17 במאי 2014 | | רוצה להגיב?

מרתק להיווכח איך מתיאוריה צדדית ולא מאוד מקובלת, תיאוריה שאפילו וויניקוט אמר שהוא הופך חסר שקט כשהוא קורא עליה, הפכה תיאוריית ההיקשרות (Attachment) לפרדיגמה המרכזית ביותר בחשיבה הטיפולית כיום, לא רק בקרב הזרמים הפסיכואנליטיים, אלא גם בקרב גישות, שלפחות לכאורה, ניראו רחוקות שנות אור ממנה, כמו הגישות הקוגניטיביות-התנהגויות או הגישות האסטרטגיות ומבניות בטיפול משפחתי. במיוחד מדאיגה אותי השתלטות החשיבה ההיקשרותית על התיאוריות השונות בטיפול הזוגי ועל דרכי הטיפול הנובעות ממנה. בהשלכות של השתלטות זו, אעסוק במאמר זה.
בשנותיה הראשונות עסקה תיאוריית ההיקשרות בהפרעות בקשר בין האם לתינוק ובסגנון ההיקשרות שהתינוק לומד לפתח כתוצאה מהפרעות אלו. בשני העשורים האחרונים תיאוריית ומחקר ההיקשרות התרחבו מאוד והחל לכלול התבוננות בסגנונות היקשרות בין מבוגרים בכלל ובין בני זוג בפרט.
אט אט השתרשה בין המטפלים הזוגיים והמיניים (קונבנציאונליים ואלטרנטיביים כאחד) פרדיגמה שאסור לערער עליה. פרדיגמה שגם אם לא קראת מימייך מאמר על תיאורית ההיקשרות, אתה באופן וודאי כבר מאמין בה, מעצם הימצאותך במררחב התקשורתי השולט. הנחות היסוד של הפרדיגמה הזו הן: 1. רוב המבוגרים חוו בילדותם חסכים משמעותיים באהבה, אמון וקשר, 2. הבעיות שבני זוג חווים בהווה, מקורם בחסכים אלו, ו 3. הפתרון לבעיות אלה הוא יצירה של היקשרות בטוחה בין בני הזוג כיום. ההוכחה לכך שרוב המבוגרים חוו בילדותם חסכים משמעותיים באהבה, אמון וקשר, נמצאת, כמובן, בעצם העובדה שרוב בני הזוג אכן חווים קשיים באינטמיות. המעגל נסגר ואין ממנו מוצא.
צורת החשיבה הקווית, סיבתית, פסיכולוגית שלנו נוטה לראות בקלות קשר ישיר בין החסכים שלנו בילדות, ובין ההתנהגות שלנו כמבוגרים. קל לנו מאוד להאשים את האימהות שלנו, ועוד יותר את האימהות של בני הזוג שלנו, בקשיים שלנו ושלהם להיות אינטימיים. אך ההסבר הזה הוא פשטני מדי, הוא מסיר מאיתנו אחריות לראות את התרומה הישירה שלנו לקושי, והוא מעוור אותנו מלראות את הסיבות האמיתיות לקושי, סיבות שאינן רק מספקות אמפטיה למר גורלנו, אלא דורשות מאיתנו פעולה.
בעקבות המיפוי של שלושת סוגי ההיקשרות אצל תינוקות וילדים, החלו חוקרים עכשווים (כגון חזן ושייבר) למפות את סגנונות ההיקשרות אצל מבוגרים. הם חילקו את סגנונות ההיקשרות של מבוגרים לארבעה: היקשרות בטוחה, היקשרות חרדה מוטרדת, היקשרות נמנעת משחררת והיקשרות נמנעת חרדה. חוץ מסגנון ההיקשרות הבטוח, שלושת הסגנונות האחרים מוסברים בתיאוריה כדרכי התמודדות של התינוק, ומאוחר יותר של המבוגר, עם אי היכולת של האם להעניק לו את הביטחון, האהבה והאמון להם היה זקוק.
הנה, בקצרה, תיאור של סגנונות ההיקשרות:
1.היקשרות בטוחה: מאופיינת על ידי נגישות והיענות רגשית (Johnson, 1996). נגישות משמעה להיות זמין באופן רגשי ופיזי כאשר השותף השני נמצא במצוקה. היענות מתייחסת לנכונות להגיב לצרכים והרצונות של הצד השני. כאשר אחד מבני הזוג נמצא במצוקה רגשית הוא מסוגל להביע באופן שליו ובהיר את הצורך שלו בקשר, ובן הזוג נענה לו.
