"אנחנו צריכים לעבוד על התקשורת שלנו"
רבים מבני הזוג שמגיעים אלינו לטיפול מגדירים את הבעיה שלהם כבעיית תקשורת. "התקשורת בינינו לא טובה", הם אומרים, "אין בינינו תקשורת", "אין בינינו הבנה" או "אנחנו צריכים לעבוד על התקשורת שלנו".
רבים מהמטפלים הזוגיים יסכימו עם ההגדרות הללו. ואכן טכניקות ותרגילי תקשורת הם מהפופולריים ביותר בטיפול הזוגי. אין כיום כמעט שיטת טיפול זוגי שאין בה טכניקות, כאלה ואחרות, הבאות לשפר את התקשורת בין בני הזוג.
לרוב, טכניקות אלה מבוססות על מספר מרכיבים ברורים: ישנן מספר הוראות לבן הזוג שמדבר ומספר הוראות לבן הזוג שמקשיב. שני בני הזוג מתבקשים לקחת תורות בשיחה, לא להתפרץ האחד לתוך דברי השני, להמנע מהאשמות, התקפות וביקורת, לנסות ולהדגיש בשיחה רגשות וצרכים אישיים ולהקשיב לשני באופן פעיל.
בהקשבה פעילה הכוונה היא להתפנות מהמחשבות, הרגשות והצרכים שלי למספר רגעים, להאזין ברוב קשב לדברי בן זוגי ולעיתים קרובות אף לחזור עליהם ולסכמם תוך שימת דגש על רגשות וצרכים. לדוגמא "מה שאתה אומר לי זה שכשאני נכנסתי הביתה וישר התיישבתי לצפות בטלויזיה ולא התיחסתי אליך, אתה הרגשת שהצורך שלך שיראו אותך לא התמלא, ואז הרגשת כעס ועלבון." בן הזוג שדיבר מתבקש להגיב על דיוקם של מילים אלו, עד שהמקשיב יכול לבטא את דברי הדובר לשביעות רצונו של הדובר.
אפשר בהחלט להבין מדוע טכניקות תקשורת כאלה זכו לפופולריות כל כך רבה. כשמתבוננים בבני זוג הנמצאים בריבים מתמשכים ובלתי נגמרים, אי אפשר שלא להבחין בחוסר ההקשבה בינהם, בחוסר הכבוד, בחוסר ההבנה, ואף בחוסר הניסיון להבנה. בני זוג הנמצאים בריבים מתמשכים נוהגים בעיקר להאשים, לבקר ולבוא בתלונות האחד כלפי השני. אין כמעט רכות ביחסים כאלה. אין כמעט הבעה של רגשות וצרכים. יש בעיקר תוקפנות והתגוננות.
אך האם טכניקות כאלה באמת מסייעות לזוגות בתקשורת שלהם? האם ניהול הקונפליקטים הופך יעיל יותר? האם זוגות מצליחים לקיים שיח כזה לאורך זמן?
ושאלה נוספת: האם בני זוג שמדווחים על שביעות רצון גבוהה מהיחסים שלהם ושמצליחים לנהל זוגיות מספקת לאורך זמן, משתמשים באופן טבעי בתקשורת מהסוג הזה?
זוגות מאושרים אינם משתמשים בטכניקות תקשורת
נענה קודם לשאלה האחרונה: ג'ון גוטמן הוא כנראה חוקר הזוגיות המפורסם והפורה ביותר בעולם המערבי כיום. הוא וצוותו ראיינו, לאורך שני העשורים האחרונים, אלפים רבים של זוגות, עם דרגות שונות של שביעות רצון ביחסים. הצוות שלו גילה, שללא כל ספק, אצל זוגות בעלי רמה גבוהה של שביעות רצון מהיחסים אין אפילו משהו שדומה לטכניקות התקשורת שמטפלים זוגיים מציעים באופן כל כך גורף למטופליהם. כן, ללא כל ספק, זוגות מאושרים אינם משתמשים בטכניקות תקשורת. הם לא משתמשים בהקשבה פעילה. לא כך הם פותרים את הבעיות שלהם.
אחד הממצאים המעניינים לגבי זוגות עם שביעות רצון גבוהה הוא שהם מרימים את קולם וצועקים אחד על השני לא פחות מזוגות עם שביעות רצון נמוכה. זוגות מאושרים אינם עסוקים בניסוח דבריהם בשפה של צרכים ורגשות, והם אינם חוזרים ומסכמים האחד את דברי השני כדי להראות שהם הבינו את מה שהשני רצה לאמר. זה פשוט לא חלק ממה שהם עושים.
אוקי, זוגות שבעי רצון אינם משתמשים בטכניקות תקשורת, אבל אולי זה עדיין כן יעיל לזוגות בעלי שביעות רצון נמוכה. אולי הם כן צריכים ללמוד טכניקות כאלה?
