חלק שני: ללא מילים – אתם מתקשרים הרבה יותר טוב!

אוקי, אז לסיכום החלק הקודם הסכמנו ש:
1. טכניקות תקשורת אינן באמת יעילות
2. בני זוג אינם יכולים או אמורים להכיל אחד את השני, בוודאי שלא בזמן של קונפליקט
אבל זה עדיין לא נותן לנו פיתרון לבעיות האמיתיות שבני זוג חווים: ריחוק, חשבונאות, ריבים אין סופיים, אטימות, חוסר כבוד, התפרצויות זעם, פחד מאינטימיות, חוסר תשוקה וכדומה…
אז מה כן יכול לעזור?
אני רוצה להציע שתי הצעות:
1. לתת כבוד לתקשורת הבלתי מילולית ולהבין שדווקא היא, ולא זו המילולית, יכולה להוציא אותנו מהבוץ
2. במקום לחכות ולצפות שבן הזוג שלנו יכיל ויקבל אותנו כפי שאנחנו לפני שנעיז להביא את עצמנו במלואנו לזוגיות, הגיע הזמן שנתחבר לעצמנו, נבטא את הרצונות שלנו במלואם ונפסיק לפחד שאם נהיה אמיתיים, בן הזוג שלנו יעזוב אותנו
להצעה הראשונה מוקדש החלק השני של המאמר. החלק השלישי יוקדש להצעה השנייה.

ישנה עוד הנחה סמויה, וממש לא מדויקת, מאחורי התפיסה של מטפלים זוגיים ושל זוגות שאנחנו זקוקים לטכניקות תקשורת כדי לתקשר יותר טוב. וההנחה הזאת אומרת שתקשורת מתרחשת רק דרך מילים.
כן, בוודאי כולנו יודעים על תקשורת בלתי מילולית, ובכל זאת נראה שאנחנו לא ממש מעריכים אותה מספיק! המון מחקרים, כבר משנות השישים של המאה הקודמת, מראים לנו כמה אינפורמציה מדויקת ומלאה עוברת דרך תקשורת בלתי מילולית. אנו יודעים גם כיום שבזמנים של מתח וחרדה אנו בעיקר מגיבים לתקשורת בלתי מילולית. התקשורת המילולית הופכת להיות משנית וכמעט לא רלוונטית בזמנים כאלה. היזכרו כמה לא משכנעות המילים שלנו יכולות להיות כאשר אנחנו מנסים לאמר משהו לבן זוג שנתון כרגע בתוך סערה רגשית. חיבוק אחד שמגיע ממקום נכון יכול להפיג את כל המתח והחרדה בשניות.
האם כאשר אנחנו מפנים את הגב שלנו לבן הזוג שלנו, זה אומר שאנחנו לא מתקשרים? בדיוק ההפך. אנחנו מתקשרים המון. כאשר אנחנו טורקים דלת בזעם, יוצאים החוצה לכמה שעות, לא מדברים מספר ימים או נמנעים ממבט, אנחנו מתקשרים מסרים ברורים מאוד. ובן הזוג שלנו קולט ומבין אותם במדויק. לעיתים הרבה יותר במדויק מאשר לו היינו מבטאים אותם במילים. גם כאשר אנחנו נוגעים לרגע בבן הזוג, מחייכים אליו, צוחקים, מלטפים, מחבקים, אנחנו מעבירים כמויות אדירות של אינפורמציה לבן זוגנו, והוא קולט ומבין אותם במדויק.
כשמטפלים זוגיים, ובני זוג, מתעקשים על תקשורת מילולית, הם מוותרים בזאת על מיליוני שנות אבולוציה שבהם המין האנושי, ומינים אחרים לפניו, פיתחו, לאט לאט וביסודיות, מערך תקשורת בלתי מילולי מרהיב ביעילותו. מילים הם יחסית חדשות מאוד בזירה. ובוודאי שמילים המתארות רגשות. מדוע שנחשוב שמילים יהיו יעילות יותר בהעברת מסרים? אינני יודע.
נכון. גם בתקשורת לא מילולית, לא תמיד המסרים עוברים באופן מדויק. לעיתים תקשורת לא מילולית עלולה להזמין זוגות למסכת של ניחושים, סיפורים ו"סרטים" על בן הזוג.