2.היקשרות חרדתית מוטרדת: בן זוג אחד מצפה לנגישות והיענות רגשית מצד בן הזוג השני. כשהוא אינו מקבל אותה הוא הופך לתלותי. הוא נאחז בבן הזוג ודורש ממנו תשומת לב. כשאינו מקבל זאת הוא זועם, בא בטענות לבן הזוג ומוכיח אותו על התנהגותו. בן הזוג, לרוב, מגיב בהתרחקות ובהימנעות ושני בני הזוג נותרים בודדים ואומללים.
3.היקשרות נמנעת משחררת: כשבן הזוג אינו מקבל את הנגישות וההיענות הרגשית שהוא מצפה לה מבן זוגו, הוא מתרחק, ומתחיל להעסיק את עצמו במטלות שונות. בכך הוא מפחית את החרדה שלו. הוא מתקשה אחר כך לשוב לקשר עם בן הזוג ומעדיף לשמור על מרחק ממנו כדי שלא להיפגע שוב. עם הזמן שני בני הזוג מתרחקים עוד ועוד אחד מהשני כדי להימנע מכאב הפגיעה.
4.היקשרות נמנעת חרדה: כשבן הזוג אינו מקבל את הנגישות וההיענות הרגשית לה הוא מצפה הוא נוהג בדפוס המשלב בין חרדתיות והימנעות. הוא נתלה על בן הזוג, דורש ממנו קשר, זועם ובא אליו בטענות, אך כאשר בן הזוג נענה לו ומוכן להיות שוב בקשר, הוא נמנע מהקשר ודוחה אותו. בן הזוג מגיב גם הוא, לרוב, בדפוס משולב כזה, ושני בני הזוג מתקשים לחזור לקירבה אחד עם השני.
סגנונות ההיקשרות הללו מצטרפים לתסמינים נוספים כגון "חרדת נטישה" או "פחד מדחייה" שגם הם מתארים מצבים רגשיים בהווה המוסברים, לרוב, על ידי הקשר או חוסר הקשר בין האם לתינוקה, בעבר.
הבעיה העיקרית עם תיאוריות, ועם בני האדם שקוראים אותם, היא הנטייה של בני אדם להאמין לתיאוריה בשלמותה, ברגע שהתיאוריה מצליחה לתאר באופן מדויק את החוויה שלהם. ואכן, כל מי שיתבונן בעיון במבוגרים הנמצאים ביחסים זוגיים, יוכל לזהות בקלות את שני התסמינים שהזכרתי ואת ארבעת סוגי ההיקשרות הללו אצלו ואצל רבים מחבריו ומכריו. אך העובדה שהתיאוריה מצליחה לתאר היטב סגנונות התנהגות ורגש, אינה אומרת שהתיאוריה גם מסבירה נכון את הסיבות.
מה יקרה אם נהפוך את תיאוריית ההיקשרות על פיה ונטען שבני זוג מבוגרים פועלים בסגנונות חרדים מוטרדים, נמנעים משחררים ונמנעים חרדים, או סובלים מחרדת נטישה או פחד מדחייה, לא בגלל מה שאמא שלהם העניקה או לא העניקה להם בילדותם, אלא כיוון שזה פשוט מאוד לא נעים וקשה להרשות לעצמנו להרגיש את הלבדיות הקיומית שלנו?
אני רוצה להציע שתסמינים וסגנונות ההיקשרות הללו אינם באמת סגנונות היקשרות אלא סגנונות התמודדות והגנה בפני הלבדיות הקיומית שלנו. אנחנו נולדנו לבד, נמות לבד ובבסיס קיומנו אנחנו לבד, והאמת היא שלאף אחד לא ממש בא להפגש עם זה.
כל עוד אנחנו מחזיקים בתיאוריות המסבירות את הקשיים שלנו ביחסים זוגיים בהורים הבעייתיים של בני הזוג שלנו, (וגם לעיתים שלנו…) אנחנו למעשה ממשיכים לטפח אשליה: האשליה שזה היה יכול להיות אחרת. לו רק ההורים שלנו, או של בן הזוג שלנו, היו קצת יותר מכילים, אוהבים, קשובים ומעניקי ביטחון, בן הזוג שלנו (או אולי אנחנו) היה בוודאי מסוגל להיות הרבה יותר קשוב, רגיש, אוהב ומעניק ביטחון עבורינו, והכל, ממש הכל, היה נראה ומרגיש הרבה יותר טוב. לו רק ההורים של בן הזוג שלנו, או שלנו, היו קצת יותר אוהבים ורגישים, אנחנו כבר מזמן היינו בתוך מערכת יחסים מדהימה, רגישה, קשובה, אינטימית ומתואמת להפליא.
