פוסט על פוסט טראומה

חיות בטבע (בניגוד לבני אדם וחיות מתורבתות) אינן חוות תסמינים פוסט טראומטיים. אם הן חוו מרדף קשה על ידי נמר, או אם הן היו עדות לשריפה נוראית שבה רוב בני המשפחה שלהן ניספו, הן, כנראה, לא ימשיכו לשחזר את האירוע הטראומטי במשך חודשים ושנים אחר כך. הן לא יתעוררו בלילה שטופות זיעה קרה. הן לא יהיו עסוקות במשך היום, חודשים ושנים אחר כך, בהימנעות ממצבים שמזכירים להן את האירוע הטראומטי.
מדוע זה כך? כיוון שמשהו באורגניזם שלהם מעבד את הטראומות שהן חוו ומאפשר להן להמשיך הלאה. הגוף שלהן מוציא את שאריות האנרגיה שנכלאו בגוף על ידי פיהוקים, רעידות וריצה.
גם בני אדם ניבנו באופן כזה שהם יכולים לעבד את הטראומות שהם חווים כך שלא יפריעו להם יותר במהלך החיים. ואכן רוב האנשים מצליחים לעבד אירועים קשים בחייהם ולחזור לתפקוד מלא.
הגוף והמוח שלנו הם מכונות מדהימות. יש לנו יכולת מדהימה לריפוי עצמי. מנגנונים מדהימים מאפשרים לנו לצחוק, לבכות ולצעוק כדי לשחרר רגשות שלא בוטאו. הגוף שלנו יכול לרעוד, לרטוט, להתקמר, להתמתח, להתכווץ ולהזיע כדי לשחרר אנרגיה עודפת ותקועה. בחלומות אנו מסוגלים לעבד שאריות של מידע מהיום. תנועת העיניים המהירה בשינת REM מאפשרת למוח לעבד אינפורמציה גם באופנים שאינם מודעים לנו. וגם היכולת השיכלית שלנו מאפשרת לנו להרהר בדברים שהתרחשו ולקבל מסקנות חדשות ומועילות.
ובכל זאת, לעיתים קרובות מדי, אנשים נתקעים עם טראומות בלתי מעובדות והסימפטומים הפוסט טראומטיים גורמים לסבל רב ולעיתים ממש מחבלים ביכולת לתפקד.
מדוע זה קורה? זה קורה כיוון שיש לנו ניאוקורטקס. זה קורה כיוון שיש לנו אונות מצחיות שמתפקדות כשהן לא צריכות באמת לתפקד. אונות שמפריעות לאורגניזם שלנו ולתהליכים הלא מודעים הבריאים שלנו, לעשות את העבודה בצורה היפה שהם יודעים.
וכיצד מצליחות האונות המצחיות להפריע לנו לעבד את הטראומות שחווינו? הן מצליחות בכך כיוון שהן מכניסות לתוך המשוואה את כל כמויות האיסורים, הצריכים, החייבים והאמורים שהחברה שמה בתוכנו ושהאישיות שלנו אימצה לעצמה.
אני חושב שבחינה מדוקדקת של תופעת הפוסט טראומה לא תוכל להתעלם מהעובדה שאלה תמיד המוסר והערכים החברתיים המקובלים שמחבלים ביכולתנו לפתור טראומות ולצאת מהן מחוזקים.
התיזה שאני רוצה להציע כאן טוענת, אם כן, שאלה כלל לא האירועים הטראומטיים עצמם שאחראיים על הסבל הרב מסימפטומים פוסט טראומטיים. זו החברה, המוסר והערכים החברתיים, המופנמים באישיות שלנו, שיוצרים את הסבל הזה.
אני רוצה להציע עוד שטיפול יעיל באמת בפוסט טראומה, טיפול שיכול באמת לשחרר אנשים מהסימפטומים הקשים שלהם ומהסבל הרב, חייב להיות טיפול חתרני. טיפול שחותר תחת הערכים היסודיים ביותר של החברה שלנו.
ובמילים אחרות, מטפל ששבוי עדיין בקונספציות חברתיות מקובלות, פשוט לא יצליח לשחרר מטופלים באמת מהסבל שלהם. הוא יכול, במקרה הטוב, רק להקל עליהם מעט.
סימפטומים פוסט טראומטיים מסמנים, אם כן, כשל מערכתי לעבד את הטראומה. הם מסמנים חבלה ביכולת הטבעית של הגוף והמוח לעבד את המאורעות הקשים באופן עצמאי.
אך עוד לפני כן, סימפטומים פוסט טראומטיים מסמנים את הכשל לתת מענה הולם לאירוע עצמו, בעת האירוע. גם כאן, הבעיה אינה באירוע עצמו ובמה שנעשה לנו. הבעיה היא באופן שבו הגבנו. ואנו נכשלנו להגיב באופן שהולם את הסיטואציה כיוון שהאישיות שלנו, שפוטמה בערכי מוסר חברתיים בעיתיים, חיבלה ביכולת הטבעית והבריאה שלנו לתגובה הולמת.
אנסה להדגים את התיזה הזאת דרך דוגמאות מתוך טראומות על רקע מיני ועל רקע מלחמה.
נתחיל בתיאור של ילדה קטנה, בת 9, שחווה התעללות מינית מצד בן הדוד שלה. הילדה ממוצא פרסי. ובמשפחה הזאת אסור לילדות קטנות להביע כעס ועוצמה. זו פריבילגיה ששמורה רק לבנים. לבנות מותר, לעומת זאת, להביע עצב. מותר להן לבכות. מותר להן אפילו להיות מדוכאות. אבל אסור להן בשום פנים לכעוס, לזעום ובוודאי שלא להיות אגרסיביות. ישנו אפילו כינוי גנאי לילדות כאלה שמעיזות לעמוד על דעתן. קוראים להן: רורושמול. והנה יום אחד בן הדוד של הילדה שלנו, בן ה 16, שגר בשכונה, עוצר אותה בחדר המדרגות ודורש ממנה להתפשט. הילדה נבוכה. ברור לה שמשהו כאן לא ממש בסדר. אבל בן הדוד שלה מדבר איתה חלקלקות. מצד אחד הוא מבטיח לה איזו מתנה. ומצד שני הוא מאיים עליה שירביץ לה אם תסרב. והיא, ילדה כל כך טובה, שממש לא רוצה לעשות בעיות, מורידה את הבגדים. והוא, בשלב ראשון, דוחף לה אצבעות. אחר כך הוא שולח אותה לדרכה ואומר לה לא לספר על כך לאיש.
