה, תרצה, תהיה בשלה, לשנות את טיב היחסים עם הבן שלה, היא תדע לעשות זאת ללא כל בעיה. היא ראתה בבירור שאין לה באמת כל צורך שבנה ישתנה. כל מה שנדרש הוא שהיא תשתנה (אם וכאשר תרצה בכך), כלומר שהיא באמת תרצה משהו אחר מהיחסים. עד שלא באמת תרצה משהו אחר מהיחסים הללו, הסיכויים קלושים מאוד שבנה ייזום את השינוי.
הוא הרי, בעולמו הפנימי, קשוב לה ולצרכים הרגשיים שלה. להם הוא נענה ולא למה שהיא מבטאת בקול רם. וטוב שכך.
למחרת בבוקר הודתה שירה לבנה על כך שהוא קשוב כל-כך לצרכיה הרגשיים הפנימיים וביקשה ממנו להמשיך שלא לקחת אחריות על ההגעה בזמן לבסיס. היא הסבירה לו שהיא עדיין זקוקה לו כילד. היא גם הודיעה לו שברגע שהיא תפסיק להזדקק לו כילד, היא בטוחה שהוא ידע זאת מבפנים, ומיד.
והתיאור הזה הוא רק אחד מתוך שלל התערבויות טיפוליות שאני עושה לאחרונה שבכולן מתגלה "הרצון האחר" של המטופל (או משתתף בסדנא או בשיעור). שבכולן מתגלה הרצון ההפוך של המטופל. הרצון שסותר לחלוטין את הרצון המודע שלו.
קראתי לגילוי הזה "חוזים של חוסר אחריות".
קראתי להם "חוזים של חוסר אחריות" כיוון שאלו חוזים שאנו חותמים, שלא במודע, בחשכה (כמו עם רמפולשטינצקן), עם עצמנו, עם אחרים או עם היקום, שמאפשרים לנו שלא לקחת אחריות מלאה על חיינו. אלה החוזים שמנהלים את חיינו מתחת לפני השטח. חוזים שמאפשרים לנו, ולשותפנו לחוזה, להמשיך ולקבל צורך רגשי נושן, או להמשיך ולקיים תדמית כלשהיא שאנחנו עדיין מרגישים שאנו זקוקים לה.
אט אט שכללתי את הטכניקה שלי לחשוף אותם. אט אט גם שכללתי, או נכון יותר חיזקתי, את הביטחון שלי במה שכיום הוא עובדה עבורי: תמיד, אבל תמיד, כשאיננו משיגים את מה שאנחנו רוצים בחיים, זה כיוון שחתמנו על "חוזה של חוסר אחריות" עם מישהו מחוץ לנו או בתוכנו. חוזה שכרגע נכון לנו יותר לקיימו מאשר את מה שבמודעות שלנו אנחנו טוענים שאנחנו רוצים.
אני חושב שיש בראיה הזאת משהו מהפכני. מהפכני עבור כל אחד מאיתנו שמוכן להתבונן בכנות פנימה, ומהפכני עבור כל מטפל שרוצה להיות יעיל בעבודתו. הטענה המודעת, הרצון המודע, שעימם מגיע מטופל לטיפול הם הפוכים לחלוטין, סותרים לחלוטין, את הרצון הפנימי או החוזה הפנימי שכרגע מנהל את חיי המטופל. ולרצון או לחוזה הפנימי הזה יש עוצמה רבה הרבה יותר בחייו של המטופל, של כל אחד מאיתנו, מאשר לרצון שאותו אנחנו מרגישים ומביעים במודע. איך אני יודע את זה: התוצאות בחיים של המטופל, או שלי, או שלנו, מראות זאת הכי בבירור שאפשר.
מקומֵם?
אולי במבט ראשון. במבט שני ההבנה הזאת הרבה יותר משחררת מאשר מקוממת. היא משחררת אותנו מסכסוכים פנימיים מיותרים לחלוטין. סכסוכים שגוזלים מאיתנו כמויות אדירות של אנרגיה ואינם מובילים אותנו לשום מקום.
ברגע שאני מגלה את ה"חוזה של חוסר אחריות" שיצרתי במו ידי עם עצמי, עם מישהו אחר או עם היקום, אני יכול לבחון אותו מחדש, לראות ולהעריך את תרומתו לחיים שלי ולבחור באמת אם אני רוצה בשינוי או שלא. כל עוד אינני רואה את החוזה, אני חייב להיות שבוי בתוך כל מיני אמונות מחלישות כגון: "אני נורא רוצה אבל אינני מסוגל", "לא מגיע לי באמת", "אני לא מספיק אטרקטיבי", "אחרים טובים יותר", "העולם לא הוגן" וכדומה.
כשאני חושף ומזהה בבירור את החוזה שלי אני מגלה, מעל לכל צל של ספק, שהעולם הוגן לגמרי, שאני כן מסוגל, שכן מגיע לי, שאני כן מספיק אטרקטיבי, שאני טוב ומוכשר לפחות כמו אחרים. אני מגלה אז גם, ללא שום צל של ספק, שאני אכן היוצר הבלבדי של החוויה שלי ושכל מה שמתרחש בחיים שלי הוא ההזמנה המדויקת שלי.