התפיסה הזאת בעייתית מאוד בעיני.
המצב הקיומי הבסיסי והמהותי שלנו הוא לבדיות קיומית, ואף אחד, כולל בן הזוג האידיאלי, הקשוב והאוהב ביותר, לא יוכל, אף פעם, לתקן או לסדר לנו את העניין הזה. כי זה פשוט לא בר תיקון. זו אינה מחלה חשוכת מרפא, אבל זה בהחלט מצב חשוך מרפא. אבל האמת היא שאין כאן גם מה לרפא. אין צורך בריפוי.
באנגלית אומרים "if it ain't broke, don't fix it", כלומר, אם זה לא שבור, אל תתקן את זה. אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים. הנדריקס, המפתח של שיטת האימגו, מציע שתפקידו של בן הזוג שלנו הוא לרפא את פצעי הילדות שלנו. וג'ונסון, המפתחת של E.F.T., מציעה שבן הזוג שלנו, דרך הקשבה והכלה, יוכל לרפא את מה שהיא מכנה "פשעי ההיקשרות" שעשו לנו ההורים שלנו. אבל ברגע שאנחנו מכירים בכך שהלבדיות הקיומית שלנו אינה מצב שדורש ריפוי או תיקון, כל הראייה של מטרת הזוגיות ומטרות הטיפול, משתנה מהקצה אל הקצה.
ההכרה בלבדיות שלנו היא חלק מתהליך הצמיחה וההתבגרות שלנו. ההכרה בכך שאף אחד לא אמור ואף אחד גם לא יכול, לסדר לנו את זה, היא מה שיכול להפוך אותנו, סוף סוף, לאנשים שלמים, בוגרים, מחוברים ועוצמתיים יותר.
כשאנחנו מוכנים באמת, לגמרי, לקבל את עובדת הלבדיות שלנו, משתרר שקט בתוכנו ואנחנו מרגישים כאילו אבן נגולה מליבנו. זו פשוט חוויה משחררת. כל עוד אנחנו מאמינים שהמצב דורש שינוי, בדמות הורים אוהבים יותר או בן זוג קשוב יותר, אנחנו ממשיכים לחיות במעגל של אומללות. לעיתים, אולי, אנחנו מצליחים לתמרן את בן הזוג שלנו להקשיב לנו, או את בת הזוג שלנו, לשכב איתנו, ואנחנו מרגישים קצת יות טוב לרגע. לעיתים הם מצליחים לתמרן אותנו. אבל השמחה נמשכת רגעים ספורים בלבד. ואנחנו חוזרים מייד לציפיות ולאכזבות.
אבל כשאנחנו באמת מקבלים את הלבדיות שלנו, ומבינים שהיא אינה משהו שאנחנו צריכים להעלים מחיינו או להילחם בו, משהו בתוכנו משתחרר ונרגע. בין רגע אנחנו מרגישים בוגרים יותר, במובן הטוב ביותר של המילה.
ואז הציפיות שלנו מבן הזוג שלנו משתנות לגמרי. אנחנו מבינים שאנחנו פשוט חברים למסע. הוא, בן הזוג שלנו, לא נמצא כאן כדי להכהות את הלבדיות הזאת. הוא אינו מסוגל לכך. וכשאנחנו מסכימים להיות בלבד שלנו, אנחנו מבינים אז לעומק שבן הזוג שלנו באמת אינו יכול להכהות אותה. אנחנו גם לא רוצים שהוא יכהה אותה. אנחנו מבינים שהיא יקרת ערך עבורינו. אנחנו מוקירים אותה.
ואז, ברגעים שבן הזוג שלנו אינו פנוי עבורינו, אנחנו פשוט נמצאים עם עצמנו ומוקירים את היותנו לבד. וברגעים שהוא מתפנה אלינו אנחנו משוחחים איתו, מטיילים איתו, רוקדים איתו או עושים איתו אהבה, לא מתוך מתח, ציפייות ואכזבה, אלא מתוך שמחה שיש לנו עם מי לחלוק את הלבדיות הזאת.
וזו חווית חיים בעלת ערך רב.