נבוכה ומבולבלת היא חוזרת הביתה. היא לא מספרת על כך לאיש. היא מרגישה רע עם עצמה. היא מסתגרת בתוך עצמה. מבלה שעות בתוך החדר.
בימים הבאים בן הדוד ממשיך להטריד אותה שוב ושוב. היא מבוהלת ממנו. היא אינה מעיזה להמרות את פיו. היא גם לא מעיזה לבקש עזרה. לאט לאט היא נכנסת לדיכאון. אף אחד אינו מבין מה קרה לה. אבל יש משהו מוכר בדיכאון הזה. הוא דומה כשתי טיפות מים לדיכאון של אימא שלה, של סבתא שלה, אולי של כל הנשים במשפחה. ולכן הוא בעצם לא כל כך מוזר.
מה הקשר בין כל מה שסיפרתי עד כה לבין הניאוקורטקס והאישיות של הילדה הקטנה הזאת? הקשר נמצא באיסור שהחברה שמה על הילדה, ושהיא הפנימה, על כעס, זעם ואגרסיביות בריאה. כי אם אח שלה היה עובר את אותו אירוע, הוא היה מגיב עליו לגמרי אחרת. אח שלה היה בועט, קרוב לוודאי, בבן הדוד. או שהיה בורח כל עוד נפשו בו. ואחר כך היה קורא לאבא שלו שהיה מחטיף מכות רצח לבן הדוד.
והאמת? זו תגובה הרבה יותר הולמת למצב מאשר התגובה של הילדה. אבל אצל הילדה התגובה הזאת הוכחדה מהרפרטואר בגיל מוקדם מאוד. האפשרויות הבריאות וההולמות של לא להסכים, של להילחם, של לתקוף, של לבקש עזרה, פשוט לא היו שם עבורה. החברה הכתיבה לה איסור חד משמעי על האפשרויות הללו.
ומה בנוגע לחייל? הוא בחור צעיר בן 19, עם אידיאלים. הוא עבר אימון שאילף אותו להסתער ללא פחד על האויב. הוא וחבורה של כשישה חיילים הושמו בשמירה על מוצב בגבול עזה. יום אחד חדרה למוצב הזה קבוצה של מחבלים שמטרתה הייתה לחטוף חיל ישראלי. החייל שלנו היה בדיוק במשמרת. הוא ראה את המחבלים מתקרבים וירה למוות באחד מהם. אך הם היו רבים ותוך זמן קצר הם כיתרו את המקום. כשהחייל שלנו הבין שאין לו סיכוי יותר, הוא עשה את מה שהגוף שלו אמר לו לעשות. הוא התחבא. קפוא במקום ורועד הוא התחבא בנקודה מסוימת עד סיום האירוע. המחבלים תפסו את אחד החיילים ולקחו אותו בשבי. את החייל שלנו הם עזבו לנפשו. הם פשוט לא שמו לב אליו.
ארבע שנים אחר כך הוא נמצא עדיין בפוסט טראומה. הוא אינו מסוגל לישון בלילות.
מדוע? כיוון שהוא העז להגיב בצורה הולמת לאירוע. בניגוד לילדה הקטנה, הוא דווקא הגיב נכון. הוא קפא במקום. אבל הבושה והאשמה על כך ש"נכנע" לאינסטינקט הטבעי שלו לא מאפשרת לו לחיות חיים מלאים ושלווים. הוא מייסר את עצמו על כך מאז.
אם היו עושים סריקה של המוח שלו היו רואים שהניאוקורטקס שלו עובד שעות נוספות. האישיות שלו ש"פוטמה" בערכי מורשת קרב וצווי מוסר שיש בהם בגידה בעצמי ובמה שטבעי מנהלת כיום עבורו את חייו ואינה מאפשרת לו לחיות מתוך אהבה והגשמה עצמית.
מה היה קורה לולא היה מנוהל על ידי הניאוקורטקס שלו? מה שהיה קורה היה שבסיום האירוע הקשה הזה, החייל שלנו היה בוודאי נשכב על הריצפה ופשוט רועד. רועד בוודאי שעות. אולי גם בוכה וצועק. אולי גם מפהק. והרעד, הבכי, הפיהוקים והצעקות, היו מפרקים מייד ובאופן טבעי את המתח שנצבר באירוע והחייל שלנו היה פשוט יכול להמשיך את חייו באופן מלא ושלם.
כי זה מה שחיות עושות אחרי אירועים קשים ומפחידים כאלה. הם מפרקות את המתח והפחד על ידי פיהוקים, רעידות וקולות.
אבל מתי בפעם האחרונה ראיתם חייל שמרשה לעצמו לרעוד? ואם היה אחד כזה מייד היו שולחים אותו לאישפוז, שם היה מקבל תרופות מדכאות סימפטומים. וכשהרעד היה נפסק, צוות בית החולים היה חושב שחלקם ב"ריפוי" הבעיה תם. הם היו שולחים אותו הביתה להתמודד עם הסימפטומים הפוסט טראומטיים. עובדים סוצאליים ופסיכולוגים היו בוודאי מנסים לדבר איתו על מה שקרה. ואני די משוכנע שאף אחד מהם לא היה אומר לו שתגובת הקפיאה שלו הייתה פשוט דבר נפלא. ושהרעד שהגיע בעקבותיה הוא דרכו המופלאה של הגוף שלו באמת לרפא את עצמו.
אנחנו חיים בחברה חשוכה. חברה שמעבירה לנו מסרים שמחבלים ביכולת שלנו להגיב באופן נכון לאירועים קשים ולעבד אירועים כאלה לאחר שהסתיימו. חברה שמעבירה לנו מסרים כגון:
1. אסור (לבנות) לכעוס
2. אסור (לבנות) להגיב באלימות
3. אסור לבגוד בבני משפחה
4. אסור (לחיילים) לבגוד במולדת
5. צריך תמיד לשמוע בקול המבוגרים
6. צריך תמיד לציית לפקודות
7. אסור להזדקק לאהבה
8. אסור להיות חושניים
9. אסור לרצות מין
10. אסור להקשיב לגוף
11. אסור לברוח
12. אסור לרעוד
13. אסור לבטא רגשות

