סיפורו של נח ממשיך. אבל הפעם מהזווית של נח, כלומר, מהזווית של ההורה, עצמו.
מטופלת בשנות הארבעים לחייה מגיעה לטיפול כדי לעסוק בהתפרצויות הזעם שלה מול הילדים. יש לה שניים, בן 6 ובת 4. כהדגמה לקושי שלה היא מספרת לי את הסיפור הבא: אחרי ערב של ביקור משפחתי מייגע מאוד, כל מה שהמטופלת שלי, נקרא לה שוש, רצתה לעשות זה להתיישב על הכורסא, מול הטלוויזיה, ולנוח. השעה הייתה עשר בלילה, והילדים עוד לא התקלחו. וכאילו לא די בכך, הילדה בת הארבע פתאום הייתה צריכה לשירותים. שוש הרגישה את העצבים מזדחלים במעלה עמוד השדרה. היא הכניסה את הבת לשירותים, חיכתה לה, הוציאה אותה מהשירותים ואז הובילה אותה למקלחת לקלח אותה. את כל זה ניסתה לעשות בלי להתפרץ. אבל את העצבים שלה, הרועמים בשקט, כל הבית הרגיש. הילדה הייתה מבוהלת. היא נגבה אותה במגבת, במהירות ובגסות, והחלה להלביש לה את הפיג'מה. שוש פתחה את דלת המקלחת, כדי לצאת משם, ואז ראתה את בנה בן השש, בורח מהדלת. מסתבר שהוא האזין למתרחש מאחורי הדלת. שוש צעקה לעברו "למה הקשבת לנו?" אבל הוא ברח בבהלה לחדר השני. שוש דלקה בעקבותיו "למה הקשבת לנו?" היא צעקה עליו. הבן שתק. היא תפסה אותו בכתפיים, התבוננה בו במבט רצחני, ניערה אותו וצעקה שוב "למה הקשבת לנו?" "אני לא יודע למה הקשבתי" הוא ענה רועד מפחד ופרץ בבכי.
שוש עזבה אותו לנפשו. הלכה לסלון והתמוטטה בבכי. איך אני מגיעה למצבים כאלה? היא שאלה את עצמה, וגם אותי, בפגישה שלנו.
בפגישה הבאה דיברנו על אבא שלה. שוש סיפרה לי את הסיפור הבא: כשהייתי בערך בת שש, ישבתי על הרצפה בקומת העמודים של הבניין המשותף שלנו. אבא שלי עמד מאחורי ואמר משהו מטופש. בלי להסתובב לעברו אמרתי לו "מטומטם". חשתי כיצד הוא מתקרב אלי מאחור. ואז הוא בעט בי בראש והלך משם, בלי לומר מילה.
ב(Crucible Neurobiological Therapy) CNT אנו עוסקים בחזרה לטראומה בין אישית ובודקים בה את האופנים שבהם המטופל קרא את המיינד של ההורה שלו. אני מבקש משוש להיכנס למיינד של אבא שלה ולראות מה קרה לו באותם רגעים. שוש מזהה שם רגע שבו אבא שלה חש שהכל מתפוצץ אצלו בפנים, ובאותו רגע הוא פשוט שונא אותה. הוא לא יכול לסבול אותה מול העיניים שלו. היא מזהה שהחוויה שלה, עם ילדיה, מאוד דומה.
אבל מה קורה שם רגע לפני הפיצוץ? אני מנסה לברר. לשוש מאוד קשה להיכנס לשם. אני מבקש ממנה להיכנס לתוך החוויה הגופנית של אבא שלה. היא שונאת את זה. ואני דוחק בה להסכים להישאר שם. מה קורה בחלקיק השנייה לפני ההתפרצות? סוג של בלבול, היא עונה. הוא לא מבין מה קרה. כאילו הקרקע נשמטת לו מתחת לרגליים.
אני מחזיר אותה לעצמה ברגע שתפסה את הבן שלה "מצותת" לה. מה קרה לך רגע לפני שהתפוצצת עליו. אולי גם בלבול, היא עונה. אני לא יודעת בדיוק. שוש לא רוצה להישאר ברגע הזה. הוא מטריד אותה מאוד. היא לא מבינה מה בדיוק אני רוצה ממנה. ואני מתעקש שהיא תישאר שם ותראה משהו. יותר מכך, אני יודע שהיא בורחת כיוון שהיא כבר ראתה משהו, אבל לא רוצה להישאר ולהתבונן עוד. לא נעים לה לראות את מה שהיא ראתה.
