מי שאמר לכם שמטפלים אמורים או יכולים להיות אובייקטיביים או ניטראליים בטיפול שיקר לכם. כל שאלה, בטיפול ומחוצה לו, נשאלת מתוך הקשר מסוים. איננו יכולים לשאול שלא מתוך הקשר. איננו יכולים שלא תהיה לנו נקודת מבט. השאלה היא, אם כן, אינה האם אנחנו מצליחים להיות ניטראליים או אויבקטיביים. השאלה היא האם, כשאנחנו שואלים את המטופל שלנו שאלה, אנחנו מצליחים לשאול אותה מתוך הקשר מספיק רחב שיוכל לשחרר את המטופל שלנו מההקשר הצר שבו הוא כרגע כלוא.
כי זה בדיוק היופי הגדול באומנות של שאילת שאלות. אם היא נעשיית באופן הראוי, היא כמו שולפת את האדם מחוץ לעצמו, מחוץ לנקודת המבט המוגבלת שלו, ומאפשרת לו להתבונן בעצמו ובסביבה שלו מנקודת מבט אחרת, רחבה הרבה יותר.
(הכינסו לכאן לקרוא עוד על האומנות של שינוי אמונות דרך שאילת שאלות.)
רבות מגישות האימון והטיפול כיום עוסקות, באופן עיקרי או מישני, בשינוי אמונות מגבילות. שיטות מסוימות מבקשות מאנשים להפוך מודעים לאמונות שלהם. חלקן עוסקות בלשכנע אותנו באמונות אחרות. שיטה אחת מסייעת למטופל לשאול על האמונות שלו ארבע שאלות פשוטות אך רבות עוצמה. בסדנא מסוימת מלמדים את המשתתפים לדמיין את האמונה שלכם כישות בחלל, להתרחק ממנה ולהשתחרר ממנה. ויש גם שיטות המבטיחות שהמטפל עצמו יכול פשוט לשלוף את האמונה מהמיינד של המטופל ולהחליף אותה באחרת.
לעיתים אכן נוצרת טרנספורמציה. טיפול, אימון או סדנא טובה לעיתים מביאים אדם להסתכל באופן חדש לחלוטין על חייו, ואמונה חדשה מתיישבת ומחליפה את האמונה הישנה. אך לעיתים קרובות זה אינו קורה. האמונה הישנה "מתעקשת" להישאר ואינה מרפה.
מדוע לפעמים שינוי אמונות מצליח, ולפעמים לא? מה צריך לקרות כדי שאמונה חדשה אכן "תדבק"? האם ישנם תנאים ספציפיים שאם נפעל על פיהם נוכל לעזור למטופלים ולמאומנים שלנו לשנות אמונות באופן רדיקאלי, סופי ומושלם ?על כך הכתבה שלפניכם.
לא נכון לחשוב על אמונות כמשהו שמלווה את החיים או את ההתנסויות. יותר נכון לחשוב עליהן כמשהו שעוטף את החיים ואת ההתנסויות. אמונה היא קצת כמו תיקייה במחשב או בארון התיקיות. או יותר נכון לחשוב עליה כעל השם או המדבקה שנמצאת על התיקייה. בתוך התיקייה אגור חומר רב. לתיקייה יש שם. כותרת. הכותרת הזו היא האמונה.
כלומר, אמונות הן כותרות לערמה שלמה של התנסויות, חוויות ומידע שנאסף. האמונות מגדירות, מארגנות ומסדרות את ההתנסויות והמידע. אמונות הן הדרך של המוח לארגן את כל המידע שבתוך התיקייה לכדי אמירה ברורה אחת. כלומר, הן למעשה כלי שנוצר כדי ליעל את ההישרדות שלנו. במקום שהמוח יצטרך לזכור כל אירוע ואירוע, כל פיסת מידע שנאספה, הוא מארגן את ההתנסויות והמידע האלה בתוך תיקיות המכילות חומרים מסוגים דומים, ואז נותן לתיקייה כותרת אחת, מדויקת, שמגדירה במשפט אחד את כל החומר הרב בתיקייה. הכותרת משחררת את האדם מהצורך לשלוף את כל כמויות המידע, בכל מקרה ומקרה.