תלמידה נוספת שלי, בחורה ערבייה צעירה בשם יסמין, המתגוררת עם בעלה הטרי בדירה בתוך בניין השייך להוריו של בעלה, מעל הוריו ולצד אחיו, התלוננה בפני הקבוצה על כך שהוריו ומשפחתו של בעלה פשוט אינם מכבדים את הגבולות שלה. בכל רגע נתון וללא כל בדיקה מוקדמת הם עלולים להיכנס לדירתה ולהתנחל שם שעות. הם מתעלמים מרמזים ופשוט מרשים לעצמם להיכנס אל הדירה ולשהות בה מתי שמתחשק להם ללא כל התחשבות.
ביקשנו ממנה לתאר במדויק איך הייתה רוצה שהדברים יתרחשו. היא דיברה על רצון בדיאלוג חופשי יותר שבו היא מביעה בקלות את רצונה וצרכיה בפני בני משפחתו של בעלה, והם בתורם הופכים קשובים, רגישים ומכבדים יותר את מרחבה האישי.
כשחקרנו את העניין יותר לעומק התגלה רצון חזק נוסף. יסמין קיוותה בסתר ליבה שיהיה זה בעלה שינהל את הדיאלוג המסובך הזה עם משפחתו ולא ישאיר זאת לה. לעיתים קרובות, אחרי ביקורים מעייפים כאלה של משפחתו, הייתה יסמין המתוסכלת שופכת את זעמה על בעלה שסירב בעקשנות לוותר על התדמית האדיבה והמזמינה שלו.
הולכנו אותה דרך דמיון מודרך מפורט של התמונה האידילית שלה. הובלנו אותה דרך תמונה שנמשכת שבועות, חודשים ושנים. תמונה בה בעלה מגן בנימוס אך בנחישות על גבולותיו של הזוג הצעיר. תמונה שבה משפחתו של בעלה מכבדת באופן מלא את בקשותיה, רגישה לצרכיה ונותנת לה את המרחב לו היא זקוקה. חיכינו לרגע של ה"צרימה", לרגע שבו יסמין תחוש "מה לא בסדר בתמונה". עזרנו לה עם שאלות כגון:
• מה תפסידי אם הרצון הזה שלך יתקיים?
• האם מישהו יאהב אותך פחות?
• האם איזה צורך רגשי שלך לא יתמלא?
• מה יחשבו עלייך רע?
• איזה תדמית את עלולה לאבד?
(וכן, בדיוק את השאלות הללו אתם מוזמנים לשאול את עצמכם…)
למורת רוחה הבחינה יסמין בחשש העצום שלה שהמשפחה של בעלה תפסיק לחשוב עליה שהיא כל-כך נחמדה, מתחשבת, טובה ורגישה אם היא תשדר להם בבירור את הצורך שלה במרחב. יותר מכך, אם היא לא תשדר זאת להם בבירור אך בעלה יעשה זאת, הם עלולים לחשוב שהיא הסיטה אותו לכך. הם עלולים לחשוב שהיא השתלטה עליו. מה שלא תעשה הם עלולים לחשוב עליה שהיא שתלטנית, מרוחקת, מתנשאת, סנובית, קרירה ואפילו רעה.
תדמית כזו יסמין לא הייתה מוכנה לשאת.
כשיסמין מבקשת מבעלה וממשפחתו שהם יכבדו יותר את המרחב שלה ויהיו רגישים יותר לצרכים שלה, היא משדרת להם בו זמנית גם את המסר "תאהבו אותי, תחשבו שאני טובה, תחשבו שאני רגישה, שאני הבחירה הטובה ביותר לילד שלכם, שאני שייכת, שאני חמה, שאני מכבדת אתכם".
ומשפחתו של בעלה מקשיבים ברוב קשב לצורך הזה שלה שיחשבו עליה את כל הדברים הטובים הללו, ומעניקה לה את ההזדמנות המלאה להראות להם עד כמה היא אכן טובה, רגישה וחמימה בזה שהם מזמינים את עצמם לאירוח בכל הזדמנות.
יסמין מזמנת לתוך חייה בדיוק את מה שהיא מבקשת.
כשיסמין ראתה את האמת הזאת היא מייד אמרה "טוב אני רוצה לשנות את ההזמנה. אני רוצה להזמין הזמנה אחרת". ואכן כן, במובן מסוים זו הזמנה, ממש כמו בסופרמרקט הקרוב. רק שבסופרמרקט של החיים הזבניות מקשיבות לא רק להזמנה המילולית שלנו. בסופרמרקט של החיים הזבניות מקשיבות גם רוב קשב להזמנה הבלתי מילולית. ואם ישנה סתירה בין שתי ההזמנות, במשלוח הביתה הן דואגות להעניק לנו, להגשים עבורנו, את ההזמנה הלא מילולית.
כל עוד לא חשפנו את "החוזה של חוסר אחריות" המדויק שחתמנו עם בני המשפחה שלנו, עם עצמנו או עם היקום, כל עוד לא קראנו בשמו המדויק של רמפולשטינצקן, איננו יכולים באמת לשנות את ההזמנה.
כל עוד לא נפגשנו מקרוב ובמדויק עם "ההזמנה הנסתרת", כל עוד לא הבנו לגמרי את הערך שלה בחיינו, את המשמעות שלה, את ההיגיון הפנימי שלה, איננו יכולים לוותר עליה. היא ממשיכה לנהל אותנו.
רק כאשר אנחנו באמת "נותנים לה כבוד", מעריכים אותה, מבינים לחלוטין את הצורך העמוק שלנו בהזמנה הנסתרת, אנחנו יכולים לעשות בחירה אמיתית. ואז, לעיתים נבחין שאנחנו רוצים לשמר את ההזמנה הנסתרת ולעיתים נבחין שאנו בשלים לשנותה.