האם האיסור על שפיכת זרע לבטלה הוא מוסרי?

לפני מספר חודשים כתבתי פוסט בפייסבוק ובו כתבתי על כך שהאיסור הדתי להוציא זרע לבטלה אינו מוסרי. הפוסט הזה הגיע לידיו של הרב אליהו בן סימון שהוא גם מטפל זוגי ומלמד טיפול זוגי במרכז י.נ.ר, מרכז חרדי ללימודי טיפול זוגי ומשפחתי. אליהו בן סימון, אותו אני מאוד מעריך, כתב לי מכתב ארוך ומפורט ובו הוא מסביר את עמדתו ועמדה של רבנים נוספים בנושא. אני התייחסתי למכתבו והתכתבנו עוד מעט.

אני חושב שהדיון שנוצר בינינו הוא מרתק ואני רוצה להביאו לכאן במלואו. נתחיל בפוסט שאני כתבתי:

האיסור על שפיכת זרע לבטלה היא מצווה לא מוסרית!

הגיע הזמן לומר את זה באופן הכי ישיר שיש: האיסור על שפיכת זרע "לבטלה" היא מצווה לא מוסרית. האיסור הזה פוגע נואשות בדתיים ובחרדים, אבל הוא גם פוגע קשות בחילונים. אני כותב את הדברים כאן לא כדי "לרדת" על הדת היהודית ולבזות אותה. אני כותב את זה כאן כיוון שאני בכל הכנות מודאג. בשנים האחרונות פונים אלי יותר ויותר זוגות דתיים וחרדים. תתפלאו, חברי הדתיים שחושבים שאני רק רוצה להיטפל לדת, בתקופה האחרונה יש לי יותר זוגות דתיים וחרדים בטיפול מאשר זוגות חילוניים. ואני שומע ורואה את החבלות העצומות בנפשם של אלה, תוצאה ישירה של המצווה האומללה הזאת. אני רואה גם את ההשפעה הקשה שיש לרגשות האשמה על נפש, השפעה שיש גם אצל חילונים, שהטמיעו רגשות קשים אלה. כל מה שאכתוב כאן אינו תיארטי. הכל מבוסס על מה שהמטופלים שלי מספרים לי. המצווה הזאת, אם כן, אינה מוסרית מכמה סיבות: 1. קודם כל, כי פשוט אי אפשר לעמוד בה. בוודאי שלא בגיל ההתבגרות. כל מי שהיה בישיבה וניסה שלא לשפוך זרע לבטלה, יודע את זה. וחסידי גור שנוטלים תרופות פסיכיאטריות על מנת לדכא את היצר, יכולים להעיד על כך. 2. מכיוון שלא ניתן לעמוד בזה, ומכיוון שזה נחשב לחטא כל כך גדול, "החוטאים" מרגישים רגשות אשמה קשים ובוז כלפי עצמם. היחס הנפשי שלהם כלפי המיניות שלהם נפגע ונהרס. והם מתקשים לשקם את היחס שלהם למיניות במשך שנים לאחר מכן. 3. האיסור על שפיכת זרע לבטלה מתקשר לאיסורים נוספים על ביטוי מיני ויצרי. ישיבות בעולם היהדות ומנזרים בעולם הנצרות, נועדו לבודד נערים ונערות אחד מהשני, כדי שלא יתפתו, חס וחלילה, להיות מיניים לפני הנשואין. זה מוביל לכך שמושא התשוקה היחידי עבור נערים אלה הופך להיות נערים אחרים. פשוט מעצם הסיבה שזה מי שנמצא איתם בישיבה, במנזר או בפנימיית הבנים. הדתות, שמגנות כל כך הומוסקסואליות, הופכות בפועל לאלו שמעודדות הומוסקסואליות. אך בצורה הכי פחות בריאה. במקום לחגוג יחסים עם בני המין השני או בני אותו מין, נערים אלה נידונים לחוש בושה ואשמה על כך שהתפתו למעשה מיני עם בן מינם, עד סוף חייהם. 4. אבל לאיסור השפיכה לבטלה יש גם תוצאות עגומות וקשות בתוך חיי הנישואין. גברים שאינם מאוננים, מרגישים זכאים לצפות ולדרוש מין מנשותיהם, בכל עת שהם חרמנים. הם לוחצים על נשותיהם לקיים איתם יחסי מין גם כאשר אלו אינן רוצות, מוכנות או בשלות לכך. והם מרגישים שמצפונם נקי לגמרי בעשותם כך. גברים אלו, שמרגישים שהם עושים חטא כאשר הם מאוננים, מרגישים מוסריים לגמרי, כאשר הם לוחצים על נשותיהם לשכב איתם. 5. הנשים של גברים אלה, מרגישות חייבות לספק את צרכיו של הגבר, כי לו אסור לאונן. ואני חושב על איזו מיניות מעוותת נוצרת בין בני הזוג, כאשר המין אינו נעשה ברצון ובחשק. 6. כפי שכתבתי, גם גברים חילוניים רבים אינם רוצים לאונן. המסר הדתי חילחל גם לתודעה החילונית. וגברים רבים חשים אשמה ובושה על כך שהם מאוננים. רובם, כמובן, כן מאוננים. מאוננים ומרגישים חרא.7. וגם הדרישה למין מהאישה אינה זרה כלל לעולם החילוני. מדהים כיצד גברים אינם חשים בושה ואשמה על הדרישה הזאת… כי דווקא על הדרישה הזאת ראוי שיחושו אשמה. אשמה אמיתית. לא אשמה מדומה ומיותרת. 8. אוננות, במידה נכונה, היא דבר מבורך. מחקרי מח מהשנים האחרונות מראים שהפלסטיות של המוח מתגברת מאוד בזמן אוננות. ואם האדם המאונן יבחר בזמן הזה לדמיין תמונות של יחסים ומיניות בריאה, תמונות אלו יקלטו במוחו טוב יותר, ועשויות ליצור שינוי לטובה של ממש במערכות היחסים שלו עם אחרים. 9. אוננות מוגזמת וכפייתית, כמו כל פעולה כפייתית והתמכרותית, אינה בריאה נפשית. גברים ונשים צריכים ללמוד לעשות הפרדה בין אוננות שהיא ביטוי לאהבה עצמית, שיש בה כבוד לעצמי ולזולת (בפנטזיה) ובין אוננות כפייתית שמתעוררת על סמך פנטזיות שיש בהן השפלה ודיכוי של האחר. 10. אוננות בריאה היא אוננות עם שליטה עצמית. גברים מבוגרים רבים יכולים להרוויח רבות מלהתנסות בשליטה באוננות ובגמירה, מתוך בחירה. להיות יכול לבחור מתי אני רוצה לגמור ומתי לא, זו מיומנות מעצימה. אך הבחירה לתרגל מיומנויות אינה מתאימה לנוער. היא מתאימה למבוגרים שכבר אוננו מספיק, ומבינים מתוך עצמם שהם רוצים לנהל את המיניות שלהם, ולא להיות מנוהלים על ידה.

מכתבו של הרב אליהו בן סימון

שלום לך אמיתי יקר!

קראתי בעיון רב ובכובד ראש את הפוסט שכתבת תחת הכותרת הדרמטית: "האיסור על שפיכת זרע לבטלה היא מצווה לא מוסרית!".

קראתי את הפוסט שלך בכבוד ובדריכות כפי שאני נוהג לקרוא את שאר הפרסומים והחיבורים שלך, כמו "טיפול זוגי מבוסס מובחנות" ו"להיות ראוי".