נקודה חשובה נוספת היא שבתוך הכותרת טמונה כבר מסקנה (לדוגמא, "אני לא יודע איך להתחיל עם בחורות", או "אני לא טובה בחשבון"…) והמסקנה נותנת כיוון פעולה. מבחינה אבולוציונית מדובר כאן ביעילות. זהו מנגנון יעיל.
אם אנחנו מבינים את הנקודה הזאת, יהיה זה טיפשי מצידנו לחשוב שאנחנו יכולים פשוט לבוא ולשנות את הכותרת של תיקיית התנסויות מסוימת, לאיזו כותרת שאנחנו, או המטופל שלנו, רוצים. אנחנו חייבים להבין שיש בתוך התיקייה המון חומר. המון התנסויות. האמונה, או הכותרת, לא נקבעו באופן שרירותי. המוח שלנו נתן את הכותרת המסוימת הזו לתיקיית ההתנסויות הזאת, כיוון שזו הייתה הכותרת הטובה ביותר שהוא יכול היה לתת באותו זמן כדי לספק את ההסבר או הקישור הטוב ביותר להתנסויות והמידע.
ועכשיו אנחנו, מטפלים ומאמנים, באים בגסות ורוצים לשנות את המבנה המדהים והיעיל הזה? המבנה הזה שנבנה לאורך מיליוני שנות אבולוציה? קצת כבוד, לא?
אכן, חלק מהכותרות=אמונות הללו שבני אדם נושאים איתם במשך שנים, מביאות, ככל הנראה, יותר צרות מאשר שמחה. הן אומנם מאפשרות הישרדות. אפשר, פחות או יותר, להסתדר בעולם בעזרתן. לחיות. אבל לא הרבה יותר מזה.
ללא ספק כותרות (=מסקנות=אמונות) מסוימות מגבילות את האדם, יותר מאשר הן משחררות אותו. כותרות מסוימות תוקעות את האדם בתגובות מקובעות שממשיכות ליצור בחייו אומללות.
אך את הכותרת אי אפשר פשוט להחליף. זה לא יעבוד פשוט לשים מדבקה חדשה עם כותרת חדשה על אותה תיקייה. זה לא יעבוד כיוון שהכותרת, כפי שכבר כתבתי, מסכמת את תוכן התיקייה.
ניקח לדוגמא מישהו שרוצה לאכול באופן בריא יותר. האמונה הישנה שלו על עצמו היא: "אני לא מסוגל לשלוט באכילה שלי". לא סתם זו האמונה שלו על עצמו. היא נבנתה לאור היסטוריה ארוכה של התנסויות כושלות שהוכיחו אותה כנכונה, עבורו.
הוא הולך למאמן והמאמן מציע לו אמונה חדשה: "אני אוכל בדיוק את מה שטוב לגוף שלי, בכמויות שנכונות לי, ואני עושה זאת בקלות ובהנאה". אמונה יפה.
האדם הולך הביתה. כותב את האמונה על דף. מדביק את הדף על המקרר, מתבונן באמונה החדשה ומנסה להפנים אותה. בימים הראשונים זה הולך לו בקלות. הוא מוצא שהוא אכן מצליח לאכול אוכל בריא יותר ובכמויות קטנות יותר. הוא מרגיש שהאמונה החדשה "תפורה" עליו.
אך לאחר כמה ימים יש לו מצב רוח לא טוב והוא מתפתה לאכול ג'אנק לאורך כל אחר הצהריים.
למחרת, הוא מנסה לחזור לאכילה נכונה, אבל פתאום קשה לו יותר. בימים הבאים הוא לעיתים מצליח לאכול מעט ובריא ולעיתים ממש לא. אבל גם בימים שהוא מצליח, זה לא הולך לו בקלות. הוא מתאמץ.
מדוע הוא מתאמץ? כיוון שהאמונה החדשה נמצאת עכשיו בחוסר התאמה עם ההתנסויות שלו, עם המידע שאגור בתוך התיקייה (שעד עכשיו הכותרת שלה הייתה " אני לא מסוגל לשלוט באכילה שלי"). ההתנסות הלא נעימה של הימים האחרונים, מתחברת עם כל החומר ההיסטורי שנמצא בתוך התיקייה, ומסתבר שהמסקנה=הכותרת הישנה שנמצאת על התיקייה, מתארת, למעשה, טוב יותר את ההתנסות של האדם מאשר הכותרת החדשה. מה ינצח? ברור שהכותרת הישנה. היא יותר מדויקת.
