מה הקשר בין מרפסות סגורות בתל אביב ובין אינטימיות בוגרת?

האדריכל יואב מאירי (מתוך מאמר של אסתר זנדברג בהארץ) מצהיר "אני מת על הבלגן שנוצר ממרפסת שסגרו אותה". מאירי לא חושב שערים צריכות להיות יותר מדי מתוכננות, הוא חושב שצריך לתת להן לצמוח מעצמן. במניפסט שכתב הוא מבהיר:"אני בשום אופן לא רוצה שהמדינה או העירייה יתערבו בסגירת מרפסת. אני מעדיף לתת חופש לאדם להתעסק עם המקום שבו הוא גר. התוספות האלה מעניינות אותי. הפרטאץ' הוא עוד רובד בנוף הבנוי ויוצר ערכים שאני קורא להם דמוקרטיה".יותר מכך, מאירי מפרק את הפרטץ' האורבני לשורה של דיברות עשה ואל תעשה, בעולם האדריכלות העירוני: "אין להתחיל מהתחלה. בנייה חדשה היא המשך של דבר קיים. היא עדכון"; "יש להימנע מהמצאות תכנוניות"; "בנייה איננה אמנות"; "הפגמים משקפים את הפן ההומני של מלאכת הבנייה"; "זול זה טוב. יש לעמוד בסטנדרטים נמוכים של בנייה. העלאת הסטנדרטים יוצרת פערים חברתים"; "חוקים ותקנות הם בגדר המלצות. אין להתייחס אליהם בכובד ראש".

הפרטאץ', מבהיר מאירי, לא הולך לשום מקום, "הוא נראה זמני, אבל הוא רק משתנה, מתעדכן כל הזמן ונשאר קבוע. הוא לא משהו שצריך 'לנקות'. הוא הדבר עצמו. צריך להפסיק לקרוא לו מכוער". מאירי טוען, למעשה, שאין דרך "נכונה", או מודל "נכון" לעיר. האופן הטבעי שבו ערים מתפתחות, הוא האופן "הנכון". השיח הזה מזכיר לי את ההבדל בין הלשונאות של אנשים כמו אבשלום קור לעומת זאת של נגיד רוביק רוזנטל. קור מנסה למשטר את האופן שבו אנחנו מדברים. לאבשלום קור ישנו מודל "נכון" לשפה העברית. מאיפה הוא לקח את המודל הזה? בעיקר מהתנ"ך ומהכתבים הדתיים שנכתבו אחריו. המודל של קור מנסה לשמר את השפה מלפני אלפיים שנה. כאילו שלפני אלפיים שנה, השפה היתה נכונה "וטהורה". כאילו שלפני אלפיים שנה העברית לא שאלה מילים ומבנים שפתיים משפות כמו ארמית, אשורית ואכדית. רוזנטל לעומתו לומד, מסתקרן ומתפעל מהאופן שבו אנחנו מדברים באופן יומיומי. שפה "נכונה" עבורו היא שפה חיה, השפה שהתפתחה, באופן טבעי. אין דרך "נכונה" יותר או פחות לדבר. אם ישראלים שואלים מילים מערבית ואנגלית כשהם משוחחים ביניהם, מילים אלה הופכות להיות העברית החיה.

ואיך כל זה קשור לאינטימיות? כל זה קשור לשאלה, האם יש דרך "נכונה" ליצור אינטימיות בין בני זוג? האם ישנה מודל "נכון" לאינטימיות שעל פיו עלינו לנהוג? האם טכניקות כמו תקשורת מקרבת או אימגו יכולות ליצור רגעים אמיתיים של אינטימיות? לרוזנברג והנדריקס, היוצרים של הטכניקות הללו, יש רעיון כיצד אינטימיות אמורה להיראות. יש להם מודל לאינטימיות. והמודל הזה לקוח מהתמונה האידילית שיש להם על יחסי אם תינוק או אם ילד. אימו, האידיאלית, של הילד או התינוק מקשיבה לו, מכילה אותו, אף פעם לא מתווכחת איתו, אף פעם לא סותרת אותו, יש לה תמיד סבלנות אליו, היא חומלת, מבינה, סבלנית, אף פעם לא כועסת, אף פעם לא נעלבת. ואת המודל "הנכון" הזה, רוזנברג והנדריקס מנסים לשחזר דרך הטכניקות שהם יצרו. למעשה מה שהם מציעים הוא שאנשים מבוגרים לא יוכלו להיות אינטימיים באמת, אם בן או בת זוגם לא יקשיבו להם באופן אימהי מכיל וסבלני. הם גם מציעים שאינטימיות אמיתית משמעותה היכולת להפריד בין מחשבות, צרכים ורגשות ולדבר עליהם באופן שקול ורפלקטיבי.

אבל מה אם רגעים של אינטימיות אמיתית בין אנשים מבוגרים אינם נוצרים ברגעים שדומים ליחסי אם תינוק (בדיוק כפי ששפה חיה אינה פועלת כפי שפעלה לפני אלפיים שנה, ובדיוק כפי שאף עיר לא נראית כמו מודל אדריכלי)? מה אם אינטימיות בוגרת ביחסים ארוכי טווח נראית לפעמים כמו זוועה? לפעמים כמו ייאוש? לפעמים כמו זעם? מה אם האפשרות שאינטימיות אמיתית ביחסים בוגרים היא לעיתים מטלטלת, ולא חמה ועוטפת? מה אם היא לעיתים מעלה חרדה ולא מפחיתה אותה? מה אם אינטימיות אמיתית חושפת לעיתים את השנאה שלנו לבן זוגנו, את הרצון שלנו לברוח? מה אם היא לא נראית כל כך פטוגנית? אינני מציע, כמובן, שאימפולסיביות, צעקות והאשמות הדדיות, הן אינטימיות. באינטימיות אמיתית ובוגרת ישנו תמיד מימד של עימות עצמי והעזה. האדם שחושף את עצמו, חושף משהו שקשה לו לחשוף. אם זה קל מדי, זאת כנראה לא באמת אינטימיות. ולהאשים ולצעוק על האחר, זה קל. מה שאני טוען זה שאינטימיות במהותה היא חשיפה של חלקים בתוכנו שצריך העזה לחשוף אותם. וההעזה הזאת, ולא הדרך "הנכונה", או המבנה "הנכון", שבהם המילים נאמרות, היא זו שיוצרת רגעים של אינטימיות בוגרת, מרגשת ומחברת. כשבני זוג לומדים, דרך ספרים וגישות, שישנה דרך "נכונה" להגיע לאינטימיות, הם מפספסים את כל אותם רגעים, מטלטלים, לא נעימים, אבל מאוד אמיתיים, שבהם בני זוגם או הם עצמם, נחשפים באופן אותנטי האחד מול השני. התנאי העיקרי שמאפשר אינטימיות בוגרת ביחסים ארוכי טווח אינו ההקשבה המכילה והאימהית של המקשיב, אלא ההתעמתות העצמית הכנה והאומץ לחשוף את מה שמתגלה, אצל הדובר. כי לפעמים אינטימיות אמיתית נראית כמו מרפסת שסגרו אותה באופן פרטצ'י עם תריסים מפלסטיק.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: [email protected]