היה לנו הכבוד להזמין אותך להרצאה בכנס מקצועי של "אגודת היועצים והמטפלים במשפחה בישראל" בחודש נובמבר 2017 בפני מטפלים ומטפלות שומרי תורה ומצוות, ואכן למדנו ממך רבות ונפתחנו לאפיקים טיפוליים נועזים, מפתיעים ואינטלגנטיים.

ודווקא בשל כך אני בוחר לשתף אותך במורת הרוח המשמעותית שאני חווה בשל הפוסט שכתבת, למרות שאני חש ביטחון רב בכך שכתבת אותו מתוך כנות ויושר פנימי, אך סבורני שעל כגון זה ניתן להמליץ את ההיגד הדומיננטי בחלומו של מלך כוזר: "כוונתך רצויה אך מעשיך אינם רצויים"!

דומני שניתן לתמצת את עשרת הנקודות שכתבת בפוסט הנ"ל לשני עקרונות עיקריים. האחד שייך לעולמו המיני של האדם הדתי מתחילת התפתחותו המינית ועד לנישואיו, והשני רלוונטי לתקופת הנישואין של האדם הדתי, מליל הכלולות ועד זקנה ושיבה.

אתה טוען בתוקף שההגבלה ההלכתית על אוננות קודם הנישואין איננה מוסרית מהסיבות הבאות: "קודם כל, כי פשוט אי אפשר לעמוד בה. בוודאי שלא בגיל ההתבגרות. כל מי שהיה בישיבה וניסה שלא לשפוך זרע לבטלה, יודע את זה". "מכיוון שלא ניתן לעמוד בזה, ומכיוון שזה נחשב לחטא כל כך גדול, "החוטאים" מרגישים רגשות אשמה קשים ובוז כלפי עצמם. היחס הנפשי שלהם כלפי המיניות שלהם נפגע ונהרס. והם מתקשים לשקם את היחס שלהם למיניות במשך שנים לאחר מכן".

ולגבי התקופה שלאחר הנישואין אתה כותב: "לאיסור השפיכה לבטלה יש גם תוצאות עגומות וקשות בתוך חיי הנישואין. גברים שאינם מאוננים, מרגישים זכאים לצפות ולדרוש מין מנשותיהם, בכל עת שהם חרמנים. הם לוחצים על נשותיהם לקיים איתם יחסי מין גם כאשר אלו אינן רוצות, מוכנות או בשלות לכך. והם מרגישים שמצפונם נקי לגמרי בעשותם כך. גברים אלו, שמרגישים שהם עושים חטא כאשר הם מאוננים, מרגישים מוסריים לגמרי, כאשר הם לוחצים על נשותיהם לשכב איתם. הנשים של גברים אלה, מרגישות חייבות לספק את צרכיו של הגבר, כי לו אסור לאונן. ואני חושב על איזו מיניות מעוותת נוצרת בין בני הזוג, כאשר המין אינו נעשה ברצון ובחשק".

ובכן יקירי אשיבך על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

טיפול ברגשות האשם ומיסגור מחדש בתקופת טרום הנישואין:

היהדות מכירה בכך שההתמודדות עם האיסור של אוננות בפרט, והעיסוק במיניות המתפתחת והנוכחת במלא עוזה החל מגיל הנערות המוקדמת ועד לנישואין כדת משה וישראל ככלל, היא אכן התמודדות מאתגרת וקשה מנשוא. ומתוך כך הנחת היסוד שלנו היא שאצל רוב ככל הנערים והבחורים תקרנה "נפילות" מעת לעת כחלק טבעי ואינטגרלי מהיותנו אנשים בשר ודם, קרוצי חומר, אשר לא מצליחים תמיד לעמוד בכל המשימות ובכל האידיאלים שלנו בכל רגע נתון, וכמאמרו של החכם באדם, הלא הוא שלמה המלך בספרו קהלת (ז–כ): "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא", המכוון באופן ספציפי לאתגר המיניות באופן כללי, ובאופן פרטני יותר לתקופת טרום הנישואין.

ומשום כך ובשל כך הרב שלמה וולבה במאמרו המונומנטלי "פסיכיאטריה ויהדות" (מופיע בספר 'בשבילי הרפואה' עמוד פ"ב) כותב: "התקופה הקשה של ההתבגרות היא קרקע פורה לגידול רגשי אשמה, ובפרט לצעיר הדתי. האוננות היא איסור חמור, אך רוב רובם של הצעירים נכשלים בזה ואינם יכולים להתגבר על זה בשום אופן. התוצאה היא רגשי אשמה. כאן הוא המקום להדרכה נבונה מצד הרבנים והמחנכים. כידוע רב אינו מוסמך לסלוח חטאים ובוודאי לא להתיר איסורים, אבל הוא יכול להדריך, להרגיע, ולהביא את הצעיר לסבלנות עם עצמו".

עוד כותב הרב וולבה בספרו "עלי שור" (ח"א, עמוד מ'): "אין להתעצבן או להיבהל ממקרי לילה. גזר הקב"ה כי מצד הטבע כמעט אין אדם הניצול מזה, מלבד יעקב אבינו ואליהו ז"ל. מקרה לילה אינו מחלה ואינו מזיק. על פי רוב הוא בא בעקבות הרהורים, ולפעמים הוא אונס גמור הבא בעקבות חלישות הגוף וכדומה. אין לדאוג על ראיית קרי ואין לפחד מזה. אין לנו אלא ללמוד את התורה בשמחה, וכמו שאמר רבי יהודה בן בתירא לההוא תלמיד שהיה מגמגם וקורא שהיה בעל קרי: "בני פתח פיך ויאירו דבריך, שאין דברי תורה מקבלים טומאה!". 

המחנך הדגול הרב משה מונק ז"ל במאמרו "חינוך לחיי משפחה" (מובא בספר 'באספקלריה של תורה', עמוד 103) הטיב לתאר דידקטיקה אפשרית שתבהיר למתבגר את אשר מתחולל בנפשו ובגופו, תוך מסגור מחדש לעולם המושגים של הנער, ובכך להכניסו לפרופורציות של נורמליות שתאפשר לו התמודדות רגועה עם צניעות וקדושה. וזה לשונו: "סח לי מחנך אחד: בא אלי חניך, וקיצור שלחן ערוך פתוח לפניו, וקורא לפני: 'אסור להוציא שכבת זרע לבטלה ועוון זה חמור מכל עבירות שבתורה. ואלו שמנאפים בידם ומוציאים זרע לבטלה, לא די להם שאיסור גדול הוא, אלא שהעושה זאת הוא בנידוי, ועליהם נאמר ידיכם דמים מלאו, וכאילו הורג את הנפש' (קיצור שלחן ערוך, סימן קנ"א ס"א). ואומר החניך: 'אני רוצח מתמיד! אין לי כפרה! אמשיך לרצוח! חיי אבודים!'. ושואל המחנך: ומה אענה לו? אמרתי לו: הביטוי 'חמור מכל עברות שבתורה' לאו דווקא! (ראה בשו"ע אבן העזר סימן כ"ג ס"א, ובב"ש ובח"מ שם). ועכשיו תפתח לפני החניך הלכות לשון הרע ואלה דבריו: 'והוא עוון גדול, וגורם להרוג נפשות מישראל, לכך נסמך לו ולא תעמוד על דם רעיך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי'. ואח"כ: 'ולא נחתם גזר דין על אבותינו במדבר אלא על לשון הרע בלבד' (סימן ל' סעיפים א – ב). ובכן תגיד לחניכך: אני המחנך ג"כ רוצח! כי גם אני אינני מצליח להימנע לגמרי מדיבור לשון הרע. שנינו חוטאים חטאים חמורים, ועל שנינו לא להתייאש אלא להתאמץ לתקן דרכינו כל אחד בתחומו. על ידי השוואת איסור חז"ל ללשון הרע, נטלתי את העוקץ המלווה בתחום העריות, הוצאתי חטא זה מתחום האמוציות החריפות, והכנסתי אותו לתחום כל החטאים שהאדם נגוע בהם. לא בטלתי רגש האשמה, אלא העתקתי אותו מתחום הפחדים האי-רציונליים אל תחום המצפון, ולשטח של יראת חטא כללית".