אז ככה: קודם כל מסתבר שהרוב המוחלט של הזוגות שלמדו טכניקות תקשורת מסוגים אלה, בטיפולים וסדנאות תקשורת, אינם מצליחים באמת להשתמש בהם כאשר הם נמצאים בקונפליקט. כל הידע הזה פשוט נגוז ואין לו כל זכר בעת קונפליקט. המיעוט שכן הצליחו להתאמץ ולהשתמש בטכניקות כאלה בעת קונפליקט, עזבו את השימוש בהן לאחר מספר שבועות או חודשים כיוון שחשו שהן פשוט לא יעילות. טכניקות התקשורת לא באמת עזרו להם לפתור את הבעיות שלהם טוב יותר.
ובכלל, נראה שכל הטיפוליים הזוגיים אינם יעילים ביותר בפיתרון קונפליקטים זוגיים. מחקרים על שביעות רצון מטיפולים מסוגים שונים מראים שהטיפולים הזוגיים זוכים לדירוג הנמוך ביותר ברמת שביעות הרצון מהם.
רוב הטיפולים הזוגיים פשוט אינם יעילים.
הגיע הזמן לאמר זאת.
אני מטפל זוגי ומשפחתי מזה 20 שנה. לפני 20 שנה סיימתי ללמוד את לימודי התואר השני שלי בטיפול משפחתי וזוגי באוניברסיטת הנמן בפילדלפיה, ארה"ב. אחת מתוכניות הטיפול המשפחתי והזוגי הנחשבות והטובות ביותר.
אכן, למדנו בתוכנית הזאת ממיטב המרצים והמטפלים בתחום. למדנו את התיאוריות והטכניקות החשובות בתחום הטיפול המשפחתי, ולמדנו את התיאוריות והטכניקות החשובות בתחום הטיפול הזוגי.
תמיד הייתי מאוהב בתיאוריות וטכניקות הטיפול המשפחתי. בתיאוריות ובטכניקות הטיפול הזוגי לא מצאתי את מה שביקשתי.
עם השנים טיפלתי במאות זוגות ומשפחות. ועלי להודות שתמיד מצאתי שאני עושה עבודה טובה מאוד כמטפל משפחתי. אבל כמטפל זוגי הרגשתי הרבה פעמים שאני מפספס.
כמו כולם, גם אני השתמשתי בטכניקות תקשורת. כך לימדו אותי. אבל תמיד חשתי שהן לא באמת מובילות לשום מקום.
גם ביחסים הזוגיים שלי לא הרגשתי שטכניקות תקשורת, וגם טכניקות זוגיות נוספות, באמת מועילות לי ולבת זוגי.
הממצאים של גוטמן למעשה רק אישרו את מה שתמיד חשתי.
וכשחושבים על זה, זה באמת אינו מפליא.
כשאני מתבונן כיום ברבים מהמטפלים הזוגיים המגיעים להדרכה שלי, אני רואה בבירור את האימה שלהם מקונפליקטים. אני רואה את הבהלה שהם חווים כאשר הם נמצאים בנוכחות זוג רב.
ואולי, טכניקות תקשורת הומצאו בכלל על ידי מטפלים זוגיים כדי להרגיע את עצמם?…
אולי אלה המטפלים הזוגיים המבוהלים והמאוימים כל כך מקונפליקט שהזדקקו לטכניקות תקשורת כדי למצוא דרך להפחית את החרדה שלהם מהאפשרות של התפרצות קונפליקט במחיצתם?
מטפלים זוגיים מנסים "לתרבת", ו"לאלף" קונפליקטים. הם מנסים להכניס קונפליקטים לתוך תבניות ברורות וקבועות, כדי להשקיט את החרדה שלהם וכדי שחדר הטיפולים יישאר מקום תרבותי ומנומס.
אבל קונפליקטים אינם תרבותיים ומנומסים. לא פלא שאף אחד מהזוגות שלומדים טכניקות תקשורת אינו מצליח ליישם את השיטה לאורך זמן.
נו, באמת. נראה לכם שמישהו יכול? נראה לכם שבעיצומו של קונפליקט מישהו באמת מסוגל להסיט הצידה את דעותיו ורגשותיו, לפנות את עצמו ופשוט להיות שם עבור בן הזוג? בעיצומו של קונפליקט? זו הרי בקשה לא מציאותית בעליל. אולי הדלאי למה מסוגל לעשות את זה, והוא בכלל לא בזוגיות… כל האחרים פשוט אינם מסוגלים.
בן הזוג שלנו אמור להכיל אותנו !?
ויש עוד כמה סיבות טובות לכישלונן של טכניקות התקשורת להביא מזור לזוגות. החשובה בניהם בעיני היא העובדה שישנה הנחה, מעט סמויה, בבסיס השימוש בטכניקות הללו. וההנחה היא שבן הזוג שלנו אמור להיות יכול להכיל אותנו.
איזו שטות!
מקורה של ההנחה הזאת הוא ב 100 שנים של פסיכותרפיה דינאמית ומחקר מתמשך של הנזקים שנגרמים לילדים על ידי הורים מזנחים פיזית ורגשית.