כדי שאמונה חדשה תצליח "להדבק" היא חייבת להיות סיכום טוב של כל, אבל ממש כל, התוכן שנמצא בתיקייה. אם הכותרת החדשה לא "עוטפת", מכילה ומסכמת את כל תוכן התיקייה, את כל תוכן ההתנסויות בתקייה, היא לעולם לא תוכל להוות כותרת חליפית טובה עבור התיקייה. המוח לא יסכים לוותר על כותרת טובה (במובן של סיכום טוב) לטובת כותרת פחות טובה (שמסכמת רק חלק מההתנסויות).
ולא רק זאת, אלא גם זאת: מכיוון שהמוח שלנו עובד באופן חסכוני, ללא בזבוז מיותר של אנרגיה, האמונה=מסקנה=כותרת החדשה חייבת להיות למעשה טובה יותר מהישנה. מדוע שהמוח יתאמץ להחליף כותרת לתיקייה אם אין בכך רווח ברור?
הנה אפשרות אחת לכותרת טובה יותר לבעיה של האדם שרוצה לאכול בריא יותר: "אני כבר אוכל, ותמיד אכלתי, בדיוק את מה שטוב לי, בכמויות שנכונות לי, ואני ממשיך לעשות זאת בקלות ובהנאה". חישבו על ההשלכות של משפט כזה. מה המשפט הזה בדיוק אומר?
עכשיו, בוא ונגיד שהמאמן של אותו אדם שואל אותו את השאלה הבאה: "תגיד לי, איך המשפט הזה שעכשיו נתתי לך, נכון, כבר עכשיו?"
זה קצת מוזר. המשפט הזה הפוך הרי מכל מה שהאדם חשב על עצמו עד לאותו רגע. אבל ברגע שהמאמן שואל אותו את השאלה הזאת הוא מתחיל להרהר בה. והנה הוא מגלה שאכן הוא באמת תמיד אכל באופן שמדויק לו. גם כשאכל אכילה רגשית, גם שאכל ג'אנק, גם כשניסה לנחם את עצמו או למלא איזה חור רגשי בעזרת האוכל, הוא פעל באופן שנכון ומדויק עבורו (לפחות כפי שידע אז).
חישבו על כך: המשפט החדש: "אני כבר אוכל, ותמיד אכלתי, בדיוק את מה שטוב לי, בכמויות שנכונות לי, ואני ממשיך לעשות זאת בקלות ובהנאה" כשמבינים אותו באור נוסף, מתאר דווקא באופן מדויק לגמרי את כל ההתנסויות של אותו אדם עד כה. זו כותרת שיכולה בהחלט לתאר את כל מה שנאסף בתוך התיקייה. היא אינה נמצאת בסתירה עם אף פיסה של תוכן. היא פשוט מגדירה מחדש את התוכן.
לפעמים הגדרה מחדש כזו של כל התוכן יכולה לעשות נפלאות. לא תמיד. אבל לפעמים. לעיתים אדם יכול לצאת מאימון עם תובנה חדשה זכו על עצמו. פתאום הוא אינו תופס את עצמו ככישלון מוחלט. פתאום הוא רואה את ההגיון הפנימי, הרגשי, באכילה שלו. הוא יוצא מהמפגש עם קבלה עצמית גבוהה יותר. ולעיתים קבלה עצמית כזו מובילה לשינויים ברי קיימא, הרבה יותר מאשר מאמצים הנובעים משנאה עצמית.
מלאכתו של המטפל, אם כן, אינה פשוטה כל עיקר. המטפל חייב להציג למטופל אמונות חדשות שיתיישבו היטב עם ההתנסויות של המטופל. אמונות כאלה שהמטופל לא יוכל להתעלם יותר מהכוח ההסברי שלהן. אחרי שיקשיב להן ויסרוק לאורן את כל ההתנסויות והמידע בתיקייה שלו הוא יהיה חייב לאמר לעצמו משהו כגון: "וואלה, זה הסבר הרבה יותר טוב מהקודם. הוא גם כולל את כל ההתנסויות והמידע, הוא אינו משמיט שום דבר, והוא גם מוביל אותי לכיוונים חדשים ויעילים יותר. אינני מוותר כאן על כלום. אני רק מרוויח. "
צריך להבין שפחות מזה לא יעבוד. וגם מעולם לא עבד. אם מטפל או מאמן כלשהו הצליחו לשתול אמונה חדשה ומוצלחת יותר במוחו של המטופל או המאומן שלו, הם עשו, ככל הנראה, בדיוק את התהליך שתיארתי למעלה, גם אם הם לא הבינו או לא חשבו שזה מה שהם עושים.