 ומהיבט נוסף כותב הרב וולבה בספרו "עלי שור" (ח"א, עמוד ל"ט) במענה למכתב וירטואלי של נער: "יקירי, הנך שואל במכתבך כיצד צריך בן תורה להתייחס אל התאווה. הלא לתאווה נועד תפקיד בחיי האדם, ואי אפשר לשלול אותה שלילה מוחלטת. ומאידך "תאווה" היא היא יצר הרע, כלומר יצר שיש להילחם נגדו. לכן הנך שואל באילו דרכים יש להילחם נגד יצר אשר הופעתו הנוכחית מפריעה, ונקראת רע, אבל מצד עצמו עתיד הוא למלאת תפקיד בחיינו". עוד כותב שם הרב: "בשום אופן אין לראות ביצר התאווה דבר מאוס ומתועב מצד עצמו, כי הנה יצירה קדושה היא. הנה לא מצא אלוקינו מקום יותר הגון חתימת בריתו אתנו מבשר הערווה". ומביא את דברי הרמב"ן (לך לך, פרק י"ז פ"ד): "ואמרו בטעם המילה ששם זיכרון באבר התאווה רב המהומה והחטא, לבל ישתמשו בו רק במצוה ומותר".

ובמכתב (אגרות וכתבים ממרן המשגיח רבי שלמה וולבה, ח"ב, אגרת ש"ח) כותב הרב: "הטעות משנות הנעורים הראשונות, שהתרגלו לראות בכל דבר שביצר הרע עניין של טומאה, וכל כך השתרש מבט זה בבני תורה הצעירים, עד שאחר כך כשהם ניגשים לחתונתם נדמה להם גם אז כי בעצם בטומאה הם עוסקים, אלא שהטומאה הותרה וכו'. כמובן שאין לך טעות גדולה מזו! ולדאבוננו גם מחנכים אינם נזהרים בזה ומרבים לטמא את היצה"ר, במקום לחנך תלמידיהם לדעת שהיצה"ר הוא דבר שבקדושה, וממילא צריכים לשמרו בקדושה, ואילו חונכו התלמידים ככה, היו יודעים בעת בואם בברית עם בת גילם כי בית מקדש הולכים לבנות, ולא מקום מותר לטומאה ח"ו"!. עכ"ל.

בנוסף לאמור ישנה בעולמה של היהדות אטמוספרה מופלאה הנקראת "חזרה בתשובה"! היכולת המיידית והבלתי אמצעית של כל יהודי באשר הוא לעשות תיקון לכל סוג של תקלה או נפילה מכל רמת חומרה אשר תהיה, נוטעת אופטימיות מובנית ומושרשת גם בתקופת חיים סוערת ומטלטלת זו של גיל ההתבגרות, שכן גם אם הייתה נפילה, מיד לאחריה ישנה את האפשרות ליישר את הקווים ולחזור לנקודת ההתחלה, וכמאמר הפסוק: "שבע יפול צדיק וקם" (משלי כ"ד-ט"ז) שגם פסוק זה עוסק בעיקר בהתמודדות עם כשלונות והתמודדויות הקשורות והשייכות לתחום המיני. (תוכל להתרשם מהדגשה של פן זה בהקשר הזה בספר המצויין "אשיב ממצולות")

נמצאת למד יקירי שאנו מכירים בכך שההתמודדות עם היצריות היא קשה ומורכבת, וכי אנו מודעים לכך שהתמודדות זו טומנת בחובה פוטנציאל של רגשות אשם העשויים להיות קשים ואף פוגעניים לבריאותו הנפשית של הנער בהווה, ולבריאותו המינית והזוגית בעתיד אילולי שיקבל "חינוך מיני – תורני" ראוי מהוריו ורבותיו שיסבירו, יבהירו ויתווכו עבורו את היעדים והמטלות המיוחדות של הנער בטווח הגיל שאינו יכול על פי היהדות לממש את מיניותו. (תוכל לעיין בהצעה להדרכה מהסוג הזה במאמרי "חינוך לקדושה באופן רגוע בריא ופורפורציונאלי" – פורסם במגזין "כלים שלובים" מס' 75), אך ברור לנו שלאחר תיווך ראוי ומותאם לאופיו ולמצבו של הנער, הנער יהיה מסוגל להתמודד באופן סתגלתני, ולהגיע אל הנישואין מלא בתשוקה וסקרנות בריאה, ומתוך בשלות רגשית ונפשית למעבר בריא לשלב מימוש המיניות שלו ושל רעייתו בקדושה ובטהרה.

ועל כן בחששך ובמוטרדותך הכנה לשלומם ורווחתם הנפשית של בני הנעורים שומרי התורה והמצוות, הינך מתפרץ בעיניים עצומות לרווחה לדלת פתוחה המובילה לחדר בנוי ומאורגן בצורה בהירה וקוהרנטית לאחר אלפי שנות מסורת של מודעות וחינוך…

התמודדות עם פערים בתשוקה המינית לאחר הנישואין:

ועתה נעבור לעסוק באתגרים הנלווים לאיסור האוננות בשלב של אחר הנישואין. בדבריך אתה מתאר מצב שבו הגבר המחוייב לתורה ומצוות הנמנע מאוננות מתוך מחויבותו לאמונתו בתורת ישראל ולחוקיה, הרי שכביכול באופן טבעי ינהג בחוסר אנושיות בסיסית, ויפעיל מניפולציות כאלו ואחרות על רעייתו בכדי שתאות לגאול אותו מייסוריו ההורמונליים.

לצערי מיתוס זה אשר נשבית בקסמו שייך גם לרבים וטובים מבני הציבור הדתי האמורים להכיר יותר לעומק את מקורות הנצח של העם היהודי, וצרתינו בעניין היא זה היא צרת רבים…

הגברת טלי רוזנבאום פירסמה מאמר חשוב בשם: "אני כלי שרת בידו" הדן באתגר של איסור הוצאת זרע שלא באופן של יחסי מין ואגינאליים אצל זוגות נשואים. להלן קטעים נבחרים:

"במקרים שבהם קיימים פערים בתשוקה, עלולות נשים בעלות תשוקה פחותה לחוש חובה להיות זמינות ליחסי המין, ובלבד שהבעל לא יחוש אכזבה ותסכול באין לו מוצא מיני לגיטימי אחר. כאשר האשה אינה מוצאת הנאה או סיפוק ביחסי המין, החובה שמוטלת עליה לתפקד מינית למימוש צורכי הבעל עלולה לטפח בה תחושה של חפצון ושל חוסר אוטונומיה. בעיה זו גוברת אף יותר במקרים שבהם האשה חווה כאב גופני בחדירה או שהיא חווה חוסר יכולת לאפשר חדירה".

"חשוב שהמטפלים בגברים, כמו גם רבנים, יתנו דעתם גם על האשה בבואם להשיא לבעל עצות כיצד להימנע מהוצאת זרע לבטלה, באיזו מידה מוטלת עליה האחריות להיות זמינה לבעלה כאשר הוא רוצה להימנע משפיכת זרע לבטלה? באיזו מידה נתפס תפקידה של האשה בסיפוק צורך זה של בעלה כמטלה, ועד כמה הוא משפיע על השתוקקותה אליו? ומה עליה לעשות אם צרכיו המיניים מוגזמים?"