פסיכותרפיסטים וחוקרים מאסכולות שונות מסכימים כולם, בגדול, שילדים שלא זכו להכלה של הרגשות והצרכים שלהם מהוריהם, יסבלו בבגרותם מבעיות נפשיות שונות.
כמה מהאסכולות של הטיפול האישי מניחות שטיפול טוב עוסק, למעשה, במתן ההכלה החסרה, למבוגר בטיפול. טיפול אמור להיות, על פי גישות אלה, סוג של חוויה מתקנת, שבה מתאפשר למטופל המבוגר לבטא רגשות וצרכים באווירה אוהדת ומכילה.
במודע או שלא במודע, השאילו גישות הטיפול הזוגי את התפיסה הזאת, ולמעשה מה שהן מנסות לעשות הוא ליצור בין בני הזוג מערכת תומכת של הכלה, שבה בני הזוג ירפאו זה את פצעי העבר של זה, דרך הקשבה פעילה והכלה זה את רגשותיו וצרכיו של זה.
אם נתבונן היטב ברוב הטיפולים הזוגיים, נראה שזה, בעצם, מה שהם מנסים לעשות.
אבל האם בני זוג אמורים באמת להיות המיכל של בני זוגם? האם יש מקום לציפייה הזאת?
אני מוצא שהציפייה הזו היא שורש כל הרע. לא פחות מכך.
בין אם היינו בטיפול זוגי ובין אם רק קראנו על כך בעיתון נשים כזה או אחר, או צפינו בתוכנית טלויזיה העוסקת בנושא, כולנו פוטמנו בגישה הזאת. כולנו מצפים מבני זוגנו להכיל אותנו. להיות שם בשבילנו. להקשיב לנו בהקשבה פעילה.
וכולנו מצפים מבני הזוג שלנו לעשות זאת בדיוק בעיצומו של וויכוח סוער. בדיוק כאשר לבן זוגנו בעצמו ישנם רגשות לא מעובדים וצרכים מעיקים שאינם באים על סיפוקם.
אני יודע שאני ציפיתי את זה מבנות הזוג שלי. כמי שלמד טכניקות תקשורת "טובות ויעילות" ציפיתי מבנות הזוג שלי להסביר לי בצורה מתורבתת איך הן מרגישות ומה הן צריכות. וציפיתי מהן להקשיב לי באופן פעיל, להכיל אותי ולהבין מתוך דברי מה אני צריך ומה אני מרגיש.
אלוהים אדירים!!! איזו שטות. אם אלה הדברים שלמדנו לצפות מבני הזוג שלנו, באמת לא פלא ששיעורי הגירושין בחברה שלנו הם כל כך גבוהים.
קוראים יקרים, בני הזוג שלנו לא הגיעו לעולם הזה כדי להכיל אותנו. הם לא התחתנו איתנו כדי לרפא את פצעי הילדות שלנו. הם לא נמצאים איתנו כדי שאנחנו נרגיש בטוחים, רגועים ומוכלים.
אין להם מושג איך לעשות את זה. הם לא אמורים לעשות את זה. אני אפילו די בטוח שגם מטפלים ממש לא אמורים לעשות את זה.
ובני זוג ומטפלים אינם אמורים לעשות את זה פשוט כיוון שאנחנו כבר איננו ילדים. בוודאי שאיננו תינוקות.
זה שתינוקות נפגעים מכך שהוריהם אינם מסוגלים להכיל את רגשותיהם, אינו אומר שאנחנו, כמבוגרים, אמורים להפגע מכך. ללא ספק, לנו כמבוגרים, יש בחירה אם להפגע מכך או לא.
שיטות הפסיכותרפיה הידועות והמקובלות ביותר במאה העשרים ובתחילת המאה עשרים ואחת עושות לזוגות וליחסים עוול בל ישוער. הן מזמינות זוגות לציפיות לא הגיוניות ולא מציאותיות.
יותר מכך, הן מזמינות זוגות לציפיות שמשאירות אותם קטנים ובלתי מפותחים.
כאשר אני לומד לצפות מבת הזוג שלי להכיל את רגשותי ואת צרכי, את אלו שהורי מעולם לא השכילו להכיל, אני, במו ידי ומחשבותי הופך את עצמי לנכה רגשי.
אני במו ידי ומחשבותי מונע מעצמי את האפשרות לצמוח, להתפתח וללמוד להכיל את רגשותי בעצמי.
משמעותה של התפתחות רגשית היא הפסקת הציפפיה מבן זוגי להכיל אותי
משמעותה של התפתחות, משמעותה של גדילה פסיכולוגית, משמעותה של אינטיליגנציה רגשית, היא בדיוק זו: הפסקת הציפייה מבן זוגי להיות הורה תחליפי והתפתחות היכולת הפנימית שלי להכיל את עצמי, לבטא את עצמי, להביא את עצמי במלואי, להרגיע את עצמי, לווסת את דחפי. בן הזוג שלי לא אמור, לא יכול ולא כדאי שיעשה זאת.
אז מה תפקידו של טיפול זוגי מוצלח? על כך במאמר הבא.