מה שאתה מתנגד לו נשאר, מה שאתה רודף אחריו, בורח

אולי זה קצת מוקדם לדבר על זה אבל אני מתקשה להתאפק: ממש נראה שזוגתי היקרה נפטרה לחלוטין מאלרגיה שהציקה לה בשלושה עשר האביבים האחרונים. האלרגיה פרצה לפני שלוש עשרה שנה ב 22 לפברואר, תאריך עם משמעות פסיכולוגית עבורה, ומדי שנה היא שבה להופיע, בדיוק בתאריך הזה, והטרידה אותה כל שנה במשך כשלושה חודשים. זה כלל נזלת כרונית, כמויות אדירות של עיטושים, עיניים דומעות, עייפות מפילה וכמעט חוסר יכולת לתפקד משעה 7 בערב. כך, כל שנה, עד לסוף מאי.
מה היא לא עשתה? דיקור סיני, הומאופטיה, אייפק, פרחי בך, "העבודה" של ביירון קייטי, "המסע" של ברנדון בייס וכמויות אדירות של טיפות אף, לא ממש טבעיות.
והנה השנה העניין נגמר. כך זה לפחות נראה קצת יותר מחודש אחרי התאריך הנורא. ואיך היא עשתה את זה? על ידי הבנה והפנמה של חוק רוחני אחד אמיתי: מה שאתה מתנגד לו, נשאר. מה שאתה רודף אחריו, בורח.
ובתכלס: היא ירדה אל הוואדי, שמלא כעת בתפרחת אלונים, ואמרה לה "כן" גדול. היא שאפה לתוך אפה מלוא הריאות את ריח הדשא הקצוץ. היא התכופפה אל פרחים מאיימים והריחה אותם. ומדוע שאישה עם שכל ישר בראשה ואלרגיה בגופה תעשה דברים אידיוטיים שכאלה? כיוון שהיא שאלה את עצמה שאלה פשוטה: "איך זה יכול להיות שאני מתנגדת לאביב? איך זה יכול להיות שהצמיחה וההתעוררות של האביב עושות לי רע? זה הרי לא הגיוני. לא מתקבל על הדעת שבאמת לזה אני מתנגדת. כנראה שאני מתנגדת למשהו. למה אני מתנגדת?" וכך, בעודה פוסעת לה בוואדיות, שואפת לקרבה את מה שעד לפני ימים ספורים נראה לה כמו רעל, היא שאלה את עצמה את השאלה הזאת שוב ושוב: למה אני מתנגדת בחיים שלי? ומספר תשובות עלו במוחה. תכונות אופי אצל הבן שלה. תכונות אופי אצלי, בן זוגה. אצל הוריה. כל מיני דברים כאלה. והיא החליטה לאמר "כן" להכל. כן לכל הדברים הללו. כן לפריחה וכן לתכונות האופי וכן לרגשות.
והפלא ופלא. אין אלרגיה. היא פשוט נעלמה. כשהיא חזרה מהוואדי היא בכתה. לרגע נחרדתי. חשבתי שאלה דמעות של אלרגיה. "לא, אני מאושרת" היא אמרה לי. "אלה דמעות של אושר. 13 שנים פחדתי להריח פרחים. ועכשיו אני יכולה".
אז הנה לכם חוק רוחני אמיתי. "מה שאתה מתנגד לו נשאר ומה שאתה רודף אחריו בורח". אם נבין באמת ולעומק את החוק הזה, חיינו פשוט ישתנו מהיסוד. אני מסכים. זה לא כל כך פשוט להפנים חוק שכזה. זה נוגד את כל מה שהתחנכנו עליו. אבל כיוון שהחוק הזה פשוט עובד. אני מציע שכדאי להתחיל.