תיאורי מקרים: "לפעמים אחרי יום ארוך עם הילדים ובעבודה, אני פשוט כל כך עייפה. אני חוששת שהוא יבקש להיות ביחד, ואם הוא אכן מבקש, אסור לי לסרב. יחד עם ההנקה, אני מרגישה יובש, ויחסי המין מכאיבים. באמת לא היה אכפת לי פשוט לעשות את זה בעזרת היד שלי, אבל אני יודעת שזה אסור". 

"כשבעלי היה לומד בכולל, הרב שלו אמר שאנחנו צריכים לעשות את זה פעמיים בשבוע, וזה היה בסדר. עכשיו כשהוא עובד, הרב שלו אומר כי מאחר שהוא רואה נשים בעבודה, זה גורם לו יצר הרע גדול יותר, ולכן אנחנו צריכים לקיים יחסים שלוש פעמים בשבוע".

"אני בהיריון בחודש השמיני, ויש לנו גם שני ילדים קטנים, וזה יכול להיות מאוד קשה .אבל מה אפשר לעשות, לא הייתי רוצה שיהיה לו כישלון בגללי". 

'אני יודעת שבליל המקווה אני אמורה לרצות לקיים יחסי מין, אבל לאחר שבועיים ללא מגע פיזי, אני באמת צריכה קצת זמן להתרגל לזה שוב. הלוואי שיכולנו להתחבק ולקחת את הזמן שלנו, אבל הוא מתרגש כל כך מהר ואז עלינו לקיים יחסי מין לפני שאני מוכנה. אני מרגישה כאילו עלי לשמש לו כלי".

"כל העדויות הללו ממחישות את חוויית חוסר האוטונומיה ואת תחושת הִחפצון של הנשים, אשר במקום לראות ביחסי המין ביטוי לאהבה ושביעות רצון הדדיים, הן חוות אותם כחובה המוטלת עליהן כדי למנוע מבעליהן בזבוז זרע לבטלה".

"קריאה לרבנים ולרשויות הדתיות: תיאורי המקרים שהובאו לעיל, הנתונים האיכותיים ממחקר הOJW-  והתצפית הקלינית על מאות זוגות דתיים-לאומיים וחרדים שפנו לטיפול מיני, מצביעים כולם על השפעתה הקריטית של הפרשנות ההלכתית לאיסור שפיכת זרע לבטלה, ביחס לנשים, לרגשותיהן ולתחושת הִחפצון שלהן בנישואין. איסור זה מציב קושי מהותי בטיפול בזוגות בעלי בעיות ביחסי מין. אף כי בייעוץ אישי יש רבנים המקלים בעניין זה לפי הצורך והנסיבות, לא נמצא אמירה גורפת שמעמידה את איסור שפיכת זרע לבטלה בפרופורציה אנושית המתחשבת במצוקת האשה ובתחושת החפצון שיוצר איסור זה. בהתחשב בעובדה שלעתים קרובות, המסר שעל הכלה להיות זמינה מינית לבעלה מועבר כבר בהדרכה לקראת הנישואין, ובהתחשב בכך שזוגות אלה מתייעצים לעתים קרובות עם סמכות רבנית בשאלות הלכתיות לגבי האינטימיות הזוגית  נראה שיש מקום לעורר בעניין זה את המודעות של הרשויות הדתיות. הממצאים לעיל מטילים על מדריכים ומדריכות טרם נישואין, כמו גם על רבנים, להביא בחשבון את ההשלכות העלולות להיגרם מגישה המטילה על האשה את האחריות לקליטת זרע בעלה בכל מחיר, ובלבד שלא יחטא בשפיכת זרע לבטלה, וכן להגדיר מחדש מהי אינטימיות בחיי הנישואין, שכוללת בתוכה כבוד הדדי של גבולות ואוטונומיה".

ניתן לסכם את מאמרה של גב' רוזנבאום בכך שהיא מזהה את הבעייתיות הרגשית, הנפשית, הפסיכולוגית והמינית הנובעת מכך שבשל האיסור להוציא זרע שלא במסגרת של יחסי מין וגינאליים, ישנם זוגות הנפגשים עם פערים בתשוקה המינית המקיימים יחסי מין ללא מוכנות וללא רצון מספיק מצד האשה, מה שגורם לה בין היתר לתחושה קשה של אובייקטיפיקציה. וכפיתרון בלעדי לבעייה שהציגה, מציעה גב' רוזנבאום לרבנים פוסקי ההלכה למצוא דרכים יצירתיות ו/או מניפולציות הלכתיות שיאפשרו לגבר להוציא זרע מחוץ לנרתיק.

ואכן שלאחר זמן מה מכתיבת מאמרה של גב' רוזנבאום הגיח לאויר העולם מאמרו של הרב רפי אוסטרוף בשם "הוצאת זרע לבטלה בהקשר הזוגי", בו ציטט ממאמרה של גב' רוזבאום, תוך שהוא מאמץ לחלוטין את הנרטיב שלה גם בהגדרת הבעייה וגם בהצעת הפיתרון שלה, ואכן הוא מנסה בכל מיני דרכים לסלול אפשרות הלכתית לגיטימית לטעמו, שגבר יוכל להוציא זרע תוך כדי קרבה גופנית בין האיש לאשתו, אך שלא על ידי יחסים וגינאליים, במידה שישנו פער בתשוקה המינית שלא מאפשרת קיום יחסים שוויוניים מתוך רצון ותשוקה הדדית.

להלן ציטוט מסיכום מאמרו: "הנושא העיקרי של המאמר הינו הוצאת זרע לבטלה כמניע ליחסי אישות בין הבעל והאישה. פעמים הבעל נלחץ שמא יצא זרע לבטלה אם לא יקיים יחסים, ובעקבות כך האישה מתבקשת או נדרשת לסייע לו בעניין זה. בכך האישה עלולה להפוך לכלי או חפץ לקליטת זרעו של הבעל, לפחות בהרגשה הסובייקטיבית שלה. אמנם הבעל אינו מתכוין אלא להצלה מהחטא, אך בדרך תיתכן פגיעה קשה באישה. המאמר קורא לשלילת טענת החשש מהוצאת זרע כמניע לגטימי נפוץ לקיום יחסי אישות בין הבעל והאישה".

לא כאן המקום ולא זה הזמן לעסוק בתגובה הלכתית – תורנית לדרך ולסגנון בו הגיע הרב אוסטרוף ליעדו, אך אני מוכרח לומר בקול ברור וצלול שגם מסקנתו וגם הדרך בה הגיע אליה אינן מקובלות על מסורת הפסיקה המקובלת בעם ישראל, ולכן לדעתי לא יימצא אף לא רב אחד שהוא גם אורתודוקסי וגם נורמלי שישתמש במניפולציה ההלכתית שהציג, כדרך להתמודד עם פערים בתשוקה המינית בין האיש לאשתו. אציין שבעבר כתבתי השגות חריפות על מאמרו, אך נמנעתי מלפרסמם מסיבות השמורות איתי. אמנם באותה נשימה אדגיש שאמנם במצבים חריגים וקשים כמו בזוג שסובל מואגינסמוס וכדו' ישנה אפשרות לקבל היתר מיוחד ומקומי להוצאה זרע מחוץ לנרתיק באופנים מסוימים על פי הוראה פרטנית של מורה הוראה מובהק. (ראה מאמרי "חיי משפחה לסובלת מואגינסמוס אמיתי" פורסם ב"אסיא" – קי"א – קי"ב).