מדוע זה כך? מדוע זה לא תמיד עובד? כיוון שלעיתים, כפי שמספר לנו ד"ר דויד שנרץ' (שמגיע בימים אלה לארץ ואנחנו מאוד מאוד ממליצים על השתתפות בסדנא שלו. הנה כאן הפרטים) הפכנו כבר מגיל צעיר למסטרים בשתי אומנויות בעיתיות. האומנות האחת היא אומנות ההסתרה. למדנו לשים מסכות על הפנים ועל הגוף שלנו המסתירות את מה שאנו מרגישים באמת. והאומנות השנייה היא אומנות ההתעלמות. למדנו שכדאי לנו להתעלם מהמסרים הלא מילוליים של בני המשפחה שלנו, כיוון שהם היו מכאיבים מדי.
הסתרה
ילדים רבים למדו במשפחות שלהם שלא כדאי להם להיות בהירים מדי בביטוי הרגשות שלהם. בני המשפחות שלהם עשו בזה שימוש ציני. זה נורא, אבל נכון. בהרבה משפחות ביטוי רגשי אוטנטי, מילולי או בלתי מילולי, מקבל דחיה, נזיפה, גינוי או לעג, במקום להתקבל בברכה. וזה עצוב מאוד. ילדים שגדלו במשפחות כאלה לומדים לפתח את מה שאנו מכנים "פוקר פייס".הם לומדים להסתיר את הרגשות שלהם. לעיתים קרובות הם לומדים אף להסתיר אותם מפני עצמם, מהפחד מפני הגינוי שכבר הופנם.
כשילדים כאלה גדלים הם ממשיכים להסתיר את הרגשות שלהם. הם לומדים לחייך כאשר הם עצובים או להשקיט את עצמם כאשר הם כועסים. אף אחד אינו יכול לדעת מה בדיוק עובר עליהם.
הבעות מיקרו
אבל האמת היא שלא ניתן להסתיר רגשות לחלוטין. המחקרים של ד"ר אקמן (שעליו מבוססת הדמות של ד"ר לייטמן מהסדרה המרתקת "שקר לי") מראים שתמיד ישנה זליגה קטנה של הבעה רגשית דרך מה שהוא כינה "micro expressions", "הבעות מיקרו". הרגש האמיתי, כך מספר לנו ד"ר אקמן, מופיע תמיד לחלקיק שנייה על הפנים או בגוף ורק אז מצליח המדחיקן להסיר אותו סופית.
זה מעניין… כלומר, אין לנו שליטה מלאה על שרירי הפרצוף שלנו. השליטה היא חלקית. גם אם אנחנו רוצים שאף אחד לא ידע שאנחנו עצובים, או כועסים, שרירי הפנים שלנו מראים את הרגש האמיתי שלנו, לחלקיק שנייה.

הנה דוגמא למישהי שמנסה להסתיר פחד על ידי חיוך. אם תסתכלו בעיון תוכלו לראות את הפחד בעיניים שלה.

ומה הוא מנסה להסתיר? כנראה בושה.
ישנם ילדים, במיוחד כאלה שנולדו למשפחות שיש בהן הרבה חשדנות, שהופכים למסטרים בזיהוי של "הבעות מיקרו". הם קוראים אותך כמו ספר פתוח. שום דבר אינו נעלם מעיניהם. כישרונות כאלה מעולים לעבודה משטרתית, למרגלים, לאנשים שצריכים לזהות פעילות חשודה בשדות תעופה.
אפשר גם ללמוד להפוך לאומנים בזיהוי "הבעות מיקרו". ישנן תוכניות לימוד לזה. הנה אחת מדליקה באינטרנט.
התעלמות
ומצד שני, כפי שכתבתי, ישנם ילדים שלומדים מגיל צעיר להתעלם מההבעה הרגשית של בני המשפחה שלהם כיוון שאם הם יסכימו לראות מה באמת הוריהם מרגישים, הם יבינו שהם נמצאים בעולם נוראי.
חישבו על בת צעירה שאביה חושק בה ואינו מתאפק מלהביט בחזה שלה. או חישבו על ילד שאימא שלו דוחה אותו, שונאת אותו. לעיתים טוב יותר לילד להמנע מלראות דברים כאלה. לעיתים טוב יותר לשקר לעצמנו כדי לשמור על שפיות.
ואצל זוגות?