14. אסור לתת לגוף להגיב בצורות "מוזרות"
15. אסור לסמוך על הגוף
ועוד ועוד ועוד.
הניאוקורטקס העמוס בציוויים הללו מחבל, הלכה למעשה, ביכולת הבריאה של הגוף להגיב באופן הולם למצבים ולרפא את עצמו מאירועים בהם התגובה נתקעה ולא הגיעה לכדי השלמה.
ישנן כיום שלל טכניקות יעילות ויצירתיות לטיפול בטרטומה (S.E, E.M.D.R, N.L.P, C.B.T., SEE FAR CBT, המסע ועוד ועוד). כולן מנסות לסייע לגוף ולמוח לחזור ליכולת הטבעית והבריאה שלהם לרפא אותנו מטראומה. אך הניסיון והחשיבה שלי מראים לי שהבנה אמיתית של המנגנונים היוצרים ומשמרים טראומה חסרה כמעט בכל המודלים והטכניקות הללו. כל הטכניקות הללו יוכלו לפעול הרבה יותר טוב אם המטפל בהן יהיה מודע לתפקיד ההרסני של התפיסות החברתיות הקיימות על יכולת הריפוי שלנו, ואם הוא ישתמש בידע הזה כדי לעודד את המטופלים ללכת כנגד אמונות ותפיסות אלה ולהשתחרר מהן סופית.
רק שיחרור מלא מאחיזתן של תפיסות אלה על האינדבידואל יוביל גם לריפוי שלם מפוסט טראומה.