למיטב הבנתי שלשתכם מזהים באופן נכון וראוי את האתגרים שאיסור האוננות מציף במרחב המיני הזוגי, אך שלושתכם גם שגיתם באותה טעות ובאותו כשל יסודי של הצעת הפיתרון. סבורני שלו רק הייתה לכם יותר מודעות ויותר אוריינות בכל מה שקשור לסקסוסופיה היהודית מחד, ולהנחיות ההלכתיות הפרקטיות מאידך, הרי שהגישה והטיפול באתגרים הנכונים והחשובים שהועלו על ידכם היו שונים לחלוטין.

הצעה אלטרנטיבית לטיפול באתגר:

בשורות הבאות אשתדל להציג ולייצג את עמדתה של היהדות במה שנוגע למין ולמיניות, ובהדגשה על כבודה וקדושתה של האוטונומיה המינית בתוך המרחב המיני הזוגי, וזאת לעומת תופעות ומצבים של אובייקטיפיקציה ויחסי מין שאינם מכבדים ואינם שוויוניים.

הנביא יחזקאל (כ-לח) כותב: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי". המשמעותהיא שלעתיד לבוא הקב"ה יעשה "בירור" במובן של הפרדה והבחנה בין האנשים הנורמטיביים לבין "המורדים והפושעים". התלמוד (נדרים כ.) מפרש שהמורדים והפושעים הם אלו שמקיימים יחסי מין במצבים מנטאליים מסוימים שהמכנה המשותף שלהם הוא קיום יחסים שלא מתוך "היגיינה רגשית" נאותה. בשפת ההלכה מצבים אלו נקראים "בני תשע מידות", מאחר ומצוינים שם תשעה מצבים מהסוג הזה. אחד מהמצבים המתוארים שם המתארים קיום יחסים לא נאותים המגדירים את הפרטנר או הפרטנרים המיניים כמורדים וכפושעים הוא: "בני אנוסה".

הפרשנות הספונטנית של הקורא הישר למושג "אנוסה", היא שמדובר על מצב דרמטי של קיום יחסים בכפיה, ללא אלמנט ההסכמה כהגדרתו בדין הפלילי. אך הפרשנות היהודית לאונס בהקשר הזה הוא העדר אלמנט של "רצון". "אפילו אינה אנוסה, רק שאינה מרוצה מפני כעס שיש לה עליו, לכן יפייס ואחר כך יבעול." (משנ"ב סימן ר"מ, ס"ק י"ד, ע"פ המג"א). וברש"י (נדה יז.) מבואר שלא די בזה שישנה גם הסכמה וגם רצון, אלא צריך גם מידה מסויימת "תאווה" או תשוקה בקיום היחסים בכדי שיחשבו כיחסים מטיבים וראויים.

השלחן ערוך שהינו ספר הפסיקה הקאנוני והמחייב ביותר לכל קהילות ישראל מביא את דברי התלמוד הללו כלשונם (או"ח סימן ר"מ) וחוזר שוב מאוחר יותר על ההוראה הברורה: "ולא יבעול אלא מרצונה, ואם אינה מרוצה יפייסנה עד שתתרצה". (אבה"ע, סימן כ"ה ס"ב).

הרמב"ם בלשונו הזהב, המדייקת והמתמצתת, מנסח הנחיות אלו בזו הלשון: "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין, ולא אחד מהן, ולא תהיה ישינה, ולא יאנוס אותה והיא אינה רוצה, אלא ברצון שניהם ובשמחתם" (הלכות דעות פ"ה ה"ד).

ובכן הרמב"ם מורה לנו שישנם שלשה תנאים יסודיים מצטברים בכדי שיחסי מין יוגדרו כראויים ומותרים על פי הדת היהודית. האחד הוא: "רצון" – בהבחנה מהסכמה. השני הוא: "שניהם"כלומר יחסי אישות אינם אוננות בדרך המותרת ע"פ ההלכה, אלא פעילות הדדית ושוויונית של שני אנשים הרוצים בכך, וזאת לעומת פעולה שהאחד מבצע בזולתו. והשלישי הוא: "בשמחתם" – דהיינו מתוך הלך רוח ומצב רוח אישי וזוגי של שמחה וקרבה, ומצב רגשי כללי שהינו אדקווטי לשיא של קרבה אנושית. כל מצב של פעילות מינית החסרה את אחד משלשת תנאי הבסיס הללו הופכים את הפעילות המינית מיחסי "אישות" ליחסים של "זנות" כמו שביאר הראב"ד (בספרו "בעלי הנפש"): "שמאחר ואין הביאה מתוך אהבה הרי היא כביאת זנות" (!!!).

דרך נוספת להבנת את רמת החומרה שהיהדות מייחסת ליחסי מין שאינם "ברצון שניהם ובשמחתם", הינה דרך הפרספקטיבה של מערכת דינים עניפה העוסקת בשאלת מכירת ספר תורה בשל הצורך לממן קיום של מצוות מעשיות כאלו או אחרות. ובכן ההלכה כפי שנפסקה בשו"ע (אבה"ע סימן א' ס"ב) היא: "אין מוכרים ספר תורה אלא כדי ללמוד תורה ולישא אשה". כלומר שחוץ מהערך הנשגב של לימוד תורה שבשלו מותר למכור ספר תורה, הדבר היחיד הנוסף שמותר למכור עבורו ספר תורה הוא לישא אשה, וזאת בשל רמת החשיבות העליונה של קיום מצוות "פריה ורביה". אך למרות הערך הדרמטי של מצוות פריה ורביה, מפעים לראות שבמידה והערך של "פרו ורבו" יתנגש בערך של "ברצון שניהם ובשמחתם", הרי שהערך של "ברצון שניהם ובשמחתם" יגבר באופן ברור. וזאת כפי שפסק בעל השלחן ערוך בספרו "בית יוסף" (סימן ר"מ) ע"פ דברי הראב"ד הנ"ל: "כל אלה בני תשע מידות שאמרנו, אפילו יהיו צריכים לפריה ורביה, שאין אשתו מעוברת והוא צריך שתתעבר ותלד, אם תלך מחשבתו על אשה אחרת, או שהייתה אנוסה בשעת התשמיש, או שיהיו בה אחת מכל המידות שהזכרנו, פוגם את הולד ופוגם את עצמו שהוא נקרא מורד ופושע".

דומני שכעת נהירה וברורה עמדתה של היהדות לגבי קיום יחסי מין ממקום של מניפולציה נבובה המבוססת על העדר היכולת של האדם הדתי להגיע לפורקן המתח המיני ע"י אוננות, שכן גם קיום יחסים שלא "ברצון שניהם ובשמחתם" היא בחירה גרועה ואסורה ע"פ תפיסתה של היהדות, ובעצם היא אפשרות שאינה קיימת כפי שלאדם הדתי אין את האופציה של פורקן מיני בזמן שאשתו נמצאת ב"ימים האסורים" שהינם בדרך כלל אותו מספר הימים שבהם הזוג נמצא ב"ימים המותרים".

אני מבקש לטעון שאת האנרגיה ההסברתית להתמודדות עם מצבים של "פערים בתשוקה המינית" בין בני זוג יש לכוון ולתעל לערוצים של התערבות פסיכו חינוכית לערכים של כבוד לאוטונומיה המינית של כל אחד מבני הזוג  מחד, ולקיחת אחריות זוגית ואישית על יצירת התנאים המאפשרים קיום יחסים בתוך מסגרת של "ברצון שניהם ובשמחתם", ע"י תקשורת ברורה ומדוייקת וניהול משא ומתן כמו בכל קונפליקט זוגי אחר, על המינון והאופן שיאפשרו קיום יחסי אישות המאופיינים ב"הגיינה רגשית" נאותה ומטיבה כפי דרישת היהדות המבוטאת באופן מרגש במערכת ההלכות של "בני תשע מידות" וכפי שהרחבנו.