מה שהצגתי כאן אינן תופעות נדירות. במידה קטנה, זו או אחרת, הם מתרחשות בכל המשפחות. ואת הדפוסים הללו של הסתרה ושל התעלמות לוקחים איתם ילדים לתוך הזוגיות שהם מקימים כשהם גדולים. ואז, כשאחד מסתיר ואחד מתעלם, או כשאחד מסתיר ואחד קורא את ההסתרות, כיוון שהוא למד להיות מומחה לכך, אז אכן יש לנו בעיות בתקשורת.
למעשה בני זוג לעיתים קרובות משתפים פעולה במנגנוני ההסתרה וההכחשה. ישנם נושאים מסוימים ששני בני הזוג מעדיפים שלא לדבר עליהם. ישנם רגשות מסוימים ששני בני הזוג מעדיפים שלא להיפגש עימם. ואז הצירוף של מסכות והסתרות מצד אחד והתעלמות מצד שני הופך להיות קנוניה זוגית מערכתית של הימנעות.
על איזה נושאים אתם אינכם רוצים יותר לדבר או לתקשר? איזה רגשות אתם נמנעים מלבטא בנוכחות בן זוגכם? האם אתם מרשים לעצמכם לבטא את הרצונות המיניים שלכם במלואם, לגמרי במלואם, מול בן הזוג?
העניין הוא שטכניקות של תקשורת מילולית לא בהכרח יתקנו את הבעיה. יותר נכון, טכניקות של תקשורת מילולית בהכרח לא יתקנו את הבעיה. מה שיתקן אותה זו מודעות להסתרות ולמסכות שאנו שמים, מודעות למיומנות שרכשנו בהתעלמות מהמציאות וכן מודעות למיומנות הטובה או המוגזמת והחשדנית שלנו בקריאה של "הבעות מיקרו".
ברגע ששולי (בת זוגי ושותפתי לטיפולים זוגיים) ואנוכי הבנו את האמת הפשוטה הזאת, החלטנו שעלינו לשנות, באופן דרסטי, חלק חשוב בטיפולים הזוגיים שלנו. במקום לנסות ללמד בני זוג לתקשר מילולית יותר טוב, התחלנו להצביע בפניהם על כל אותם מקומות שבהם הם מסתירים או מתעלמים מתקשורת בלתי מילולית. בעינינו, זו אחת מהמשימות החשובות בטיפול זוגי. התחלנו לשאול זוגות שאלות כגון:
• כשהיא נכנסה לחדר וסגרה את הדלת, איך הבנת את זה? מה היה הפירוש שלך? וכשאתה נשארת בסלון, מה אמרת לה בזה? האם היא הבינה נכון?
• עכשיו, כשבעלך סובב את ראשו, מה הוא אמר לך בזה? מה שמעת? האם זה מדויק? האם תרצי לברר אם זה מדויק?
• איפה למדת להתעלם מרגשות כאלה? האם זה היה מסוכן להכיר ברגשות כאלה במשפחת המוצא שלך?
• מה עלול לקרות אם תבטא במלואו את הרצון הזה שלך שאתה עסוק בלהסתיר?
ברגע שבני הזוג מתחילים להיות ערים למיומנויות הבעייתיות שהם רכשו, נחשפת מתחת גם היכולת הטבעית והמולדת של כולנו לבטא את עצמנו באופן מדויק דרך הגוף והבעות הפנים ולקרוא באופן מדויק אחד את השני.
אז, כל מיני משפטים מטופשים כמו "לא ידעתי שתרגישי ככה", לא יכולים יותר להאמר במרחב הזוגי. לכולם ברור שדווקא כן ידענו. ידענו בדיוק ובחרנו להתעלם.
אם הקשיים בזוגיות שלכם עדיין לא נראים חסרי כל סיכוי, אני באמת ממליץ לכם בכל פה: נסו לשחק עם הרעיונות הללו (ואם הם כן נראים חסרי סיכוי, אז בואו אלינו לטיפול (-:). נסו לחשוף האחד בפני השני את יכולות התקשורת הבלתי מילולית שלכם. נסו לפתוח את המיינד שלכם האחד בפני השני ולהראות לבן זוגכם את מי שאתם, ללא מסכות (וגם ללא מילים. מילים יכולות להיות מסכות מעולות). נסו גם להתנסות ב"קריאת רגשות". אתם מעולים בזה. ואם בן הזוג שלכם לא מבוהל מדי מהאפשרות, לא מדחיקן מדי ומסכים לשתף איתכם פעולה, הוא יראה לכם מתי אתם מדויקים ומתי לא לגמרי, ובזמן קצר המיומנות הטבעית שלכם תפרח.