4 תגובות על "פוסט על פוסט טראומה"

  • שמחה הגיב:

    ממליצה לך מאוד להכיר את "ייעוץ הדדי להערכה מחדש" שזו גישתו המרכזית לטיפול ועיבוד חוויות טרואמה ומצוקה.

    גם באתר :https://www.rc.org/

    • אמתי מגד הגיב:

      שמחה, תודה על התגובה
      אני כמובן מכיר היטב את הייעוץ ההדדי. השתתפתי בקבוצות של זה לפני 30 שנה.
      המאמר הזה נכתב גם הוא לפני די הרבה שנים. היום אני במקום קצת אחר. ומשתמש בגישות אחרות.
      אמתי מגד

  • אליס הגיב:

    המאמר שלך על פוסט טראומה מדבר אלי מאד, גם כמטפלת וגם כמטופלת…. והנה אתה כותב, שהיום אתה משתמש בגישות אחרות. איזה גישות אחרות? למה?…

    • אמתי מגד הגיב:

      שלום לך אליס
      אני משתמש היום בגישה שנקראת CNT, בבלוג שלי יש כמה וכמה דוגמאות לגישה הזאת. היא עוסקת במיפוי מיינד. וטוענת שהטראומה התרחשה בעיקר בגלל שהקורבן מיפה את המיינד של התוקפן, והבנה זו היא שיצרה אצלו טראומה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

נייד: 058-4355744, דוא”ל: [email protected]