עכשיו בואו וניקח דוגמא מסוג שונה לגמרי. במקום לעזור למטופל לקבל את עצמו, השאלות כאן מעמתות את המטופל עם תמונה לא נעימה של עצמו. אבל התמונה החדשה, כיוון שהיא "עוטפת" היטב את ההתנסויות והמידע בתיקייה שלהמטופל, עובדת עליו באופן מיידי:
סטונדט לתואר שני דוחה את כתיבת התיזה שלו כבר שנה שלמה. בכל פעם שהוא מתיישב לכתוב את התיזה, הוא מוצא לעצמו עשרים אלף דברים אחרים לעשותם במקום, והוא פשוט לא מצליח כלל להתקדם.
לבחור יש עבר עשיר של דחיינות. הוא כבר נכשל בכמה משימות לימודיות, וללא ספק האמונה שלו על עצמו היא שמשהו דפוק אצלו. הוא מאמין שהוא אינו מסוגל להתרכז. והוא גם מאמין שיש לזה קשר ליחסים שלו עם אבא שלו ועם איזו אמביוולנטיות שיש לו לגבי רצונו ואי רצונו לשמח את אבא שלו עם תיזה שלמה ומלאה.
הוא עובר טיפול של שנה שלמה ושם הוא עובד על יחסיו עם אביו, הפחדים שלו, הטראומות שחווה והכישלונות שמלווים אותו. הטיפול לא ממש עוזר בכתיבת התיזה.
הוא מגיע אלי, ואני בודק איתו כיוון אחר לגמרי. אני בודק איתו את היחסים שיש לו עם אישתו ואם ילדו. מסתבר שלאורך השנה האחרונה (למעשה לאורך שתי שנות התואר), אישתו משתדלת, ככל יכולתה, לאפשר לו לשבת ולכתוב את התיזה. היא יוצאת מהבית עם ילדם המשותף, כדי שהוא יהיה פנוי ללמוד. היא עובדת בשתי עבודות, כדי שהוא לא יצטרך לעבוד. היא עושה את רוב עבודות הבית, כדי שהוא יהיה פנוי לחלוטין לשבת וללמוד. במשך שנתיים שלמות ובמיוחד בשנה האחרונה, אישתו עסוקה בלפנות לו זמן כדי שהוא ילמד. והוא לא עושה דבר עם הזמן הזה. הוא מבזבז אותו.
בטיפול אני שואל אותו מספר שאלות. קרוב לוודאי שהשאלות האלה יראו לחלק מכם תוקפניות, שיפוטיות וביקורתיות. אני רוצה לבקש מכם לדמיין אותי, המטפל, שואל אותן מתוך עמדה של סקרנות. אני באמת מתעניין בתשובה. אינני מנסה רק לזעזע את המטופל. אני מנסה באמת לגרום לו לשאול את עצמו שאלות חדשות:
"על מה אתה מעניש את אישתך, כשאתה מצפה ממנה לפנות עבורך את הזמן ואינך משתמש בו?"
"מדוע אתה חושב שזו הפריבילגיה שלך להשתמש בזמן שלה?"
"בוא ונגיד שאתה באמת סובל מטראומות, כישלונות ויחסים מסובכים עם אבא שלך, מדוע אתה חושב שאישתך, ולא אתה, צריכה לשלם את המחיר לזה?"
"אני מאמין לך שקשה לך, אבל אני שואל את עצמי כמה מוטיבציה באמת יש לך להתחיל לכתוב את התיזה, כאשר אישתך מאפשרת לך להתבטל כך, בלי לשלם כל מחיר?"