אז מה בעצם אנחנו מציעים כאן? אנחנו מציעים לתת מקום רחב הרבה יותר לתקשורת בלתי מילולית ביחסים שלכם. אנחנו מציעים לכם לסמוך עליה הרבה יותר. אנחנו מציעים לכם להפסיק להתעלם מהידע הרב שיש לכם בקריאה של בן הזוג שלכם. במקום להגיד: "לא ידעתי כי לא אמרת לי כלום על זה", הסכימו להודות שכן ידעתם ובחרתם להתעלם…

ראשים על הכרית
הנה תרגיל נפלא לפיתוח המיומניות הללו, שלמדנו מד"ר שנרץ'. קוראים לו "ראשים על הכרית". שיכבו במיטה האחד מול השני כאשר ראשכם מונחים על כרית ואתם מתבוננים אחד בשני. שיכבו כך רבע שעה ופשוט הסתכלו האחד על השני בעיניים. הרשו לעצמכם להראות. הרשו לשני לחדור אליכם פנימה. האם לא לזה בדיוק אנחנו כמהים? לכך שיראו אותנו? הרשו לבן הזוג שלכם לראות אתכם. בדיוק כפי שאתם. ללא הסתרה. ללא מסכות. הסירו את המסכות ופשוט שיכבו שם, כפי שאתם. תנו לו להיכנס.
והביטו גם בו. או בה. הרשו לעצמכם לראות. שימו לב לנטייה האוטומטית שלכם לעיתים להתעלם. ראיתם משהו בעיניים של בן הזוג שלכם? ראיתם רגש? אל תסיטו את המבט. הישארו שם. גם אם לא נוח לכם עם מה שראיתם. גם אם נדמה לכם שאתם עלולים להביך אותו או אותה. השארו שם. שהו במקום הזה.
הרשו למבט של בן הזוג שלכם לחדור אליכם פנימה. הרשו למבט שלכם לחדור בעדינות וברכות לתוך העיניים של בן זוגכם.
ופשוט שהו שם. האחד עם השני. בקלות. ללא מאמץ. בהרפייה.
זוגות רבים מוצאים את התרגיל הזה מביך ואף מעורר חרדה בתחילה. מה עושים עם החרדה שמתעוררת? שוהים עימה. נושמים אליה. כשאנו מתבוננים בבן או בת הזוג שלנו המבט שלנו יכול להיות מופנה באותו זמן גם פנימה. אנחנו נמצאים אז עם עצמנו, בנוכחות בן או בת הזוג. אנחנו אוהבים את עצמנו בנוכחות בן או בת הזוג.
כשאנו חשים מבוכה או חרדה שעולה, עלינו פשוט לחזור למרכז שלנו. להרגיש את הגוף שלנו… את הנשימה שלנו… את עמוד השדרה שלנו… את כפות הידיים… את כפות הרגליים… להרגיש שיש לנו מרכז… לחזור אליו… לשהות במרכז שלנו בנוכחות בן הזוג…
כך שיחד עם ההיזכרות ביכולת הנהדרת לתקשר באופן לא מילולי אחד עם השני, מביא התרגיל הזה גם יכולת לשהות עם עצמנו. להיות במרכז שלנו. לחזור ולהיות מחוברים לעצמנו, גם ברגעים של קושי ומתח. גם בנוכחות אחר.
וכאשר אנחנו מסוגלים להישאר עם עצמנו, להישאר במרכז שלנו, גם ברגעים של מתח וחרדה, הדבר מגביר את המובחנות שלנו, את הדיפרנציאציה שלנו. אנו הופכים להיות יותר אנחנו.
ורק כאשר אנחנו באמת אנחנו, אנו יכולים גם להיות אינטמיים עד הסוף.
ועל היכולת הזאת להיות אנחנו, להיות מובחנים ומחוברים לעצמנו ולרצון שלנו, בנוכחות בן או בת הזוג שלנו, בפרק הבא והאחרון בסדרה.
ואם כל זה מדבר אליכם, בסוף המאמר הבא אנחנו מציעים למטפלים שבינכם סדרת סדנאות בנושא שממש לא תרצו להחמיץ.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]