אמא שלכם הפולנייה, לדוגמא, מבינה דווקא היטב את החוק הזה. וגם יודעת לעשות בו שימוש מצוין. היא יודעת, לדוגמא, שאחד הרגשות שאתם הכי מתנגדים להרגיש הוא רגש האשמה. היא גם יודעת שאתם תעשו הכל כדי לא להרגיש את הרגש הזה. ולכן היא מאיימת עליכם איתו. היא מטפטפת טיפה קטנה שלו לחלל האוויר ואתם, כמו ג'וקים מבוהלים, מייד מופיעים לארוחת הערב של יום שישי.
נראה לנו שמה שמנהל אותנו זה רגש האשמה. נראה לנו שאימא שלנו שולטת בנו בעזרת רגשות אשמה. אבל זה לא ממש מדויק. אימא שלנו שולטת בנו לא בעזרת רגשות האשמה. היא שולטת בנו כיוון שהיא יודעת עד כמה אנחנו מתנגדים לרגשות האשמה. עד כמה אנחנו מבוהלים מהם.
נסו לתאר לעצמכם תמונה כזאת: אימא שלכם עושה פרצוף נעלב כשהיא שומעת שיש לכם תוכניות אחרות ליום שישי הקרוב. ואתם, במקום מייד לצלצל לחברה ולהודיע לה שאי אפשר לנסוע לסיני בסוף השבוע, מסכימים להרגיש את האשמה. שוו בנפשכם. אתם עומדים מול אימא. היא עושה פרצוף נעלב. ואתם, במקום לנסות להשתיק אותה או לרצות אותה או לאטום את עצמכם, אתם דווקא נפתחים. אתם אומרים לאימא משהו כמו "כן, אימא. אני יודע. אני ממש מכאיב לך עכשיו." אבל אתם לא עושים את זה בציניות. ממש לא. אתם ממש מסכימים להרגיש את הכאב של אימא שלכם. אתם ממש מסכימים להרגיש את הצער שלה. אתם ממש מסכימים להרגיש יחד איתה את הבדידות הנוראה שלה. אתם נושמים פנימה את הכאב שלה. אתם אומרים לכאב הזה כן. אתם נותנים לכאב הזה לעבור דרך כל הגוף שלכם. גלים של כאב ובדידות. אתם מסכימים להרגיש את כל הרגשות הקשים האלה שאימא שלכם מנסה להדחיק ולהשליך עליכם. אתם מוכנים להרגיש אותם בשבילה…
אתם אומרים לה: "אימא, אני יכול להרגיש כמה זה יכאב לך אם לא נגיע בשבת. זה באמת יהיה לך קשה נורא". אבל שוב, לא בציניות. עם כל הלב. אתם ממש מוכנים לנשום פנימה את הכאב הזה של אימא. אתם נעשים ערים לכל התנגדות הכי קטנה בגוף או במחשבות שלכם. אתם שמים לב להתכווצויות קטנות. ואתם משחררים הכל. שרירים ומחשבות. נושמים עמוק עמוק את הכל. מסכימים להכל…
ואז, כמו גלים, האשמה והכאב והבדידות עוברים בתוך הגוף שלכם. גל אחרי גל. ואתם נושמים לתוך הגלים האלה…
ואז קורה דבר נפלא. הגלים לבסוף נרגעים. אתם נרגעים. נוצרת הרפייה סביב האשמה. אתם מתחילים ליהנות ממנה. אתם מוכנים לעוד ועוד. אבל היא אט אט נגוזה. מתאדה. ואז אתם מתבוננים באימא שלכם ואהבה גדולה קורנת מכם אליה. פתאום אתם מסוגלים לאהוב את אימא. פתאום אתם חשים אליה חמלה אמיתית. איכפתיות אמיתית.
ומתוך האהבה הזאת אתם אומרים לה, בלי שריר, מתוך הרפייה מלאה "אנחנו באמת אוהבים אותך. וכשנרד לסיני נחשוב עלייך ונרגיש אותך כי את יקרה לנו.". ואתם נותנים לה את החיבוק של החיים שלכם. ושלה. והיא נמסה בתוך זרועותיכם.