המסרים צריכים להיות מסרים מעצימים המאמינים ביכולת שלנו כיצורים בחיריים להתמודד עם דחיית סיפוקים בכל תחומי החיים כולל בתחום המיני על אתגריו וגווניו, לרבות אתגרים של הימנעות מיחסי אישות בזמן שפעילות זו אינה מתאפשרת מאיזו שהיא סיבה. אנו מאמינים שאדם בוגר בהחלט יכול ומסוגל שלא להביא את העוררות ההורמונאלית שלו לידי מימוש, ולהתמודד באופן בוגר עם התסכול הזמני שעשוי להיות נוכח בחוויות ובתחושות שלו לפרק זמן כזה או אחר.      

תיאור מקרה:

זוג שומרי תורה ומצוות הגיעו אלי לטיפול עם פערים משמעותיים בתשוקה המינית. הבעל אדם דומיננטי ומעט כוחני השתמש לא מעט במניפולציות על רקע דתי/הלכתי של הצורך שלו להתמודד עם "היצר" ע"י קיום יחסים תכוף יותר ממה שאשתו הצליחה להתחבר מתוך רצון ותשוקה. למרות נסיונות יצירתיים שלי לפתור את הקונפליקט המיני שלהם, העלתי חרס בידי וחשנו שאנו נמצאים במבוי סתום. אך דווקא מתוך המקום המתוסכל שלי כמטפל חויתי רגע של הארה, ופניתי אל הגבר בשאלה מאתגרת ואולי מתגרה במידה מה…

"אמור לי בבקשה, כיצד תנהג לו בימים שאתם אסורים במגע בשל ימי הנידה תחוש עוררות מינית משמעותית, האם תחלוף בדעתך האפשרות לממש את התשוקה המינית שלך בזמן איסורכם"? "חס ושלום" הוא ענה! "לא יעלה על הדעת"! הוא הוסיף לחדד באינטונציה נעלבת…

מה דעתך שאלתי אותו, האם ייתכן שכמו שישנה "נדה הלכתית" ישנה גם "נדה רגשית"? נדה מסוג אחר… נדה קצת יותר מופשטת ואולי קצת יותר אינטליגנטית… השאלה שלי יצרה הרהור עמוק שלווה בשקט טיפולי מרגש ועוצמתי שאפשרתי לו לשהות בחדר קצת יותר מהרגיל…

סבורני שברגעים אלו התחוללה נקודת הציון שאפשרה בהמשך טיפול מטיב עם המצוקה הגדולה איתה התמודדו הזוג המיוחד הזה!

אני מזמין את עמיתי הרבנים והמטפלים לאמץ המשגה זו שמקבילה בין נידה הלכתית לבין נדה רגשית, או כל המשגה אחרת שמצליחה להעביר את המסר שבאותה מידה שהיהדות מצפה מאיתנו לכבוש את העוררות ההורמונאלית שלנו כשהפרטנר שלנו נמצא במצב של  "נדה הלכתית" וגם אם תקופה זו נמשכת לאורך זמן כמו לאחר לידה, בעקבות שיבושים הורמונליים, גידולים מדממים או כל סיבה אחרת, כך מצופה מאיתנו לאסוף את עצמינו בכבוד, בדרך ארץ, ובסבלנות כשהזוגיות שלנו נמצאת במצב של "נדה רגשית" מסיבה של כעס, עייפות, חוסר חשק או כל סיבה אחרת, ולהתמודד בגבורה על ידי מנגנונים בוגרים של דחיית סיפוקים.

"טיפול רגיש תרבות":

כעת אבקש להוסיף מימד נוסף לדיון בפוסט שלך ולעסוק ב-"טיפול רגיש תרבות" (ראה "להיות שונה בישראל" בעריכתה של ד"ר קלייר רבין ומאמרם של פרופ' יורם בילו ופרופ' אליעזר ויצטום "רגישות תרבותית בטיפול"). ולצורך כך אקדים בציטוט קטע מהמבוא לספר "פסיכותרפיה ויהדות" של ד"ר שניאור הופמן: "משחר התפתחותה של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה מקצועית, התקיים דיאלוג מתוח בינה לבין הדת, בשל החפיפה בנושאים המעסיקים את שתיהן. הפסיכולוגיה שואפת להבין את נפש האדם, והפסיכותרפיה שואפת להיענות לצרכיו, לרפא את חולייו הרגשיים, ולשנותו לטובה. זוהי גם שאיפתה של הדת. ואולם מטרותיהן, ערכיהן ואמצעיהן הם לעיתים קוטביים בשונותם. הדת ראתה ורואה בפסיכולוגיה שיטה המקעקעת את יסודותיה, ולמעלה מזה הרוצה להחליפם בערכיה שלה, ואילו מומחי בריאות הנפש רואים בדת מצב פתולוגי הטעון ריפוי".

"קצה אחד מיוצג ע"י מומחים מובילים בשטח בריאות הנפש (פסיכולוגים ופסיכיאטרים) הידועים בעמדתם השלילית לערכי הדת, המפתחים תאוריות פסיכולוגיות המפרשות את הדת כפרימיטיבית ופתולוגית. פרויד ראה את הדת כ"נברוזה אובססיבית אוניברסלית". אליס טען ש"האדם הדבק בדתו נוטה להיות חסר גמישות, סגור חסר סבלנות, ובלתי ניתן לשינוי. דבקות בדת היא שוות ערך לחשיבה בלתי רציונלית ולהפרעה נפשית. הפתרון התרפויטי האלגנטי לבעיות הנפש של האדם הוא להיות כלל לא דתי".

"מנהיגים ודוברים דתיים הנמנים בדרך כלל על המחנה האולטרה אורתודוקסי נוקטים נקודות מבט ועמדות קיצניות. הם רואים בפסיכולוגיה ובפסיכיאטריה איום על היהדות וערכיה. התבטאויותיהם נעות בין ביקורת פושרת וזהירה וגיחוך, לבין האשמות ארסיות והטלת איסורים חמורים נגד פניה לבקשת עזרה פסיכולוגית. אמסל (1969), מטפל חרדי הביע את דעתו לאמור: 'הפסיכולוג בן התורה ייטוש את כל זרמי הפסיכולוגיה החילונית, לרבות פסיכואנליזה בהיויוריזם וכו' הפסיכולוגיה החילונית היא אתאיסטית ומונעת מהאדם את הבחירה החופשית". סוף ציטוט.

תוכל לראות עוד בעניין זה במאמר נוסף של ד"ר הופמן בשם "רבנים ופסיכולוגים – הילכו שניהם יחדיו"? המופיע בספר "מקראה לפסיכותרפיסטים דתיים" (עמוד 89).   

ובכדי לסבר את האוזן על מידת ההתנגדות שעדיין קיימת בציבור החרדי לטיפול פסיכולוגי, אצטט קטע מתוך ספר "שאלות ותשובות" בשם "תשובות והנהגות" (סימן תס"ה) של הרב משה שטרנבוך שהוא אחד מגדולי הפוסקים החשובים שעדיין חי, פועל ומשפיע על ציבורים רחבים בארץ ובעולם העוסק בשאלת ההפניה לפסיכולוגים.