ללא ספק זהו שוק. זעזוע. המטופל מתבקש כאן להתבונן בעצמו וביחסים שלו מתוך זווית, מתוך הקשר, חדש לגמרי. זהו הקשר רחב יותר ושונה מספיק מההקשר הקודם כך שהוא מאפשר למטופל להתבונן בעצמו באופן טרי ומשחרר. עד עכשיו ההנחה שלו, של אישתו ושל המטפלת הקודמת שלו הייתה שהוא נורא סובל מהדחיינות וחוסר היכולת שלו להתיישב ולכתוב. אני באתי עם הנחה אחרת לגמרי: שהוא גם נהנה מהדחיינות הזו. שהוא גם נהנה לענות את אישתו. שהוא גם נהנה שלא לקחת אחריות. שהוא גם נהנה מהעובדה שאישתו לא דורשת ממנו דבר. נהנה ולא רק סובל. כלומר, יותר נהנה מאשר סובל.
עכשיו, הסטודנט שומע את כל אלה. מאוד לא נעים לו להתבונן במראה שהצבתי לפניו. אבל, מה לעשות, הכותרת החדשה: "אתה נהנה יותר מאשר אתה סובל מהדחיינות שלך" נמצאת בהתאמה מלאה עם התוכן של התיקייה. הוא לא יכול להתווכח עם מה שהצעתי. השאלות המעמתות שלי דוחפות אותו להתבונן בהתנסויות שלו בשנה האחרונה, דרך נקודת מבט נוספת. מתוך ההקשר הזה הוא אינו יכול לחשוב יותר על עצמו רק כעל קורבן של המצב. מתוך ההקשר החדש הוא רואה את עצמו כמי שיצר את המצב. כמי שלא רק דוחה את כתיבת התיזה שלו, אלא גם בוחר לדחות את פתרון הבעיה שלו. אולי כיוון שהיא גם משרתת אותו.
וכשהוא פתאום רואה את עצמו כאחראי, כמסוגל וכיוצר של מציאות החיים שלו, לא נעים לו כל כך עם עצמו. הוא מתבייש במה שראה, והוא בוחר, מייד, באותו רגע, להפסיק להעניש כך את אישתו.
הוא לוקח אחריות על הקושי שלו ומחליט שהוא, ורק הוא, ישלם את מחיר הדחיינות שלו. אם ימשיך לא להצליח לשבת ולכתוב את העבודה, כך הוא מחליט, הוא יחזור לעבוד ולהרוויח כסף עבור המשפחה ולא ישאיר את המלאכה הזו לאישתו. למעשה הוא הכניס את עצמו כאן "לדאבל ביינד" חיובי. למצב של win, win. או שיצליח בכתיבת התיזה, או שיחזיר לעצמו את כבודו העצמי בכך שיכבד את אישתו, את הזוגיות שלו ואת היכולת שלו לבחור.
אז כן, השאלות שלי היו, ללא ספק, שיפוטיות. ביקורתיות. למה, יש לכם בעיה עם זה? (-: אתם חושבים שמטפל אמור להיות אובייקטיבי וניטראלי?
אז לסיכום – שאלה טיפולית (וגם שיקוף או פרשנות) טובה צריכה, אם כן, לענות על שלושה תנאים:
1. שהיא תבוא מתוך נקודת מבט או מתוך הקשר רחב מספיק ושונה מספיק מזה של המטופל, כך שתוכל לשחרר אותו מנקודת המבט שלו עצמו
2. שההקשר החדש, הכותרת החדשה, יתנו הסבר טוב לכל ההתנסויות והמידע שיש למטופל על עצמו (התוכן של התיקייה)
3. שההקשר החדש ייתן מסקנה חדשה וכיוון חדש לפעולה שמשרתים טוב יותר את המטופל, כך שהוא לא יוכל להרשות לעצמו לסרב להתבונן בעולמו דרכם.
כשהתנאים הללו מתקימיים ואנחנו, מטפלים או מאמנים, שואלים את המטופל שלנו שאלה כזו, נוצר שינוי מיידי אצל המטופל. הוא חוזר הביתה אדם אחר. הוא אינו מסוגל יותר לחזור ולחשוב על עצמו, את מה שחשב לפני כן.
כיצד ניתן לשנות אמונות באופן רדיקאלי וסופי, בעזרת האומנות של שאילת שאלות
נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]