מה אתם אומרים? הא?!
מאותו רגע והלאה לאימא שלכם, עם כל המניפולציות שלה, אין יותר כוח עליכם. אתם משוחררים.
אז בואו ונלך לפחד. כן. זה בדיוק אותו דבר עם פחד. אם תסכימו להרגיש אותו לגמרי, בלי טיפת כיווץ, הוא פשוט יתפוגג. ויותר לא תהיה לו שליטה בחיים שלכם.
כך זה גם עם קנאה. כך זה גם עם נטישה. עם בגידה. עם כל דבר. כל רגש. כל תופעה. כל התנסות. כל חוויה.
אם תגידו לזה כן, זה יעלם.
אם תתנגדו לזה, זה ירדוף אחריכם.
זה החוק.
אבל החוק הזה הוא אפילו יותר מדהים מזה. הוא עובד גם הפוך. "מה שאתה מתנגד לו נשאר". אז הבנו שאם אנחנו מתנגדים למשהו שאיננו אוהבים הוא נשאר. ואם אנחנו מסכימים לקבל אותו, להגיד לו כן, אז הוא נעלם. אבל מה לגבי משהו שאנחנו אוהבים. מה לגבי משהו שאנחנו רוצים מאוד בחיים שלנו?
אותו דבר. אם תתנגדו לו, הוא ישאר.
מה באמת? כן. באמת. זה פשוט עד כדי כך. כל מה שאנחנו מתנגדים לו נשאר. ואם אנחנו רוצים שמשהו יישאר בחיים שלנו, כדאי שדווקא נתנגד לו.
אני יודע, זה סותר את השכל הישר. אבל מי אמר שהשכל הישר כל כך חכם? ישנם דברים שהשכל הישר ממש טיפש בהם.
כן זכרים יקרים. אני פונה אליכם עכשיו. אתם רוצים סקס, נכון? כולנו רוצים סקס. עוד סקס. הרבה סקס. ואנחנו כולנו רודפים אחרי סקס. אבל מה שרודפים אחריו בורח. ככה זה. זה החוק. ומה שמתנגדים לו נשאר.
אז איך מתנגדים לסקס? אני מודה. בתיאוריה זה פשוט לאללה. במעשה גם אני מתקשה ליישם. אבל אני מבטיח לכם, בהן צידקי: בכל פעם שאני מצליח, זה עובד. במאה האחוז של הפעמים. לא תשעים אחוז. לא תשעים וחמש. במאת האחוזים. משום מה, למרות שאני באמת כבר יודע את האמת הזאת לגמרי, משהו בתוכי עדיין מנסה, לפעמים, לנסות ולעקם את המציאות ולהתאים אותה למה שלי נראה כמו שכל ישר. אבל המציאות ממש לא עובדת לפי חוקי השכל הישר שלי. היא עובדת הפוך.
ואני לא מדבר פה על מניפולציות. אפשר לעשות מניפולציות. זה גם עובד. אבל מניפולציות עובדות רק באופן זמני. אם אתם באמת מפנימים את החוק, זה עובד ברמות עמוקות ומספקות הרבה יותר.
אז אתם רוצים סקס. החברה שלכם עדיין לא בדיוק בעניין. מה תעשו? מה זה אומר להתנגד לזה? הדתיים מתנגדים לזה שבועיים בחודש. זו בהחלט גם דרך. דרך אחרת היא לחשוב על סקס לא כמו על זריקת כידון אלא כמו על, לדוגמא, חץ וקשת (למדתי את המטפורה היפה הזו מליאון ספונר).