"שאלה: האם נכון הוא ללכת לפסיכולוגים וסייקרטיסט להתרפאות. תשובה: דרשתי כמה וכמה פעמים ברבים נגד ההולכים להם, שדרכם להיפך מהתורה ורואים כרפואה לעצבים לתת לכל אחד תאות לבבו למלאותו ולא להגבילו כראוי רק להציע לו ר"ל תאוות העולם הזה ותאווה מביאה עוד תאווה ואין לדבר סוף ולא מתרפא רק מוסיף ומחמיר מצבו. וכו'. ובמדינה כאן רובם הולכים להתייעץ באלו ומוליכים אותם שולל, ודרכם להיפך ממש מדעת התורה, והם דורשים רחמנא ליצלן לא להפריע לאדם רק לתת כל תאוותו ורצונו, ומדמים שמיישבים דעתו לרגע קט שנותנים לו הכל בהיתר, ובזה גוזלים ממנו הרבה ומדמים לו כאילו בזה יתרפא".

ובכן, החברה הדתית והחרדית בארץ ובעולם עוברים בשנים האחרונות שינוי תהליכי מורכב ורגיש סביב ההתייחסות לפסיכולוגיה כדיסציפלינה מקצועית, ובעיקר סביב תהליכים פסיכותרפויטים. מהגישה שהייתה מקובלת בעבר, הנמצאת במנעד שבין חשדנות בצידה האחד לעויינות בצידה השני, אנו נמצאים כיום במצב שברוב החוגים ישנה לגיטימציה לטיפול פסיכולוגי על אופניו השונים, וזו בוודאי התפתחות חשובה מאין כמוה. ומשום כך אני סבור שעל כל קהיליית המטפלים ישנה אחריות כבדה להתנהל בזהירות סביב הצהרותיהם ואופי ההתערבות הטיפולית שלהם, בכדי לא להסיג את ההתפתחות מבחינת הפתיחות לטיפול שהושגה בעמל ובקושי.

ייתכן מאוד שבצד הצורך החשוב לעורר דיון ציבורי סביב הנושא שהעלת בפוסט שלך, היה מן הראוי לדון בו ממקום זהיר יותר ורגיש יותר, ובאופן כזה שאינו סוטר בעצמה כל כך מטלטלת לפרצופו של המטופל הדתי, מה שעשוי לחולל ריגרסיה בסגנון של אפקט הפרפר.

אני מקווה שהצלחתי להבהיר את מחשובותי ותחושותי באופן מספיק ברור, ואני בהחלט מקווה שדברי ימצאו מסילות לליבך לעשות תיקון לרושם ולתוצאות של פוסט מהסוג הזה שיוצא תחת אדם נחשב ובעל השפעה כמוך.

בכבוד ובברכה,

אליהו בן סימון.  

תשובתי למכתבו של הרב

שלום לך אליהו בן סימון היקר

חשבתי הרבה על המכתב שלך ועל מה שאני רוצה לכתוב לך בחזרה. והבנתי שיש פה פער שאינני בטוח כלל שהוא ניתן לגישור. הפער הוא באמונה. אתה, עד כמה שאני מבין, מאמין בכך שהתורה ניתנה לנו מידי השם ושהיא דברי אלוהים חיים. אתה, אם אני מבין נכון, מאמין גם שהמצוות ניתנו לנו מלמעלה.

אני, כפי שאתה אולי מתאר לעצמך, לא מאמין בזה. אני מאמין שבני אדם כתבו את התורה ואת המצוות. הרבה בני אדם, ובתקופות שונות. חלקם היו חכמים יותר, חלקם חכמים פחות. חלקם כתבו את הדברים עם איזו השראה רוחנית, חיבור, חלקם כתבו מתוך אינטרסים פוליטיים, אישיים, חברתיים כאלו ואחרים.

עבורך, אם אני מבין נכון, המצווה של אי שפיכת זרע לבטלה, הגיע ממהשם ולכן היא נכונה. על בני האדם רק להבין אותה בצורה הנכונה. עבורי, זו מצווה שאדם, כמוני וכמוך, כתב, ולכן ניתן לחלוק עליה ולהתווכח איתה.

שמחתי מאוד לקרא את המכתב שלך כיוון שהוא נותן תשובות יפות וטובות לאדם המאמין. כלומר, אם אדם מאמין שהמצווה הזאת נתנה מהשם, ושאין לו זכות או יכולת להתווכח או לא להסכים לה, אם זה המצב, אז אכן כדאי מאוד לפחות לפרש ולהבין את המצווה הזאת על פי המפרשים והכותבים שאתה ציטטת. הכותבים שהזכרת אכן מרככים מעט את האשמה ומאפשרים לאדם המתקשה, לעבוד עם המצווה הזאת בדרך יותר בריאה, בדרך שככל הנראה, תצלק אותו הרבה פחות.

אבל עבורי השאלה היא בכלל אחרת. אני אינני מחפש דרכים לעבוד ולפעול אל מול המצווה הזאת בדרך נכונה. השאלה שלי היא אחרת לגמרי. אני שואל האם המצווה הזאת בכלל מוצדקת. האם יש בה טעם? האם היא מועילה או מזיקה? ללא קשר לאיך עושים אותה ואיך מבינים אותה.

והתשובה שלי היא שונה משלך. כשאני מתבונן בנער בגיל העשרה, שעדיין אין לו אישה ואינו מקיים יחסי מין, אבל עם זאת ההורומונים שוצפים בגופו ויש לו תשוקה, אני רוצה להגיד לו משהו אחר לגמרי. אינני רוצה להגיד לו שזה שהוא אונן קצת, זה לא כל כך נורא. אני רוצה להגיד לו שזה שהוא אונן זה מצוין.

אני רוצה לעודד אותו. אני רוצה להגיד לו כך: "זה נפלא שאתה מאונן. זה נפלא שאתה נוגע בעצמך. זה נפלא שאתה לומד להכיר את הגוף שלך. זה נפלא שאתה לומד מה עושה לך נעים ומה לא. כשתגדל ותפגוש אישה ותקיים איתה יחסי מין, אתה תגיע למפגש איתה מתוך היכאות עמוקה עם הגוף שלך. אתה כבר תדע מה טוב לך. מה נעים לך ומה לא. אתה תדע ללמד אותה ולהדריך אותה. ואם גם היא אוננה לפני שפגשה אותך, גם היא תדע מה נעים לה ומה טוב לה וגם היא תדע להדריך אותך בזה. המפגש שלכם יהיה מפגש הרבה יותר בוגר. אתם תהיו רגועים יותר. פחות מתוחים. פחות נבוכים. אתם תפגשו אחד עם השני מתוך עמדה של היכרות טובה עם הגוף שלכם. וזה נפלא.

אז אני רוצה לעודד אותך להמשיך לאונן. דע לך שמה שאתה עושה זה מבורך וטוב. ולכן, אני רוצה גם להציע לך לאונן לאט. עם תשומת לב. אל תמהר. אל תלחץ. אל תגמור מהר. תעשה את זה באהבה עצמית. קח לך חדר שקט ומרוחק. נעל את הדלת. השקע זמן בעצמך. גלה לאט לאט את הגוף שלך. מה נעים לך ומה לא. חקור את הגוף שלך לאט לאט. מתוך סקרנות. אינך צריך להגיע לשום מקום. אין צורך למהר. אין מטרה. פשוט תהיה סקרן לגבי עצמך ולאט לאט הכר את עצמך ואת הגוף שלך.

ואני רוצה גם להגיד לך עוד דבר: אל תהפוך את האוננות למרכז חייך. תן לעצמך זמנים שבהם את משקיע בעצמך. ובשאר הזמן, למד. צא עם חברים. שוחח על דברים. עשה ספורט. צא לטיולים. קרא ספרים. לך לתנועת נוער. שחק במשחקים. חייה את חייך באופן מלא. אל תהפוך את האוננות להתמכרות. היה מתון. ועם זאת, כשאתה מחליט לאונן, עשה זאת עם כל הכוונה ועם כל האהבה העצמית שאפשרית.