מה יש שם ברגע שלפני שאת מתפרצת? יש שם משהו שקשה לך להיפגש איתו. בגלל זה את מתפרצת. מה יש שם? שוש מטיילת בתוך התודעה שלה. מתבוננת ברגשות, במחשבות ובתחושות הגופניות. ואז אומרת: בושה. חשתי בושה. על מה הבושה, שאלתי. אני לא יודעת. אני חושבת שהרבה פעמים אני מרגישה בושה ואשמה. אני לא יודעת על מה. אלה רגשות שמלווים אותי כל הזמן.
יכול להיות שחשת בושה על זה שהבן שלך הקשיב לך ו"ראה" אותך עצבנית? אולי הוא צותת לדלת כיוון שראה שאת כל כך חסרת שקט, ואולי הוא פחד שאת עלולה לעשות משהו לאחותו? אולי הוא צותת לך כיוון שהוא דאג לאחותו?
אני לא חושבת… אולי… אני לא יודעת. לא נראה לי. אולי הוא הקשיב כי הוא חיכה לי שאצא ואקלח גם אותו….
אבל את הרגשת בושה. נכון?
כן, הרגשתי בושה על עצמי, ואז הרגשתי גם בושה על זה שהוא מוצתת.
אוקי. אבל מה קרה ברגע הראשון? מהו הרגש הראשון שהרגשת?
כנראה בושה.
בושה על מה?
כן, כנראה על זה שהייתי כל כך עצבנית….
אולי זה קצת דומה למה שאבא שלך הרגיש כאשר קראת לו מטומטם… אולי גם הוא, ברגע הראשון, הרגיש בושה.
יכול להיות… היא עונה.
ואז, אני מספר לה את הסיפור על נח. את מבינה, אני אומר לה, נח מתעורר בבוקר וקולט שחם, הבן שלו, ראה אותו מתגולל על האדמה, ערום ושיכור. ואז, מה הוא עשה? העניש את הבן שלו. צעק עליו שהוא יהיה עבד של האחים שלו. בדיוק כפי שאבא שלך עשה כאשר הוא קלט שאת "ראית" אותו. ובדיוק כפי שאת עשית כשאת קלטת שהבן שלך "ראה" אותך.
הורים עושים משהו מביש. הילדים שלהם קולטים אותם. רואים את ערוותם. מתעוררת בושה אצל ההורים, אבל במקום להסכים להיות רגע עם הבושה, לעכל אותה, להסכים להתבונן בעצמם, הם מקללים את הילד, בועטים לו בראש, או תופסים לו את הכתפיים, מטלטלים אותו וצועקים עליו.
זה מה שאנחנו עושים. אנחנו לא מסכימים להתמודד עם הבושה שלנו, ואנחנו מעבירים אותה הלאה. "קח אותה אתה" אנחנו אומרים לילד שלנו. "אנחנו לא צריכים להתבונן על המעשים שלנו. אתה תיקח". והילד לוקח, ומעביר את הבושה הלאה, לילד שלו. וכן הלאה. מהאדם הראשון, ועד אלינו. ואז לילדנו, לנכדנו, לניננו.
אז מה עושים? שוש שואלת אותי.
מפסיקים להעביר את זה הלאה! האם הגיע לך לשאת את הבושה והכאב של אבא שלך?
לא…
אז למה את חושבת שהבן שלך צריך לשאת את מה שאת לא מוכנה לשאת?
אני מבטיח לך, אם את לא תעצרי את זה, הבן שלך ייקח את זה ויעביר את זה לילד שלו, וכן הלאה.
אבל את יכולה לעצור. עכשיו. אם תחליטי שאת לא מעבירה את זה יותר הלאה. אם תסרבי להעביר את זה הלאה. אם תחליטי שאת מסכימה לשאת את הבושה בעצמך. להיות איתה. להכיל אותה. אם תסכימי להיות מספיק גדולה ולהישאר עם הרגש ועם הידיעה שכל כך לא נעים לך לשאת. את מוכנה?