במקום לרוץ אל עבר המטרה ולנסות לכבוש אותה, אתם דווקא הולכים אחורה. לא מדחיקים את המיניות. זה לא עובד. מסכימים להרגיש אותה, אבל לא עושים איתה כמעט כלום. נותנים לחרמנות להיות בתוך הגוף. נותנים למתח לעלות. עוזבים את הרצון לפרוק כבר את המתח. מתחילים ליהנות ממנו. שולחים איזו לטיפה רכה לישבן של החברה שלכם. ועוזבים… עוזבים את הרצון שיקרה משהו. נהנים לשחק עם זה. יוצרים התנגדות פנימית. בונים משהו בפנים. משהו שלא רק מנוהל ונסחף. משהו עם עוצמה.
אותו דבר איתכן הנקבות. מה אתן רוצות מבן הזוג שלכן? שידבר איתכן? שיקשיב לכן? שיסתכל לכן לתוך העיניים?
אל תתנפלו עליו. זה לא עובד. זיכרו: מה שאתה רודף אחריו בורח. אתם רוצות נורא אינטימיות ונורא לא רוצות בדידות, נכון? אז תעשו ההפך ממה שהשכל הישר שלכן אומר לכן. הסכימו ליהנות מהבדידות ודחו, התנגדו, לאינטימיות, לביחד.
התחילו לחגוג את הלבד שלכן. זה לא אומר להתעלם מבן הזוג. זה לא אומר להתנתק. להפך. התבננו בו מדי פעם. שילחו לו מבט מתוק. ואז חיזרו מייד לעצמכן. הרגישו את הלבד. והתענגו על הלבד הזה.
תאמינו לי, הוא יבוא אליכם בזחילה. והוא יסתכל עליכן שעות בעיניים.
אין דבר שיותר דוחה גבר מאשר אישה נידית (יעני זקוקה מדי). אין דבר שיותר דוחה אישה מאשר גבר נידי. ואין דבר שמושך אותנו יותר מאשר בן זוג שלא ממש צריך אותנו. נכון, או לא נכון?
זה עובד גם עם גלידה. אל תאכלו אותה מייד. ברכו אליה קודם כל. היזכרו בכך שמישהו הכין אותה עבורכם. ברכו אותו על כך. ברכו את אלוהים שהעניק לכם תענוגות כאלה. התענגו על הברכה עצמה. התענגו על הציפייה עצמה. מיתחו את הרגע. ורק אז איכלו את הגלידה.
האם היא לא יותר טעימה?
האם לא הארכתם את משך ההתענגות?
מדיטציה ותפילה, מתוך הפרספקטיבה הזו, הן ממש אומנות ההתנגדות. מה אנחנו עושים במדיטציה? נגיד ויפסנה או זא-זן? אנחנו רוצים אושר, אבל אנחנו מתנגדים לו. אנחנו מתיישבים למדיטציה. גב זקוף. האושר קורא לנו מכל פינה. הוא מזמין אותנו להישען אחורה, להירדם, לקום, להתבונן בבחורה ההיא בפינת החדר, להתגרד, להתמכר למחשבות. אבל אנחנו אומרים לכל אלו "לא!". אנחנו יוצרים התנגדות. וכשאנחנו ממש הופכים למומחים באומנות ההתנגדות, אז מגיע האושר האמיתי.
בתפילה איננו רק מתנגדים לקבלת השפע באופן מיידי. אנחנו ממש מוותרים עליו. נותנים אותו בחזרה. בקבלה ישנו מושג שנקרא "אור חוזר". אור חוזר הוא האור שאנו שולחים בחזרה למקור האור. כמו שהירח זורק בחזרה את האור אל המקור, אל השמש, ואינו בולע את האור, כמו חור שחור לדוגמא. כך גם אנו, בתפילה. איננו בולעים את האור. אנחנו מתפללים. אנחנו מודים לאור. מודים לשפע. יוצרים בתוכנו מסך שזורק את האור בחזרה. ואז משהו קורה. אז אנחנו בונים בתוכנו כלי לקבל את האור לתוכנו. ההתנגדות בונה כלי. והכלי מאפשר לאור להישאר. לא להיעלם. לא להבלע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

טלפון: 04-9534473, נייד: 054-4355744, דוא”ל: [email protected]