היה גאה בכך שאתה גבר ושיש לך גוף ואיבר מין. וחגוג את כל זה".

זה מה שהייתי רוצה להגיד לנער. זה המסר, פחות או יותר, שהייתי רוצה להעביר לו.

וגם לאדם מבוגר, בתוך מערכת נישואין, הייתי רוצה להעביר מסר. מסר בסגנון של "אשתך לא חייבת לך כלום. אל תלחץ עליה. אם אתה רוצה לעשות איתה אהבה, עשה זאת באופן שמתואם עם הרצון שלה. היה קשוב אליה. ואם זה לא מתאים. אז לא.

וכן, מותר גם לך לאונן. ואוננות יכולה להיות דבר יפה. מותר לך לאונן ולאהוב את עצמך. ולהקשיב לגוף שלך. אל תאונן מתוך קורבנות. אל תאונן כי אתה מרגיש מסכן כיוון שאשתך לא רצתה לשכב איתך. תאונן כיוון שאוננות היא דרך להתחבר לעצמך. זאת דרך לענג את עצמך, בלי להזדקק למישהו אחר.

ואם תרשה לעצמך לאונן, ללא רגשות אשמה, מתוך הנאה שלמה, אז, כשתפגש עם אשתך, תוכל לאהוב אותה יותר. כיוון שלא תרגיש שהיא "לוקחת" לך משהו ולא תרגיש שהיא חייבת לך משהון. ואז, המפגש ביניכם יהיה מפגש שלם יותר".

זהו. אלה עיקרי הדברים.

אינני יודע אם אתה בכלל יכול לקרא את הדברים מתוך נקודת המבט שלי. אולי מה שכתבתי מזעזע אותך, כיוון שזה נראה לך ממש חילול הודש. אינני יודע. ואשמח לשמוע.

אני חושש שנקודות המבט שלנו כל כך רחוקות, שאולי אי אפשר ממש לגשר עליהן. ואולי אני טועה. כתוב לי.

בכל אופן, הפער בתפיסות שלנו מתחיל לא באוננות, אלא בעצם הויכוח על מי כתב או נתן לנו את המצוות. וזאת שאלה, שככל הנראה, לא ממש נוכל לפתור ולהגיע לעמק השווה שלה.

תודה לך ולהתראות

אמתי

תשובתו של הרב אליהו בן סימון

שלום אמיתי יקר!
שמח לשמוע ממך!
אני אתפנה לקרוא בתשומת לב את מה שכתבת לי, ואכתוב לך לאחר מכן בחזרה למרות שקראתי כבר קריאה ראשונית.

בינתיים רק אומר לך שאינני מזועזע יקירי… אני מבין ומכבד מאוד את תפיסת העולם שלך!

ואתה יכול בשמחה לפרסם את ההתכתבות שלנו תחת שמי!

אולי בעתיד עוד נפרסם מזה ספר כמו גדולי ההוגים והפילוסופים שידעו לכבד ולהכיל את האחר והאחרות ופירסמו התכתבויות מרתקות…

2 תגובות על "האם האיסור על שפיכת זרע לבטלה הוא מוסרי?"

  • איתי אשכנזי הגיב:

    התגלגלתי במקרה להתכתבות הזו ביניכם שפורסמה כאן. שמחתי לקרוא אותה. ויפה וראוי בעיני שפרסמת אותה.
    ולדעתי, יש אכן קונפליקט מובנה כשמגיע אדם דתי לטיפול אצל אדם שרואה במצוות עניין שנכתב בידי בני אדם, ובחלקן לא לגיטימיות ולא ראויות במקרה הטוב. ונדרשת כנות בין המטפל למטופל להבין את שדה המחלוקת שלהם הראשוני, ומתוך כך להבין שיכולת הסיוע של המטפל שאינו דתי למטופל מגיע עד מקום מסוים, וממקום מסוים לא יוכל להועיל ואולי אף להזיק. ואם אכן רצונו לטפל מתוך כבוד לאותה תרבות, ייתכן שיצטרך לשתף פעולה עם דמות בעלת סמכות תורנית שהוא מעריך אותה ממבטו כמטפל, וכך למצוא דרך הראויה לשניהם. אחרת, במובן מסויים אדם דתי שרוצה לשמור על אמונתו יצטרך לפנות רק למטפלים דתיים, שעשו דרך בתוך העולם החילוני, אספו את התובנות והכלים שמתאימים והשאירו מאחוריהם את מה שסותר את עולם התורה.

  • ישי הגיב:

    זה שאנשים לא תופסים את המצווה הזו בצורה נכונה, ומתוך האגו שלהם מגיעים להתנהגויות שליליות.
    לא אומר שזה לא מוסרי.
    כל הפוסט אמנם נותן נתונים "הגיוניים" של בני אדם שניזוקים מזה,
    אך נובע מבורות, וחוסר הבנה גמורה באלוקות!

    מאמר מסוכן! וההסבר שלו יכול להיות מאוד מפתה!
    רק כשמחוברים לאמת הפנימית של הנשמה, מבינים באמת.

    אם הולכים לפי היהדות, על פי דרך אמת, של מידות טובות, אדם לא מרגיש שום סבל.
    לא ידרוש מאשתו דבר כזה.
    ולהפך זה חופש, "לגמור" רק למטרת קדושה.
    יש חוסר איזון בנפש, כשאדם גומר שלא לקדושה, ספירת היסוד על פי חכמת הקבלה.
    מוביל לפיתויים,
    אדם מחזק את כוחות האגו, במקום את הגוף הרוחני שלו.

    על פי הקבלה, כל פעולה, כל מצווה, המטרה שלה להעלות אותה לשורש העליון שלה.
    כדי להתחבר לאחדות עם הבורא.
    ואפשר לעשות את זה מניסיון, זה עניינים שמרגישים אותם רק במקומות עדינים מאוד בנפש.
    בסופו של דבר, כל המטרות של המצווה היא להתקרב לאלוקות.
    ברגע תופסים את זה מתוך הבנה שגויה (וקשה מאוד להבין למה עושים את זה, אם לא לומדים את חכמת הקבלה).

    אדם שהוא מלך,
    מ- מוח הנשמה\מחשבה
    ל- לב רגש
    כ-כבד נפש- יצרים למיניהם.

    יכול למלוך על היצרים שלו, ומשתמשים רק לטובת הבורא, לטובת הבריאה.
    גמירה שלא לקדושה, משפיעה על הבריאה כולה,
    כל תנועה ביקום משפיעה על כל הבריאה כולה.
    וכמו אנרגיה החיים שבזרע אם לא הולכת לקדושה, הולכת לסיטרא אחרא, מה שנקרא כוחות החושך.
    וגורם נזק.

    אפשר להתגבר על זרע לבטל, בעזרת חיבור וכיוונון נכון לאלוקות במחשבה.

    זה רשמתי בקצרה,
    לצערי כנראה שרוב האנשים יקראו את זה ולא יבינו לעומק את הדברים,
    גם לא הייתי מבין את זה בחיים, אם לא הייתי נחשף לחכמה של הקבלה,
    שפשוט מאירה את הלב, ומבהירה את האמת, כמובן למי שמחפש אותה.
    (אמת הרגשה בתודעה ולא סתם הבנה רציונלית)
    גם כי קשה להרחיב על זה בתגובה, וגם כי זה משהו שדורש תהליך פנימי של זיכוך.

    בהצלחה!
    תיזהרו…

להגיב על ישי לבטל

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]